|
הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 801, ערב שבת-קודש פרשת במדבר כ"ח באייר ה'תשס"ב (10.5.02) יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169 עורך: מנחם ברוד @ יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב |
קובץ גרפי בפורמט PDF לדף ההורדות גליונות קודמים |
|
עמדה |
יש חדש |
|
עמוד 1 |
|
עמדה שבועית העיר שחוברה ל"ה יחדיו לכאורה, אבנים, אבל לאבנים האלה יש נשמה. הן מסמלות את הנצחיות היהודית, את העבר ואת העתיד, את הזיקה העמוקה לארץ-ישראל ואת האמונה בייעודו של העם היהודי העימות בשנה וחצי האחרונות עם העולם הערבי חולל טלטלה בקרב העם. אמיתות שכבר העלו אבק חזרו וחלחלו לתודעה הציבורית. ערכים שנדמה היה כי דעכו, שבו והתעוררו. פתאום התברר כי הלב היהודי המפורסם עדיין מפעם בעוז בנשמת האומה. מי זוכר שרק לפני כשנתיים הונחה ירושלים עיר-הקודש על שולחן המשא-ומתן, משל הייתה סחורה עוברת לסוחר. מי יכול להאמין כי אך כפסע עמד בינינו ובין ההחלטה למסור את הר-הבית לידי זרים. כיום הדבר נשמע רחוק כל-כך, מוזר, אפילו מטורף, אבל אז דיברו בלי בושה על הצורך להעדיף את ה'חיים' מ'אבנים'. ירושלים, לב העם היהודי, הייתה לאבן. מסגרת ותמונה הידרדרות זו נוצרה בתהליך הדרגתי של התגברות החומרנות, ודחיקתם של ערכים רוחניים. ככל שהחיים נעשו חומרניים יותר, התרגל הציבור לחשוב במושגים כאלה. הדברים החשובים בחיים הם כסף, קריירה, תהילה, אוכל טוב, מכונית נוצצת, בית מרווח, רהיטים מודרניים. אם אלה החיים, מי צריך את ה'אבנים' העתיקות של ירושלים. במידת-מה, ירושלים ומה שהיא מסמלת סותרים את התפיסה החומרנית של החיים. ירושלים מייצגת קדושה, רוחניות, מחוייבות להיסטוריה הארוכה של עמנו. אבני הכותל אינן פסגת האמנות. הן פונות אל הנפש, אל הנשמה. הן מבטאות את עוצמתה של הרוח ושל האמונה. אבל גם בעולם חומרני, המרוכז במירוץ החיים ובהישגים הכלכליים, אין תחליף לערכים המגולמים בירושלים. ההיבטים החומריים של החיים הם המסגרת, ולמסגרת אין ערך בלי תמונה. לכן דווקא בעולם של ימינו התפתח צימאון אדיר לרוחניות. זה ההסבר לעובדה שאנשים מבוססים קמים יום אחד, נוטשים הכול והולכים לחפש משמעות במקומות נידחים בעולם. הייתה להם מסגרת של חיים, אבל הייתה חסרה התכלית. אפשר לצמצם את ההוויה היהודית להיבטים חומריים בלבד. מדינה, צבא, כלכלה, חקלאות, דמוקרטיה וכו'. כל אלה חשובים ונחוצים, אבל הם רק מסגרת חיצונית. בשבילם לא היה צריך לנדוד לכאן מכל קצווי תבל, להתעמת עם עולם ערבי עויין, להילחם יותר ממאה שנים ולעמוד מול העולם כולו. צריך להיות מאחורי כל זה תוכן פנימי גדול ונשגב, הראוי למאמץ הזה. ירושלים היא התוכן. לכאורה, אבנים, אבל לאבנים האלה יש נשמה. הן מסמלות את הנצחיות היהודית, את העבר ואת העתיד, את הזיקה העמוקה לארץ-ישראל ואת האמונה בייעודו של העם היהודי. הערכים האלה פיעמו בלב העם היהודי אלפי שנים, במצבים משתנים ובתנאים כלכליים טובים וגרועים. הם