עמדה שבועית

  אחרי השפל תבוא הגאות

העם היהודי חזק לאין-ערוך מכל מיני תופעות חולפות, גם אם הן מתקיימות דורות אחדים. עם-ישראל יקום, יתלכד, יתנער מן המחלוקות והמבוכות ויחזור לעצמו

בשבת זו, י"ב בתמוז, יצויין חג הגאולה של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, ממאסרו ברוסיה הסובייטית. שבעים וחמש שנים חלפו מאז שנת תרפ"ז (1927), שבה נאסר הרבי ושוחרר, ועדיין לא נס לחו של היום הגדול הזה. להפך, דווקא בימים אלה אפשר לחוש ברמה מעמיקה יותר את עוצמת פעילותו של הרבי, את משמעות שחרורו ממאסרו ואת הניצחון היהודי הגדול שזרעיו נטמנו אז.

סיפור מאסרו ושחרורו של הרבי אינו עניין פרטי שלו ושל משפחתו או של חסידיו בלבד. יש באירוע זה משמעות רבה לכל יהודי באשר הוא. הרבי עצמו, לאחר שחרורו, כתב איגרת מיוחדת, שבה עמד על ההיבטים האמיתיים של שחרורו מן המאסר, ובה נאמר בתוך שאר הדברים: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי-אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

ניצחונה של היהדות

הרבי לא פעל כאיש פרטי, לא נאסר כאיש פרטי, ולא שוחרר כאיש פרטי. בתנאים שנוצרו ברוסיה שלאחר המהפכה הקומוניסטית, הרבי הוא שעמד בראש המאבק נגד כוונת השלטונות לדכא את הרוח היהודית ולבולל את העם היהודי בקרב שאר עמי רוסיה הגדולה. הוא שפתח את בתי-הכנסת שהם סגרו, את המקוואות שהם נעלו. הוא שדאג למתן חינוך יהודי לרבבות ילדים יהודים, שהקומוניסטים ביקשו לנתקם ממורשת ישראל. הוא שיגר את שליחיו, במסירות-נפש שאין דומה לה, כדי לספק רבנים, מורים, שוחטים ומוהלים, שישמרו על גחלת היהדות.

הרבי סימל את עוז-רוחה של היהדות כנגד כל הניסיונות לדכאה ולהשמידה. זאת ידעו גם השלטונות. באמצעות מאסרו ביקשו לעקור את היהדות מן השורש. לא הרבי, האדם, הוא שנאסר, אלא כל הנחישות היהודית עתיקת-היומין היא שהוטלה אל הכלא, בניסיון לשברה ולחסלה. העובדה, שבסופו של דבר נאלצו הקומוניסטים, בחירוק-שיניים, לשחרר את טרפם - היא ניצחונה של היהדות כולה.

אם היום באים אלינו יהודים מרוסיה, יהודים שבמשך שמונים שנה נותקו מכל עניין יהודי, הרי זה המשך ישיר לשחרורו של הרבי. זו גבורת-הרוח היהודית, ששום שלטון אינו יכול לה. זו נצחיותו של העם היהודי, שגם אם תדכא אותו במשך שלושה דורות - הוא יקום ויתנשא, כדברי הפסוק בפרשת השבוע: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".

נעבור גם את זה

פרשת מאסרו ושחרורו של הרבי מעניקה לנו פרספקטיבה רחבה יותר כדי להבין גם את ההווה. שחרורו של הרבי מלמד אותנו, שהעם היהודי חזק לאין-ערוך מכל מיני תופעות חולפות, גם אם הן מתקיימות דורות אחדים. ההיסטוריה היהודית ידעה תקופות גאות ותקופות שפל, והעם היהודי הוא שניצח בסופו של דבר.

אנו מוטרדים היום מבעיות שונות, הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני. חלקים גדולים מעם-ישראל נתונים בסכנת התבוללות. יהודים רבים נותקו ממורשת אבותיהם ואינם חיים על-פי ערכי התורה ומצוותיה. אנו כאן, בארץ, שקועים בתסבוכת מדינית, ביטחונית וכלכלית, שקשה לראות איך יוצאים ממנה, ועל כל זה יש להוסיף את הוויכוח המר בין חלקי העם. איך אפשר להתגבר על כל זה?

