עמדה שבועית

מי מבטיח את הרוב היהודי

ראוי להזכיר גם את הטיעון האידאולוגי העקרוני  - כן, מדינת היהודים ראוי שיהיה לה אינטרס לעודד ילודה יהודית ולהגדיל את מספר היהודים המתגוררים בה

שתי כותרות התפרסמו השבוע, זו לצד זו. כותרת אחת הכריזה שבעוד כעשרים שנה יהיו היהודים מיעוט בשטח שממערב לירדן. הכותרת השנייה עסקה בקיצוץ קצבאות הילדים. לו היינו רוצים ללמד זכות, כרבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, היינו אומרים שהעורך מיקם את השתיים במתכוון זו מול זו. אם להיות מציאותיים יותר, נראה שהוא לא הרגיש כלל באבסורד שבדבר.

דומה שהיבט זה נעלם מהדיון הציבורי בסוגיית הקצבאות. ייתכן שמסיבות טקטיות היה נוח יותר להתמקד בטיעון של הסיוע למשפחות ברוכות ילדים, טיעון אנושי אוניברסלי, שקשה להתווכח עמו. עם זה, ראוי להזכיר גם את הטיעון האידאולוגי העקרוני  - כן, מדינת היהודים ראוי שיהיה לה אינטרס לעודד ילודה יהודית ולהגדיל את מספר היהודים המתגוררים בה.

הילודה כנשק במאבק

המדינה משקיעה הון תועפות בהעלאת עולים לארץ. איש לא בדק אם ההשקעה הזאת כדאית כלכלית. כולנו נזדעזע אם יציע מישהו להעלות רק עולים צעירים, בעלי מקצועות מבוקשים, ולא לתת סל קליטה לעולים קשישים, חולים, נכים או חסרי השכלה ומקצוע. ברור לכולנו שהעלאת עולים לארץ היא ערך חשוב, שאינו נמדד באמות-מידה של עלות-מול-תועלת.

אנשי הסוכנות ושליחי העלייה עושים מאמצים רבים לשכנע יהודים לעלות לארץ. עכשיו, נוכח התעוררות האנטישמיות בעולם, ייתכן שהעלייה תגדל מעט, אבל בסך-הכול היא נעשתה דלילה למדי בשנים האחרונות. לעומת זאת, יש לפנינו מאגר בלתי-נדלה שיכול להגדיל את מספר היהודים בארץ – הילודה. במעט מאמץ הסברתי וסיוע כלכלי אפשר להביא לעולם רבבות ילדים יהודים נוספים. אגב, הם לא יזדקקו לסל קליטה ולאולפן.

הבעיה היא שאין מדברים על הטיעון הזה. כאילו אין זה נאה לקשור את הילודה באינטרס כללי של עם-ישראל. אבל למה בעצם? עם ששישה מיליונים מבניו הושמדו בשואה, ושמיליונים נוספים אובדים לו בטמיעה ובהתבוללות, אמור לעשות הכול כדי להבטיח את קיומו ואת עתידו. הגדלת הילודה היא הדרך הטבעית והמתבקשת כדי להגדיל את מספר היהודים ולמנוע את הצטמקותו של העם.

זה האינטרס הכללי של עם-ישראל, אבל כאן בארץ הילודה חיונית שבעתיים. כאן ניטש מאבק בין שני עמים על כברת-ארץ קטנה. אויבינו, השואפים לסלקנו מכאן, משתמשים בגאווה בילודה כנשק במאבק. הם מצהירים בגלוי שכלי-הנשק החזק ביותר שלהם הוא 'הרחם הפלסטיני'. הם חיים בתנאים כלכליים קשים ביותר, אבל שמחים על כל ילד נוסף, ורואים בו עוד נקודת יתרון במאבק בין העמים. ומה אנחנו עושים בכיוון הזה?