שהניעו מיליונים לעזוב את הארצות שבהן נולדו הם ואבותיהם ולנדוד לארץ רחוקה, רוויית דם וסבל. הם ויתרו על מעמד כלכלי ועל רווחה, והיו מאושרים כאשר ראו את אדמת הארץ. סוף-סוף חשו שהגשימו את השבועה "אם אשכחך ירושלים". שווה להילחם כשם שהזיקה העמוקה לארץ-ישראל ולירושלים היא שגרמה לנו לזכור את הארץ ולהשתוקק לשוב אליה גם אחרי אלפיים שנות גלות, כך היא נחוצה גם להמשך קיומו של העם היהודי בארצו. אין מדובר ב'אבנים' וב'קברים', אלא במערכת שלמה של ערכים הנותנים משמעות לקיומנו כאן. בלעדיהם, נחזור להיות חולות נודדים. כן, כדאי להילחם על ירושלים. כדאי למסור את הנפש על קברי האבות. הזיקה הזאת חיונית לנו לא פחות, ואולי יותר, מצה"ל, מתעשייה ומצמיחה כלכלית. זו נשמת האומה, הנשמה המפעמת בלב דורות של יהודים, עד הגאולה הקרובה לבוא במהרה בימינו. |
בציפייה לגאולה "עתיד הקב"ה להחיות לכל אותם המלכים שצררו לישראל ולירושלים... ויתאספו עמהם שאר עמים, ועתיד הקב"ה להיפרע מהם. זהו שכתוב וברוב גאונך תהרוס קמיך, וזה נכתב על זמן ביאת המשיח". (זוהר בשלח עמ' כח) יש חדש
שבת של אחדות שבת זו היא השבת שלפני חג-השבועות והיא גם חלה בערב ראש-חודש סיוון, היום שבו התאחד עם-ישראל "כאיש אחד בלב אחד" לקראת קבלת התורה. ראוי להזכיר את קריאת הרבי מליובאוויטש, לקיים בשבת זו כינוסים של אחדות ישראל, לגברים ולנשים (בנפרד, כמובן), ובהם לעורר את נקודת האחדות, שהיא ההכנה הראויה לקבלת התורה מחדש בחג-השבועות. שבת של חינוך עוד תכנית של 'שבת עם חב"ד' תתקיים בע"ה בשבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ג- י"ד בסיוון (24-25 ביוני) במלון 'נוף ערד' בערד. השבת תיועד לנושא 'חינוך במשנת הרבי מליובאוויטש'. אורח השבת יהיה המחנך הוותיק הרב נפתלי רוט, מנהל המרכז החינוכי-חסידותי בירושלים. תכניות מיוחדות לילדים. מספר המקומות מוגבל וכל הקודם זוכה. פרטים בטל': 03-9607588 שלוחה 154 (אפשר להשאיר הודעה). סמינר שבועות אגודת 'דעת', ללימודי היהדות באור החסידות, מקיימת סמינר שבועות, בנושא "ממתן-התורה – לגאולה". הסמינר יהיה מיום חמישי ערב חג-השבועות ועד מוצאי שבת נשא (16-18 במאי) במלון הנופש כינר, בפנסיון מלא. הרצאות על "פנימיות התורה כמפתח לגאולה הפרטית והכללית" ועוד. טל' 08-9476537. גבורה יהודית גנזך קידוש השם מפיץ שלוש הפקות חדשות על אמונה יהודית בימי השואה. שומרים על קשר – עדויות של יהודים ששמרו על 'קשר של תפילין' גם בתנאים הנוראים ביותר. והיא שעמדה – סיפורם של ניצולים ששמרו את חג-הפסח במסירות-נפש. מזוודה שאי-אפשר לקחת – זיכרונות שהנאצים לא יכלו ליטול מאיתנו. טל' 03-5703018. |
|