ובכן, לא צריך להתייאש, לא צריך להרים ידיים. העם היהודי חזק מכל אלה. הוא יקום, יתלכד, יתנער מן המחלוקות והמבוכות ויחזור לעצמו. כל הדברים הללו הם עניין חולף. צריך להביט על העם היהודי בעיני ההיסטוריה. יש בעיות ויש קשיים, אבל בסוף מתגברים. אם את שלטון-האימים של הקומוניזם עברנו, נעבור גם את זה.

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

המעלות העצמיות של ישראל

כשהגיע בלעם אל המקום שהביאו לשם בלק, כדי לקלל את ישראל, פתח את דברי נבואתו במילים: "מה אקוב לא קבה א-ל"?  – כיצד אוכל לקלל את ישראל, בשעה שהקב"ה אינו חפץ לקללם? לאחר מכן הוא מפרט מדוע אי-אפשר לקללם: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". בני-ישראל חזקים כצורים וכגבעות, שאי-אפשר להזיזם, וזאת בזכות האבות והאימהות.

והנה  מוסיף בלעם נימוק נוסף לאי-יכולתו לקלל את ישראל: "מי מנה עפר יעקב". הפירוש הפשוט הוא, שבני-ישראל רבים כעפר הארץ, ולכן אי-אפשר לקללם. אלא שאם נפרש כך, נראה שכל הפסוק הזה מיותר. אנו כבר יודעים שאי-אפשר לקלל את ישראל בזכות האבות והאימהות. מה אפוא מוסיף הפסוק "מי מנה עפר יעקב"?

עפר יעקב

כדי להסביר את התוספת המיוחדת שבפסוק זה. מביא רש"י  שני פירושים: פירוש אחד - "עפר יעקב" רומז לילדים הקטנים של עם-ישראל, שאותם אוהב הקב"ה כאהבת אב לבנו הקטן. פירוש שני - "עפר יעקב" מכוון למצוות הרבות שבני-ישראל מקיימים בעפר – "לא תחרוש בשור ובחמור", "לא תזרע כלאים", אפר פרה, אפר סוטה וכיוצא באלה.

שני הדברים הללו רומזים לשתי מעלות מהותיות בעם-ישראל, המגינות עליו מפני מבקשי נפשו. המעלה הראשונה, היא אהבתו הגדולה של הקב"ה לעם-ישראל – אהבה שאינה תלויה בדבר, כאהבתו של אב לבנו הקטן. המעלה השנייה – קיום המצוות של בני-ישראל, שבזכותן היהודים זוכים להגנה מיוחדת מאת הקב"ה.

אהבה לבן הקטן

יש הבדל בין אהבתו של אב לבנו הקטן לאהבתו לבנו הגדול. באהבה לבן הגדול לא ניכר שהאהבה היא משום שזה בנו. ייתכן שהאב אוהבו בשל מעלותיו – חכמתו, מידותיו הטובות, כישרונותיו, מעשיו למען אביו. לעומת זאת, באהבה לבן הקטן ניכר לעין-כול שהאהבה נובעת אך ורק מכך שהוא בנו, חלק ממנו, מהות אחת. זו אהבה שאין עמה טעמים וסיבות, כי היא למעלה מכל טעם ונימוק.

כזאת היא אהבתו של הקב"ה לעם-ישראל, אהבה שלמעלה מטעמים וסיבות. הקב"ה אוהב את בני-ישראל לא בגלל מעשיהם הטובים, לימוד התורה וקיום המצוות, אלא בגלל היותם חלק ממנו, "חלק א-לוה ממעל ממש". על-כן זו אהבה בלתי-מותנית.

מצוות כעפר

המעלה השנייה היא קיום מצוות השייכות ל'עפר'. יש כאן רמז לקיום המצוות באופן של 'עפר'. העפר מציין קבלת-עול והתבטלות גמורה, כמו שאנו אומרים בתפילה: "ונפשי כעפר לכול תהיה". כמו-כן מורה ה'עפר' על קיום מצוות בלי שום ניסיון לחפש בהן טעמים ומעלות, בלי חשבונות שכליים, אלא בבחינת "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי".