אותה המלחמה

למזלנו יש כמה ציבורים שמבינים את חשיבות המאבק הזה. הם רואים מצווה גדולה להביא לעולם עוד ילד יהודי. הם יודעים שהמצווה הראשונה בתורה היא לדאוג שיהיה בעולם עוד יהודי. אין הם נרתעים מקשיים כלכליים, משיבוש התכניות האישיות, מפגיעה בקריירה, מהצורך להשקיע יותר בבית ובמשפחה. הם עושים זאת בשמחה, והסיפוק על תרומתם לעם-ישראל מצטרף לנחת שהם רווים מהילדים, הגדלים "כשתילי זיתים סביב לשולחנך".

והמדינה, במקום לעודד את תרומתם ולסייע להם עם התמודדות בקשיי הפרנסה, באה ומצהירה שהעניין אינו חשוב לה. יש צורך לעשות קיצוץ בתקציב, ומי הקרבן – דווקא מי שמרים את התרומה הגדולה והחשובה ביותר לעתידו של עם-ישראל, ומי שניצב בחזית המאבק שנועד להבטיח כי אנו ולא אויבינו נהיה כאן הרוב.

באותה מידה שחייבים לסייע ליוצאי צבא, חייבים לסייע גם למי שנחלצים לעמוד בחזית המאבק להבטחת הרוב היהודי ועתידו של עם-ישראל. זו אותה המלחמה.

בציפייה לגאולה

יש חדש - ספרים

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

שני פירושים, שתי דרכים

כאשר יצאו בני-ישראל ממצרים וחצו את ים-סוף, יצא עמלק להילחם בישראל. בפרשתנו מסופר על ההיתקלות השנייה של עם-ישראל עם עמלק: "וישמע הכנעני מלך ערד (הוא עמלק) יושב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים, ויילחם בישראל".

מה פירוש הביטוי "דרך האתרים"? מביא רש"י שני פירושים: א) "דרך הנגב שהלכו בה המרגלים"; ב) "דרך התייר הגדול (ארון ה') הנוסע לפניהם". שני הפירושים הללו נותנים משמעות שונה זה מזה למלחמה של עמלק בישראל.

הסבר הגיוני

אם נפרש ש"דרך האתרים" פירושה הדרך שהלכו בה המרגלים, יש בזה הסבר למה בחר עמלק לתקוף את ישראל כאן דווקא. זה המקום שבו מרדו המרגלים בקב"ה, ולכן סבר עמלק שזה "מקום מוכן לפורענות", ובפרט לאחר שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד שהגנו על עם-ישראל.

לעומת זאת, אם "דרך האתרים" רומזת ל"תייר הגדול", לארון ברית ה' ההולך לפני עם-ישראל – מבטא הדבר את גודל חוצפתו של עמלק. כאן יש העזה גלויה, בבחינת "יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו". דווקא הידיעה שארון ה' הולך לפני עם-ישראל היא הגורמת לעמלק לקום ולמרוד בקב"ה ולהילחם בישראל.

עבודה מדודה

שני הפירושים הללו מייצגים שתי דרכי התמודדות מול התופעה של עמלק. "הדרך שהלכו בה המרגלים" מייצגת עבודה על-פי שיקולים שכליים, כמו המרגלים שהלכו למצוא את הדרכים הטבעיות שבאמצעותן יהיה אפשר לכבוש את הארץ.

וכך גם בעבודתו הרוחנית של האדם – כאשר יצר הרע מסית את האדם לסטות מדרכי התורה והמצוות, מנהל נגדו האדם מלחמה על-פי טעם ודעת, על-ידי התבוננות במעלת התורה ובפחיתות הרע.

מסירות-נפש

אולם כאשר עמלק מתייצב נגד הקב"ה על-פי הפירוש השני – מתוך חוצפה גלויה ומרידה בוטה במלך מלכי המלכים, אי-אפשר להילחם בו על-ידי התבוננות שכלית ונימוקים הגיוניים. מול חוצפה שלמעלה משכל והיגיון, יש להעמיד מסירות-נפש שלמעלה מטעם ודעת.