שולחן שבת מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני שלושה מעגלים של התמודדות בתקופת המדבר היו זמנים שבני-ישראל חנו במקום אחד והיו זמנים של מסעות. בכל פעם שעמדו לצאת למסע היו הלוויים מפרקים את המשכן ומכינים אותו לדרך. פרשתנו מפרטת את סדרי העבודה של משפחות הלוויים, ואת התפקיד המיוחד של כל אחת ואחת בנשיאת המשכן. אולם קודם שהורשו הלוויים לגשת לכלי-הקודש היו אהרון ובניו צריכים לכסות את הכלים. הפרשה מתארת בפירוט את כיסויי הכלים, ומסיימת: "וכילה אהרון ובניו לכסות את הקודש ואת כל כלי-הקודש... ואחרי-כן יבואו בני קהת לשאת". כיסוי מיוחד הפרשה מסתיימת באזהרה: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו". כלומר, אסור ללוויים לבוא לראות כיצד הכיסויים 'בולעים' ומכסים את כלי-הקודש, אלא הם רשאים לבוא רק לאחר שנשלמה מלאכת הכיסוי. השימוש במילה "כבלע" נועד ללמדנו, שהאיסור על הלוויים לראות את כלי-הקודש חל גם כאשר כבר כיסו אותם בנרתיק המיוחד של כל כלי. הואיל ונרתיק זה מיוחד לכלי, הוא נחשב חלק ממנו, ועדיין אסור ללוויים לבוא לראותו. רק כאשר מכסים את הכלים בכיסוי חיצוני ה'בולע' ומקיף אותם, הלוויים רשאים לבוא. לבושי הנשמה למדנו אפוא שיש שני סוגי כיסוי: הכיסוי המיוחד של כל כלי, הנחשב חלק ממנו; וכיסוי 'עור תחש', המכסה את הכלים מבחוץ. לארון-הקודש היה כיסוי שלישי – "בגד כליל תכלת", שאותו פרשו על כיסוי עור התחש. שלושת ה'כיסויים' הללו רומזים לשלושה 'לבושים' שבתוכם מתלבשת נשמתו של יהודי. הלבוש הראשון הוא בבחינת נרתיק מיוחד של הנשמה – הלוא הוא הגוף שבו הנשמה מלובשת. הלבוש השני - הנפש הבהמית ויצר הרע המקיפים את היהודי. המעגל השלישי – אומות-העולם שהיהודי חי בתוכן. לא להתרשם ההתמודדות עם הגוף היא הקלה יחסית. גופו של יהודי הוא גוף קדוש ודווקא הוא מקשר את הנשמה עם הקב"ה, על-ידי קיום המצוות. ההתמודדות הקשה יותר היא עם הנפש הבהמית ויצר הרע, שמסוגלים לפתות את האדם לעבור עבירות, עד שהתורה צריכה להזהיר: "לא תרצח", "לא תגנוב". אך גם יצר הרע של יהודי לא ינסה לפתותו לעבוד עבודה זרה, דבר שמפריד לגמרי את היהודי מהקב"ה. דבר זה יכול להיעשות על-ידי המעגל השלישי – אומות-העולם. מלמדת אותנו התורה, שאין להתרשם גם מקושי זה. להפך, דווקא ה'לבושים' הללו נועדו להשיג עלייה גבוהה יותר – כשם שגם את הארון כיסו רק כאשר היו צריכים לנסוע ולהתעלות; עד העלייה הגבוהה ביותר בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש. (לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 8) |
אמרת השבוע לפידי אש אחד מחסידיו של רבי חיים מצאנז, בעל 'דברי חיים', הביא אליו את בנו, שהגיע למצוות, כדי שהצדיק יברכו ויעורר את ליבו ליראת-שמים. שאל הצדיק את הנער מה הוא לומד עכשיו. השיב הנער, שהוא לומד עכשיו את המחלוקת בין אביי לרבא בעניין 'ייאוש שלא מדעת'. התלהטו פניו של רבי חיים והוא קרא: "הידעת, בני, מיהו אביי ומיהו רבא? הקב"ה נטל לפיד של אש מאוצרותיו והורידו לעולם הזה – וזה היה אביי. אחר-כך נטל לפיד אש נוסף והורידו למטה – וזה היה רבא!". וסיפר הנער, כי מאז חש רטט כל אימת שהזכיר את שמו של תנא או אמורא. לימוד התורה לחם הנפש תורה, שהיא מזון הנפש, נמשלה ללחם. לחם שלא נאפה היטב אינו מתעכל כראוי בכלי-העיכול. כאשר