שתי המעלות הללו שבעם-ישראל קשורות זו בזו. משום שבני-ישראל הם כמו 'בן קטן' אצל הקב"ה, גם לימוד התורה וקיום המצוות שלהם הוא בבחינת 'עפר', בלי טעמים וחשבונות. מזה נובעת אהבתו הגדולה של הקב"ה לכל יהודי, גם מי שנמצא בדרגה של 'עפר', בשפל המדרגה, שכן גם הוא קשור בעצם מהותו בקב"ה. מכאן נובע הכוח המיוחד של עם-ישראל, שאי-אפשר לקללו ולפגוע בו, עד שהקללות מתהפכות לברכות.

(לקוטי שיחות כרך לח, עמ' 90) 

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

 להיות שם ממש

ר' שלמה-זלמן רפופורט היה בשנת תרצ"ב תלמיד בישיבת תומכי-תמימים בוורשה. באותם ימים התגורר בוורשה הרבי הקודם מליובאוויטש, הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון). ר' שלמה-זלמן זכה להסתופף בצילו של הריי"צ ואף להיכנס אליו כמה פעמים ל'יחידות'.

לאחר המלחמה עלה לארץ-ישראל והגיע לזקנה מופלגת. בזיכרונו נשתמרו סיפורים רבים מהימים ההם. הנה אחד מהם שהוא, בעצם, סיפור בתוך סיפור:

גלובאקה הייתה עיירה לא-גדולה ליד וילנה. תושבי העיר היו ברובה 'מתנגדים', וכזה היה גם רבם. אבל במשך הזמן הגיעה לעיירה קבוצת חסידים, שביקשו למנות עליהם רב נוסף, חסידי. כך אירע שבשנת תרצ"ב הכתירו עליהם לרב את הגאון רבי מנחם קופרשטוק, מחסידי חב"ד.

ההכתרה נקבעה לאחת השבתות. כשתאריך ההכתרה פורסם, הביע הרבי הריי"צ את רצונו לנסוע לעיירה ולעשות בה את השבת. עמו נסעו גם חתנו (לימים הרבי מליובאוויטש) ועוד כשישים-שבעים חסידים, ביניהם גם אנוכי הקטן.

זו הייתה שבת נפלאה. במהלכה נשא הרבי כמה פעמים דברי תורה וחסידות, וגם תפילתו הייתה מענגת. אבל הדבר שנחרת בזיכרוני במיוחד הוא הסיפור שסיפר הרבי במוצאי השבת. הרבי היה גאון בסיפור. כשאני נזכר ברגעים אלה, אני רואה אותם מול עיניי. הנה הרבי יושב כאן, שטריימל לראשו. לא-הרחק ממנו יושב הרב קופרשטוק. ומסביב כולם מצטופפים ומקשיבים בשקיקה לסיפור.

הרבי פתח את דבריו באומרו, "מכיוון שאנחנו בגלובאקה, אספר סיפור ישן שאירע בגלובאקה". והרבי סיפר:

הסיפור אירע לפני יותר ממאה ושישים שנה. באותם ימים היה בגלובאקה רב שלא נמנה עם עדת החסידים. הרב היה למדן גדול, אך מכיוון שזו הייתה קהילה קטנה ולא-עשירה, המשכורת שקיבל לא הספיקה לפרנסת בני-ביתו. באין-ברירה פתחו הרב והרבנית חנות למצרכי-מזון, והרבנית הייתה עומדת בחנות ומוכרת. כדי להחזיק חנות, צריך סחורה. ובכן, פעם בשנה היה הרב נוסע ללייפציג וקונה שם סחורה לחנות שניהלה אשתו.

בדרכו ללייפציג, היה סוטה מהדרך הרגילה ונכנס למזריטש, אל המגיד. הוא לא בא אליו כחסיד אל רבו, שהרי לא היה חסיד, אלא הואיל והכול ידעו על גאונותו של המגיד בתורה, היה הרב נכנס אליו ומציע לפניו את הקושיות שהצטברו אצלו במשך השנה החולפת.

המגיד ממזריטש היה מאזין לקושיותיו ומתרץ לו אותן אחת לאחת. לאחר מכן היה הרב ממשיך בדרכו ללייפציג. כך נמשך הדבר שנים רבות.