במצב כזה צריך יהודי למסור את עצמו לקב"ה, מתוך התבטלות גמורה שמעל השיקולים השכליים והטעמים ההגיוניים. עמידה תקיפה זו מבטלת את עמלק, כשם שהיה אצל בני-ישראל, שכאשר ארון הברית, "התייר הגדול", נוסע לפניהם, התקיים בהם הפסוק: "ויהי בנסוע הארון… קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך".

(ליקוטי שיחות כרך לח, עמ' 78)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

 חינוך לבנות

מצבה הכלכלי הירוד של הישיבה בבראנוביץ החמיר והלך מיום ליום. הגיע המצב לידי כך שמנהלי הישיבה התקשו לספק ארוחה בסיסית לתלמידים. ראש הישיבה, הגאון רבי אלחנן וסרמן, החליט לצאת ולהתדפק על פתחי נדיבים, לשתפם במצוות החזקת התורה ולהציל את הישיבה מקריסה.

תחילה פנה הגאון לביתו של תומך הישיבות הנודע, מר דיוויס, שהתגורר במינסק השכנה. שמו של מר דיוויס נישא בפי כול כאיש חסד, נדיב-לב, פטרונן של הישיבות בליטא. מכל קצות הארץ נהרו אליו גבאי-צדקה ומנהלי מוסדות תורה. את כולם קיבל בסבר פנים יפות והעניק להם תרומה הגונה.

מר דיוויס גר בבית גדול ומפואר. מדרגות שיש בצבע ירוק-תכול הובילו אל דלתותיו הגדולות. הבית ניצב בטבורה של גינה רחבת-ידיים, מוקפת עצים גבוהים, שהעניקו לה צל תמידי. ובתוך הבית פנימה - פאר והדר מעוררי השתאות. ריהוט כבד ויקר, נברשות ענק מרהיבות, שטיחים משובחים מקיר אל קיר.

ביתו של מר דיוויס המה רוב שעות היום מסוחרים שבאו בענייני עסקים, וגם יהודים - וביניהם, כאמור, ראשי ישיבות - ששיחרו לפתחו בשעת מצוקה. גם רבי אלחנן עצמו כבר ביקר בבית הנדיב.

זה היה יום סגרירי, קר ומושלג. הדרכים היו בוציות וקשות למעבר. רבי אלחנן לא שם ליבו לקשיי הדרך. עולה של תורה - עול החזקת ישיבתו - על כתפיו. הולך הוא ורגליו מבוססות בבוץ ובשלג.

בהגיעו סמוך לבית הנדיב, עצר לרגע מלכת והביט על עצמו. או-אז הבחין בבוץ ובשלג שטינפו את נעליו, מכנסיו ומעילו. כיצד אוכל להיכנס כך לביתו המפואר של הגביר הגדול?! הרהר בלב נחמץ. הרי כשאכנס פנימה אטנף את השטיחים והרהיטים הנאים!

בתוך כך נזכר, כי בפעם האחרונה שביקר בביתו של מר דיוויס, הבחין בכניסה נוספת מצד אחר של הבית. "אכנס אפוא משם", החליט.

בשעה שנקש רבי אלחנן על דלת הכניסה הצדדית, שהו שתי בנותיו של מר דיוויס במטבח הבית וסעדו את ליבן. כששמעו את הנקישות, היו בטוחות כי הנה בא מוכר הביצים או מחלק החלב, שרגילים היו להיכנס מדלת זו.

אך כשנפתחה הדלת, גילו הבנות לתדהמתן את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. מיהרו השתיים בשמחה לקרוא לאביהן: "אבא, אבא, רבי אלחנן וסרמן הגיע!".

"רבי אלחנן?!", שאל האב, מופתע. "לא ראיתיו נכנס".

"ממתין הוא על מפתן הדלת הצדדית, בפתח המטבח", השיבו הבנות.

מר דיוויס נכנס למטבח, ראה את רבי אלחנן עומד בפתח ולא נכנס. בתוך כך פתח רבי אלחנן בדברי התנצלות על הבוץ שהביא בנעליו והסביר בכך מדוע הופיע מהכניסה הצדדית.