התורה 'נאפית' באש האהבה, כשהאדם לומד תורה מתוך רצון ותשוקה לדבוק בה' יתברך, 'נבלעים' דברי התורה בפנימיותו ומתאחדים עמו. לעומת זאת, אם התורה אינה 'אפויה', אין היא מתאחדת עם האדם אלא היא והאדם נשארים שני דברים נפרדים. (לקוטי תורה) תלמיד-חכם התורה היא חכמתו יתברך, חכמה אלוקית שלמעלה מכל החכמות שבעולם. לכן נקרא לומד התורה 'תלמיד-חכם', שכן הוא תלמיד המקבל מן החכמה האמיתית. (ספר המאמרים קונטרסים) מעמד הר-סיני בשעת לימוד התורה על האדם הלומד לתאר במחשבתו את מעמד הר-סיני. עליו לתאר זאת לעצמו בדרך המוחשית ביותר, כמו בראייה ממשית. (רבי שלמה מרדומסק) אש של התלהבות התורה ניתנה באש, ללמדנו שיש ללמוד ולקיים את התורה באש של התלהבות, באש של מסירות- נפש. (רבי אלימלך מליזנסק) עסק טוב לימוד התורה נראה 'עיסוק בתורה'. עסק – מלשון משא-ומתן נושא רווחים. כאשר שני יהודים נפגשים ומדברים דברי תורה, זה עסק טוב בעבורם. קודם-כול הם מרוויחים שאינם מדברים לשון הרע או דברים בטלים. (אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש) מעט כהלכה טוב לאדם שילמד מעט ויחזור היטב עד שידע כל דבר על בוריו, משילמד הרבה אבל לא יחזור על כך היטב, שכן בדרך זו אינו יודע את הדין על בוריו. (הגאון מווילנה) קריאה להיות יחדיו עסק התורה נקרא קריאה – "קורא בתורה". על-ידי עסק התורה האדם קורא לקב"ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחברו שיבוא אליו, וכבן הקורא לאביו שיבוא אליו, להיות עמו ולא להיפרד ממנו ולהישאר יחידי. (תניא) לא בשמים "לא בשמים היא" (דברים ל,יב). התורה אינה נמצאת אצל מי שחושבים שכבר הגיעו עד שמי-השמים; ההתבטלות היא כלי להשגת התורה. (רבי מנחם-מנדל מקוצק) |
|
מעשה שהיה נדר שנתקיים בעיירה הקטנה ברסטיסקה, במחוז ווהלין שבמזרח אירופה, התגורר זוג יהודי אמיד. בתם הבכורה נולדה להם באביב, וההורים (יוסף ונילי) קראו לה אביבה. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה הייתה אביבה כבת ארבע. הגרמנים התקרבו לאזור זה של פולין וההורים, שרצו להגן על בתם הקטנה, החליטו למוסרה למשפחה נוצרית. משפחה זו התגוררה בעיירה קיווריץ והיא ניאותה לאמץ את אביבה בתמורה לסכום עתק שקיבלה מהוריה. לא-הרחק משם, בעיירה מורוויץ, התגוררה צעירה יהודייה ושמה בוניה שטיינברג. לבוניה הייתה קרבת משפחה מסויימת עם משפחתה של אביבה והיא ידעה על-דבר אימוצה אצל המשפחה הנוצרית. לפני פרוץ המלחמה באה בוניה בקשרי שידוכין עם צעיר יהודי, אף הוא בן מורוויץ. זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים למורוויץ אירע ששוטר נסע על אופנועו ותלש בשגגה כבל של טלפון. הגרמנים הפילו את האשמה על היהודים והחליטו להענישם 'כראוי' לפשע החמור – בערב הושענא-רבה ריכזו עשרה צעירים יהודים מהעיירה וירו בהם למוות. חתנה של בוניה היה אחד מהם. זמן קצר לאחר רצח החתן ברחה בוניה אל היער. על מותניה חגרה חגורה ובה מטבעות זהב. כסף זה הצילה לא-אחת, כאשר נקלעה למצוקה. בשלב