שנה אחת נסע הרב ללייפציג וגם הפעם פנה, כהרגלו, להיכנס למזריטש. כשהגיע לביתו של המגיד חסם הגבאי את דרכו ולא אפשר לו להיכנס.

"אינך מכירני?", שאל הרב, נעלב.

"ודאי שאני זוכר את כבודו", השיב הגבאי, "אבל כעת אי-אפשר להיכנס אל הרבי, מפני שהוא מתפלל".

"ומתי יהיה אפשר להיכנס אל הרבי?", שאל הרב.

"כשהרבי יסיים את תפילתו", אמר הגבאי.

התיישב הרב באחת הפינות, נטל ספר ושקע בו. חלפו שעתיים-שלוש והמגיד טרם סיים את תפילתו. רק כעבור כחמש שעות יצא הגבאי והזמין את רבה של גלובאקה להיכנס פנימה.

נכנס הרב אל המגיד, וכדרכו שטח לפניו את כל קושיותיו, והמגיד ענה לו על כולן, כרגיל, בדרך שהניחה את דעתו. קודם צאתו פנה הרב אל המגיד ואמר: "רבי, יש לי עוד שאלה אחת".

"שאל", אמר המגיד.

"פעם אחת ניסיתי להתפלל עם כל כוונות האר"י ז"ל ושאר המקובלים. במשך זמן-מה אכן התפללתי כך, אבל התפילה לא ארכה יותר משעה וחצי או שעתיים. ואילו כאן אני רואה שהרבי התפלל חמש שעות רצופות. ילמדני רבנו, מה עשה במשך חמש השעות הללו?".

"אענה לך", אמר המגיד. "אתה נוסע כל שנה ללייפציג. כמה זמן אורך המסע הזה?".

"חודש ימים".

"וכמה כסף עולה הנסיעה?".

"הרבה מאוד", ענה הרב, "בלי לנקוב בסכום".

"ואת הדרך ללייפציג אתה מכיר?".

"ודאי. לאחר שנים כה רבות, אני מכיר היטב כל נתיב וכל שביל. אפילו את העצים ואת האבנים שבצד הדרך".

הוסיף המגיד והקשה: "אם-כן, מדוע אתה מבזבז על נסיעה זו כל-כך הרבה זמן וכסף? אם אתה יודע את הדרך טוב כל-כך, הלוא אתה יכול לשבת בביתך ולצייר במחשבתך את המסע ולראות בעיני רוחך את כל השבילים, העצים והאבנים - וכך תחסוך הרבה זמן וכסף!".

הביט הרב במגיד בתמיהה ואמר: "רבי, אני צריך להיות בלייפציג ממש, משום שעליי להביא משם סחורה!".

השיב המגיד ממזריטש בניגון ואמר: "אהה, כשצריכים סחורה מוכרחים להיות שם ממש! זו גם התשובה לשאלתך, מדוע אורכת התפילה שעות כה רבות"...

עד כאן הסיפור שסיפר הרבי הריי"צ בעיירה גלובאקה, מסיים ר' שלמה-זלמן רפופורט. איני יכול לשכוח את הדרך שבה סיפר זאת - בקול רם, מתוק ונעים. וכשחזר על תשובת המגיד ממעזריטש, אמר זאת בניגון למדני מיוחד. כל מילה ומילה יצאה מפיו בהגדשה ובהטעמה, כסופר יהלומים.

דרכי החסידות

חיים יהודיים

הישיבה שהושלכה לכלא

ראש הישיבה ותלמידיו בתמונה שצולמה בחצר הכלא

מאבקה של היהדות בשלטון-האימים של רוסיה הקומוניסטית הותיר סיפורי גבורה הרואיים, שסיפרו גיבורי המאבק ההוא. בדרך-כלל התבססו הסיפורים על עדויות אישיות בלבד, שכן איש מגיבורי המאבק לא החזיק בידו מסמכים 'מפלילים' או תצלומים. לאחר קריסת ברית-המועצות החלו להיפתח הארכיונים, ופתאום נתגלו מסמכים מרתקים השופכים אור חדש על סיפורי הגבורה.