לפתע פרץ מר דיוויס בבכי. הוא בוכה ובוכה, מתקשה להוציא מפיו כמה מילים. "מה עשית לי רבי!", ייבב.

רבי אלחנן מביט בו, נבוך ומשתאה, מנסה להבין על מה בוכה הנדיב הנודע. והעשיר מוסיף לבכות ושואל בגרון חנוק: "רבי, מה חטאי ומה פשעי, מדוע הרבי נוהג עמי כך?".

לרגע חשש רבי אלחנן שמא דיבר עליו מישהו לשון-הרע , ושאל: "מה עשיתי? אינני יודע על שום רע שעשיתי לך, להפך, מאז ומעולם חשבתי עליך רק דברים טובים!".

"הרבי מקלקל לי את חינוך בנותיי", התעשת מר דיוויס. "הבנות שלי רואות כל היום רק כסף ועוד כסף, סוחרים יוצאים ובאים, מוכרים וקונים. ואני חרד מאוד, שמא בבוא היום לא ירצו להינשא לבני-תורה. אך בזאת נחמתי - הן יודעות שהתורה יקרה בעיניי יותר מכסף. הן רואות שכאשר מגיע זמן השיעור הקבוע, אני עוזב הכול והולך ללמוד, גם אם יהיה הבית מלא סוחרים. הלימוד אצלי הוא קודש-קודשים.

"וכעת, מה עשה ראש-הישיבה? במקום להיכנס בדלת הראשית, קרא לי לבוא למטבח. בכך הראה לבנות כי אי-אפשר להיכנס עם בוץ ושלג מהדלת הראשית. איה כבוד התורה? הלוא מעתה יחשבו שהשטיחים שלי חשובים יותר מהתורה ומכבוד לומדיה!". שוב מילאו הדמעות את עיניו.

"הבנתי", אמר לו רבי אלחנן. "ובכן, מה רצונך ממני עכשיו?".

"אבקש מהרבי טובה. יבוא-נא עמי עכשיו מסביב וניכנס יחדיו מהדלת הראשית. ידרוך הרבי על השטיחים ויישב על הספות. שיתלכלכו וייטנפו. יראו בנותיי וייכנס בליבן, שהתורה וראש הישיבה חשובים פי כמה וכמה מהשטיחים ומספות הקטיפה".

לרבי אלחנן לא הייתה ברירה אלא לציית לבקשת בעל-הבית. הם יצאו החוצה,  הקיפו את הבית ושבו ונכנסו פנימה מהכניסה הראשית. נעליו של רבי אלחנן אכן טינפו כהוגן את השטיחים המפוארים ומכנסיו הכתימו את ספות הקטיפה.

לימים, כשסיפר זאת רבי אלחנן וסרמן, הוסיף ואמר: "בזכות חינוך זה שנתן מר דיוויס לבנותיו, זכה לשני חתנים תלמידי-חכמים".

כשפרצה המהפכה הקומוניסטית ניטל ממר דיוויס כל רכושו, עד שנעשה עני מרוד ממש. הוא היה אומר: "מכל עושרי לא נשאר לי דבר, חוץ משני יהלומים - שני חתניי".

(על-פי 'למעלה מן השמש')

דרכי החסידות

חיים יהודיים

לחיות בתוך ניסים גלויים

עם הרב יהושע מרדכי שמידט

בתוך ים הכאב והשכול הנוראים הפוקדים אותנו בשנה ותשעת החודשים האחרונים, יש גם לא-מעט סיפורים מופלאים של ניסים ושל השגחה גלויה. תשאלו, למשל, את הרב יהושע-מרדכי שמידט, רב היישוב שבי-שומרון וראש ישיבת ההסדר המקומית  'ברכת התורה'.