מסויים מצאה בוניה מסתור בדיר חזירים. הכפריים, בעלי הדיר, הסכימו להחביאה שם לאחר ששלשלה לידיהם כמה מטבעות זהב. כשנה וחצי הסתתרה בוניה בדיר, סובלת מקור, מרעב ומפחד קבוע שמא תתגלה. רבים מהדיבורים שקלטו אוזניה כל אותה תקופה עסקו ב"להרוג יהודים" וב"השמדת העם היהודי". על-אף כל זאת השתדלה בוניה לשמור על אמונה ותקווה. היא גם נהגה לציין לעצמה את ימי השבוע והחודש, כדי שתוכל לשמור שבת ולברך את החודש – שני דברים שעליהם הקפידה במיוחד. לילה אחד חלמה בוניה חלום. בחלומה נגלתה אליה אמה, שלימדה אותה תפילה מיוחדת לשבת שבה מברכים את החודש. באותו חלום ראתה גם את רב העיירה שאמר לה: "בוניה, נדרי נדר!". כשהתעוררה מהחלום, הייתה נסערת מאוד. לאחר מחשבה נדרה נדר באלה המילים: "ריבונו-של-עולם, אם אצא חיה מהתופת, אחזיר את אביבה לחיק עמנו". המלחמה תמה ובוניה החליטה שזו העת לקיים את נדרה. היא נסעה לברסטיסקה וחיפשה את בית הוריה של אביבה. הבית היה חרב לגמרי. מבין ההריסות שלפה מעיל קטן, מעילה של אביבה. כשהמעיל בידה יצאה לקיווריץ – שם התגוררה המשפחה שאימצה את אביבה. אביבה הייתה כבת שש. את בוניה לא הכירה, אבל זיהתה את מעילה ואז פרצה בבכי. לעומת זאת, כשבוניה הזדהתה לפניה כיהודייה וכקרובת-משפחתה, התמלאה אביבה סלידה. היא ירקה לעברה, גידפה את היהודים והצטלבה. שמה שונה לוויסה, והיא התנהגה כנוצרייה לכל דבר. גם אימה המאמצת סילקה את בוניה בזעם מביתה. אולם בוניה הייתה נחושה לקיים את נדרה. אט-אט החלה לרכוש את אמונה של המאמצת הנוצרייה. גם לכך סייעו כמה מטבעות זהב שעוד נותרו ברשותה. יום אחד לקחה בוניה את אביבה "לטיול בשוק", טיול שבסופו לא החזירה אותה לבית מאמציה, אלא נמלטה עמה לכיוון מורוויץ. לאחר לא-מעט תלאות שפקדו אותן בדרך – בוניה סיפרה לכל שואל כי היא אלמנה והילדה שעמה היא בתה – הגיעו השתיים למורוויץ. בינתיים נאסף במורוויץ קומץ קטן של ניצולים יהודים. אלה התרגשו מאוד למראה בוניה ואביבה. כעבור זמן הגיעו הניצולים למחנה-הפליטים בפוקינג שבגרמניה. בין הניצולים היה גם צעיר ושמו יצחק אופשטיין, גם הוא ממורוויץ. לפני המלחמה השתדך אופשטיין לצעירה בת-עירו. אחר-כך גוייס לשורות הצבא הרוסי ונלחם בסיביר. לאחר המלחמה חזר יצחק לביתו וגילה שנותר שריד יחיד מכל משפחתו. הוריו, אחיו וכלתו, עלו בלהבות. הוא שקע בעצב עמוק והסתגר בתוך עצמו. בוניה, שהכירה אותו ממורוויץ, חשבה שהם יכולים להתאים זה לזו. יום אחד פנתה אליו ואמרה: "אם אתה רוצה באמת לנקום בגרמנים, עליך להקים משפחה ולהמשיך את השושלת היהודית". אברהם התרצה, והם נישאו בפוקינג. כשעלו אברהם ובוניה אופשטיין לישראל, בשנת תש"ט, היו עמם שני ילדיהם הרכים שנולדו להם בגרמניה, ואביבה. תחילה שוכנו בקיבוץ עין-חרוד, אך כעבור זמן עזבו את הקיבוץ, שלא התאים לאורחות חייהם הדתיים. אביבה נשארה בקיבוץ. עם השנים נולדו לאברהם ובוניה עוד שני ילדים. גם אביבה הקימה משפחה וילדה ילדים. לשניים מהם קראה כשמות הוריה, יוסף