אחד הסיפורים המרגשים הוא מאסרה של ישיבת תומכי-תמימים המחתרתית בברדיצ'ב, בשנת תרח"צ. תלמידי הישיבה, נערים צעירים, נדדו מעיר לעיר וחמקו מעיני הבולשת הסובייטית. ערב אחד, כשהסבו להתוועדות חסידית, נתפסו ונעצרו. ארבעה שבועות בילו הנערים בבית-המעצר, בתנאים קשים, עד שנשלחו ל'חינוך מחדש' בבית-יתומים. ראש הישיבה וה'משפיע', שניהם אברכים צעירים, קיבלו עליהם את מלוא האחריות ל'פשע' ונידונו לשנים של מאסר. כעבור זמן נמלטו הנערים מ'בית-היתומים' ושבו לישיבות המחתרתיות.

תמונה אותנטית

לפני שבועות אחדים הצליח שליח חב"ד בז'יטומיר, הרב שלמה וילהלם, לשים את ידו על פרוטוקול החקירה המקורי שנשתמר עד היום בארכיון הק-ג-ב. מרגשת לא פחות - ואולי אפילו יותר - היא תמונת העצורים, שנמצאה אף היא באותו ארכיון. תמונה שצולמה בשעתה על-ידי הג-פ-או ומוצגת כאן.

אחדים מבני החבורה ההיא עודם עמנו (לאורך ימים ושנים טובות). אחד מהם הוא ר' יחזקאל ברוד, המתגורר בניו-יורק. ר' יחזקאל זוכר היטב את פרטי המאסר: "ההתוועדות התנהלה בנעימות. ישבנו סביב שולחן גדול, שעליו נערכו לחם, דג מלוח, תפוחי-אדמה מבושלים ובקבוק 'משקה'. עמנו ישבו ר' משה רובינסון ור' בערל גורביץ'. הם סיפרו סיפורים והשמיעו דברי התעוררות. נקודת דבריהם הייתה הצורך לעבוד את ה' מתוך קבלת-עול שלמה, בלי לשאול למה ומדוע. עושים כי זה רצון ה'".

"אתה מניח תפילין"

"בשעה אחת או שתיים בלילה נשמעה חבטה עזה והדלת. נפרצה. אל בית-הכנסת פרצו שני מלאכי-חבלה, אוחזים אקדחים שלופים. ברגע שנשמעה החבטה קפצו ר' משה ור' בערל ממקומם והסתתרו בחדרון צדדי, שבו נערמו עצים להסקה. חיפוש מדוקדק גילה אותם. השוטרים החליטו לעצור את כולנו".

הילדים נחשפו לחקירות מתישות. מספר ר' יחזקאל: "החוקר שאל בן כמה אני. 'אחת-עשרה', עניתי. ככל שגילנו נמוך יותר, כך תפחת חומרת העבירה. 'אתה שקרן', הטיח בי החוקר. לא צריך להיות מומחה כדי לראות שנער בן ארבע-עשרה איננו בן אחת-עשרה. החוקר היה יהודי. קראו לו חוטרצקי. הוא הוסיף לשאול שאלות סתמיות ופתאום שאל: 'אתה מניח תפילין?'. 'כן', השבתי אוטומטית, ומיד תפסתי את גודל השגיאה ששגיתי".

"חינוך מחדש"

לאחר ארבעה שבועות בכלא הוכנס ר' משה רובינסון לתאם של הנערים. "אתם יכולים להודות", אמר. "קיבלתי הכול עליי. אל תספרו מי הביא אתכם לכאן ומי סיפק לכם מזון, אבל אתם יכולים להודות שלמדתם אצלי". מבית-המעצר נשלחו הילדים למוסד לילדים יתומים, כדי לספוג 'חינוך מחדש'. כעבור זמן הצליחו, כאמור, להימלט משם.

מאז חלפו שישים וארבע שנים. השלטון הקומוניסטי עבר מן העולם, ואילו הנערים הנרדפים הוסיפו לחיות כיהודים נאמנים לתורת ישראל ולדרך החסידות. בניהם ונכדיהם צועדים בדרכם, מובילים גם כיום את המהפכה היהודית בעולם כולו, ובכלל זה בברית-המועצות לשעבר.

פינת ההלכה והמנהג