לפני שבועיים בדיוק הביא הרב שמידט את בתו הקטנה לגן-הילדים, המרוחק כעשרים מטרים בלבד מביתו. השעה הייתה שמונה ורבע בבוקר. הרב שמידט העיר לגננת על מיקומה של אחת המזוזות בגן, וכבר עמד לצאת החוצה כשקול פיצוץ עז החריד את הגן. בדיעבד התברר כי מחבל שחדר ליישוב בחר לפתוח את מסע הטירוף שלו בהשלכת רימון לתוך חצר גן-הילדים.

ארבע מחסניות

הרב שמידט לא איבד עשתונות. הוא רץ לביתו כדי ליטול את כלי-נשקו. בינתיים נשמעו באוויר קול פיצוץ נוסף של רימון וצרורות ארוכים של ירי. כשחזר שמידט לאזור שממנו עלו הקולות, כבר היה המחבל הרוג. ר' דוד אלבז (49), בעל המכולת ומוותיקי היישוב, ניהל את הקרב נגדו בעוז ובקור-רוח ראויים לכל שבח.

אחר-כך נספרו ארבע מחסניות ריקות בשטח. המחבל ירה עשרות קליעים לעבר תושבים ברחוב ולתוך חלונות בתים, ולמרבה הנס החטיא את כולם. איש ביישוב אפילו לא נשרט. בשבוע שעבר עבר הרב שמידט מקרוון לבית של קבע. חנוכת-הבית הייתה גם סעודת-הודיה לכל בני היישוב.

אווירה חסידית

היישוב שבי-שומרון שוכן לרגלי הר עיבל, באזור שבו חיו ופעלו כמה ממלכי ישראל. מתגוררות בו כמאה ועשרים משפחות. בשנתיים האחרונות אין כמעט קליטה של מתיישבים חדשים, בגלל המצב. על רקע זה בולטת במיוחד חשיבותה של ישיבת ההסדר שהוקמה במקום לפני שלוש שנים, שכן היא מזרימה ליישוב כוח אנושי צעיר ומתחלף. ישיבת 'ברכת התורה' מיישמת גישה ייחודית בקרב ישיבות ההסדר. תלמידיה לומדים חסידות, טובלים כל בוקר במקווה ומקצתם - ובכלל זה ראש-הישיבה - אף חוגרים אבנט בזמן התפילה.

האירוע בשבי-שומרון לפני שבועיים לא היה הראשון בסדרת הניסים של היישוב ושל הרב שמידט עצמו. לפני כחצי שנה נסע הרב שמידט להחזיר את ילדיו מבית-הספר בקרני-שומרון, שבו הם לומדים. באמצע הדרך החל הרכב לקרטע. הוא התקשר לילדיו, הודיע להם שיתעכב וביקש מהם לנסוע עם אחד החברים לקדומים. בדרך כלשהי הצליח להביא את הרכב למוסך בקרני-שומרון, ושם התבשר על 'מות' המנוע.

נקבי ירי בכיפה

הוא השיג טרמפ חזרה לביתו. לשמאלו, מאחורי ההגה, ישב הנהג. מאחור, בתו של הנהג. כשהגיעו לכביש המחבר את מאחז גלעד לצומת שבי-שומרון, חלפה לידם מכונית ובה צעירים ערבים. המכונית עקפה אותם ונסעה לצידם על המסלול המקביל. לפתע החל אחד מנוסעי המכונית לירות לעברם.

עשרים ושמונה קליעים ירה המחבל. בחסדי שמים, היה הנזק קטן, יחסית. הנהג ובתו נפצעו קל. הרב שמידט יצא בזול עוד יותר. הוא ספג רק כמה רסיסים (מקצתם עדיין בגופו). כשהסירו מעליו הרופאים את בגדיו, התבררו ממדי הנס: צווארון החליפה שלבש היה מנוקב מקליע.

כשבחנו הרופאים את הכיפה שעל ראשו, אחזה בהם צמרמורת של ממש. בכיפה היו שני נקבים. אחד הקליעים גירד את עורפו, נכנס בצד אחד של הכיפה ויצא בצדה האחר. תגידו שלא רואים ניסים.

פינת ההלכה והמנהג