ונילי. נילי נישאה למשה פלד (לשעבר סגן שר החינוך), והשניים מתגוררים בקיבוץ עין-השיטה. בשנים האחרונות פוקדת התעוררות יהודית עמוקה את בני הקיבוץ הזה. נילי ומשה פלד עצמם אף הקימו מכון ללומדי תורה בבית-השיטה. בוניה אופשטיין נפטרה לפני שנים אחדות. היא סיפרה את סיפורה זה לילדיה ולנכדיה. עד יומה האחרון הייתה מלאת סיפוק מכך שזכתה להשיב חוליה אבודה לחיק העם היהודי. (תודתנו לשולחת הסיפור, הגב' שושנה ברוך מחיפה, בתה של בוניה ז"ל) |
דרכי החסידות הכוח לאחד את פרשת במדבר קוראים תמיד לפני חג השבועות, ומכאן שהיא בבחינת הכנה לחג השבועות. בכל שנה בחג השבועות נותן לנו הקב"ה מחדש את התורה, ולכן ברור, שההכנות לקבלתה המחודשת צריכות להיות בדוגמת ההכנות לקבלת התורה בפעם הראשונה. ההכנות לקבלת התורה היו השלום והאחדות. חז"ל למדו זאת מהפסוק (שמות יט,ב) "ויחן שם ישראל נגד ההר". לא נאמר "ויחנו", לשון רבים (כתחילת הפסוק: "ויסעו מרפידים... ויחנו במדבר"), אלא "ויחן", לשון יחיד, רמז שהם התייצבו לקבלת התורה "כאיש אחד בלב אחד". וכך נאמר במדרש (ילקוט שמעוני שמות פרק יח, סימן רעג): "ביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חלוקים אלו על אלו... כשבאו לסיני - הושוו כולם אגודה אחת... אמר הקב"ה: התורה, כולה שלום, ולמי אני נותנה? לאומה שהיא אוהבת שלום". תורה – הוראה בני-ישראל הגיעו לאחדות דווקא כאשר עמדו לקבל את התורה. דווקא אז התקיים אצלם "כאיש אחד בלב אחד", ואילו "שאר כל החניות - בתרעומות ובמחלוקת". התורה גרמה שכל בני-ישראל התאחדו אחדות אמיתית, "כאיש אחד בלב אחד". זה כוחה של התורה, שהיא עושה שלום בעולם ויש בה כוח לקרב ולאחד את הניגודים. אולם יש להבין את הדבר: הרי התורה עצמה אינה עשויה עור אחד. חז"ל אומרים (מדרש תהילים יב,ז. וראה ירושלמי סנהדרין פרק ד, הלכה ב): "לא ניתנו דברי-תורה חתוכים, אלא כל דבר כו' מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא". התורה עצמה מכילה אפוא דעות חלוקות (אלא שכולן "דברי אלוקים חיים"). איך אפשר אפוא לומר, שהתורה מבטלת מחלוקות וחילוקי-דעות עד שהכול נעשים "בלב אחד"?! הדבר יובן בהקדמת מאמר חז"ל (איכה רבה פרשה ב,יג), שאם יאמרו לך "יש חכמה בגויים - תאמין", אך אם יאמרו לך "יש תורה בגויים - אל תאמין". ההבדל בין 'חכמה' ל'תורה' הוא, ש'חכמה' היא דבר המנותק מהאדם, ואילו 'תורה' היא מלשון הוראה והיא מכתיבה את אורחות-חייו של האדם. 'חכמה' מניחה לפני האדם שכל טהור ומופשט. היא אינה אומרת לאדם, ואינה יכולה לומר לו, מה לעשות. לכל היותר היא יכולה לציין את התוצאות שייווצרו ממעשה כזה או אחר, אבל אין בכוחה להורות לאדם את דרכו. לעומת זאת, 'תורה' עיקר עניינה ומהותה - להורות לאדם את דרכו ולהנחות את חיי היום-יום. כל דבר בתורה מוביל מיד להוראות מעשיות בחיי היום-יום. כוח ההלכה משום כך עיקר התורה הוא חלק ההלכה שבה. אף-על-פי ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", הרי משעה שנפסקה ההלכה אין עוד שום חילוקי-דעות והכול מקבלים עליהם באמת ובתמים את פסק-ההלכה. יהודי הלומד תורה, יודע שזו תורת ה'. הוא לומד אותה מתוך התבטלות לרצון העליון. כל שאיפתו לכוון באמת לרצון ה' המלובש בתורה. כשמתקבל פסק-ההלכה הוא מסכים עמו לא רק בעניין ההתנהגות בפועל, אלא גם עם אורח המחשבה והלימוד. אף-על-פי שמלכתחילה סבר אחרת, הרי עתה, לא זו בלבד שאין הוא כועס ורוגז, אלא להפך - מתוך אמונתו הברורה שמה שנפסק כהלכה זו האמת וזה רצון ה', הוא מתעמק מחדש בעניין, עד שהוא עצמו מגיע בשכלו למסקנה התואמת את פסק ההלכה. זה כוחה המאחד של התורה. אחדות אמיתית באה דווקא על רקע ניגודים. אילו בתורה הייתה רק דעה אחת אחידה - לא הייתה זו אחדות אמיתית. דווקא כאשר יש חילוקי-דעות וסברות לכאן ולכאן, התורה מכריעה בין כל הניגודים וגורמת לכל הצדדים להתאחד יחדיו. לכן התורה מביאה אחדות גם בין בני-ישראל - על-אף כל ההבדלים שביניהם - והיא הגורמת להם להיות "כאיש אחד בלב אחד" (עוד בעניין זה בלקוטי שיחות כרך כא, עמ' 108). |
|
חיים יהודיים הכותל שוחרר, המחסום נפרץ עם הרב נפתלי בר-אילן
הרב בר-אילן, נינו של הנצי"ב מוולוז'ין, נכדו של הרב ד"ר מאיר בר-אילן ורב שכונה גדולה ברחובות, נמנה עם חיילי המילואים בגדוד 28 של חטיבת הצנחנים שפרצה לירושלים. יום לפני-כן, במחנה הצבאי ליד קיבוץ גבעת-ברנר, הוכן הגדוד לצניחה באל-עריש. כשפרצה המלחמה ונחשפה חולשתם של המצרים בסיני, הוחלט להפנותם לירושלים, ושם התפתחו קרבות עזים עם הליגיונרים הירדנים. החיילים ביקשו להמשיך "בדרכנו לירושלים הוצאתי מכיסי ספר תהילים וקראתי מתוכו בקול רם פסוקים הקשורים בירושלים", מספר הרב בר-אילן. "סביבי ישבו לוחמים מרקע חילוני לגמרי. כשהפסקתי, ביקשו שאמשיך. הם הודו שהפסוקים מעניקים מימד שונה לגמרי לעובדה שבעוד שעה קלה ייכנסו למערכה על ירושלים". המלחמה פרצה ביום שני והגדוד הגיע לירושלים ביום שלישי. באותו יום נפצע בר-אילן בכמה מקומות בגופו מרסיסי פצצת מרגמה שנחתה לידו. הוא פונה לטיפול במוצא. למחרת פרצו חבריו לירושלים העתיקה ושחררו את הר-הבית. בפעם הראשונה לאחר כעשרים שנה שבו ידיים יהודיות ללטף את אבני הכותל ושפתיים של חיילים צעירים נשקו להן ברטט. התרגשו כילדים "ההתרגשות הייתה בלתי-ניתנת לתיאור", מספר הרב בר-אילן. "הייתה תחושה כבירה של התעלות. תקופה מסויימת בילדותי, גרנו בירושלים. היינו מטפסים על גגות גבוהים, בניסיון להשקיף אל מקום המקדש. במקומות מסויימים בעיר ידענו שיש להיזהר מירי של צלפים ירדנים. ופתאום הדרך פתוחה לפני כול ויהודים נוהרים שוב אל הכותל! "באוויר עמדה הרגשה של קודש והכרה ביד ה'. המיוחד היה שתחושה זו הקיפה את כל חלקי האוכלוסייה. אנשים שקודם לכן חשו מנותקים לגמרי מכל דבר שבקדושה, ואף הצהירו על כך בהתרסה, התרגשו כילדים. זה היה כמו מחסום שנשבר. יהודים לא התביישו עוד להזדהות בגלוי עם קדושה, עם שורשיהם, עם מורשת אבותם. אני זוכר את אחד החיילים ניגש אליי ואומר: 'נפתלי, כעת גם אני מאמין ב'אתה בחרתנו'". לטפח את הקשר כאמור, מאז חלפו שלושים וחמש שנה, וכיום נדמה שהמילה ירושלים ואפילו צמד המילים הכותל המערבי שוב אינם מעוררים בציבור הרחב אותה התרגשות. הרב בר-אילן מצר על-כך, כמובן, ועם זה מוצא גם לימוד זכות: "זה בדיוק כמו בנישואין. אי-אפשר לצפות לאותה מידה של התרגשות ושל שמחה לאחר שלושים וחמש שנה. מוכרחים להשקיע בקשר ולטפח אותו יום-יום. בלעדי הטיפוח הזה, טבע הקשר שיצטנן. אנחנו מוכרחים להחזיר את הציבור הישראלי לאותם רגעים נשגבים שחווה בזמן שחרור ירושלים והכותל. זאת נוכל לעשות על-ידי הרבה אהבת-ישראל ועל-ידי שנרבה בקידוש שם-שמים". |
פינת ההלכה "עירוב תבשילין" מאת הרב יוסף גינזבורג רב אזורי עומר שאלה: האם יש הלכות מיוחדות כשחג-השבועות חל בערב שבת-קודש? תשובה: השאלה שקביעות זו מעוררת היא בעניין בישול ועשיית מלאכות אחרות בחג לצורך השבת. כידוע, מותר לבשל ולהכין אוכל בחג לצורך החג, אבל לא לצורך יום אחר, אפילו הוא שבת. על-כן תיקנו חז"ל את התקנה הנקראת 'עירוב תבשילין', שעיקרה הכנת תבשיל מיוחד מערב החג לצורך השבת, שעל-ידי כך מותר להוסיף לבשל, להדליק נרות וכו' גם בחג לצורך השבת, ועל-ידי כך גם ידאגו להכין מנה יפה לשבת. וכך עושים זאת: מכינים בערב החג תבשיל (כגון בשר או דג) בגודל 'כזית' (נפח 27 סמ"ק לפחות), וכן חלה או לחמנייה. מניחים אותם בצד, ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב", ומוסיפים: "בעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולתקן ולעשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת". את הלחם והתבשיל יש לשמור במקרר לפחות עד שמסיימים את כל ההכנות לשבת שנעשות בחג. רב העיר או הקהילה נוהג לזכות את עירובו (באמצעות אדם אחר) לכל מי ששכחו לעשות 'עירוב', אבל זה מועיל רק למי ששכח או לא ידע. מי שידע וזכר, אלא שהתעצל וסמך על עירובו של הרב, עליו לשאול רב מוסמך כיצד לנהוג (לדעת בעל התניא אינו יכול לסמוך על עירוב זה, ויש מקילים). חשוב לדעת, שה'עירוב' מאפשר לעשות רק מלאכות שאפשר, אם רוצים, ליהנות מהן בחג עצמו, אבל אין הוא מתיר להתחיל בישול בערב שבת בסוף היום. כמו-כן יש לדעת, שעירוב תבשילין אינו מתיר אלא מלאכות אוכל-נפש, ולא טרחה אחרת מיום-טוב לשבת, אפילו אין בה מלאכה. מקורות: שו"ע, נו"כ ושו"ע אדמו"ר הזקן סימן תקג, תקכז (וראה בשו"ע ס"ז ומשנ"ב, ובשו"ע אדמו"ר הזקן סי"ד, ובקו"א להל' שחיטה שלו סי' א ס"ק ה). |
|
בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים
(c) כל הזכויות שמורות |
שלושים וחמש שנה חלפו מאז אותם רגעים מרטיטים של חזרה
לירושלים העתיקה, של שחרור הכותל המערבי ושל ההכרזה ההיסטורית: "הר-הבית
בידינו". שלושים וחמש שנים, והרב נפתלי בר-אילן, לוחם בחטיבה של מוטה
גור, עדיין מצטמרר בשחזרו את הרגעים הללו. מצטמרר אף שבגופו לא היה שם ואל
הכותל המערבי הגיע רק כשוך הקרבות, לאחר שהחלים מפציעתו בקרב, יום קודם לכן,
לא-הרחק ממוזאון רוקפלר.