עמדה שבועית

 לנתח ולעקור את המחלה

במקום לדבר על גדרות, צריכים לרדוף את המחבלים בקיניהם ולעקור מן השורש את תשתית השנאה וההסתה. אנחנו חייבים להיות 'שם', כדי שהמרצחים והמפגעים לא יהיו 'כאן'

שבוע אדום מדם יהודי גרם לממשלה להחליט להיכנס שוב לתוך ערי הטרור, והפעם לפרק-זמן ממושך יותר. למעלה משלושים יהודים שילמו בחייהם בשבוע אחד, עד שסוף-סוף הבינו שאין ברירה אחרת. ראש-הממשלה היה צריך לבוא בעצמו למקום הטבח בגילה, לעמוד ליד גופות הילדים הנרצחים, כדי לזעוק: "על איזו מדינה הם מדברים!". ועל איזו מדינה הוא דיבר, כשהתנדב להצהיר שהוא תומך בהקמת מדינה כזאת?

כמעט שנתיים אנחנו מבוססים בדם וחיים בצל האימה והשכול. הכלכלה נהרסת, התיירות כמעט אינה קיימת, מצוקות חברתיות דחופות נדחות הצידה. וכל זה – רק משום שאיננו מוכנים לנהוג בנחישות הדרושה ולסיים את המלחמה הזאת בניתוח כואב אבל הכרחי. אנחנו נגררים לפעולות חלקיות, שרק מורידות מעט את עקומת הטרור, ואז נסוגים לאחור ומתחילים לדבר על 'אופק מדיני', ובינתיים תשתיות הטרור משתקמות והמרצחים חוזרים להכות בנו, ואז באה עוד פעולה מצידנו וחוזר חלילה.

מקור התרעלה

כל רופא יודע, שיש מצבים שבהם אין מנוס מלנקוט פעולות כואבות אבל הכרחיות. אפשר לתת לחולה במחלה ממארת משככי-כאבים, ואחר-כך להסיח את דעתו במוזיקה מרגיעה, וכשהמחלה תחריף, לטפל טיפול חלקי כלשהו, ורק כשהחולה עומד על שערי מוות להכניסו לחדר-הניתוחים. זו אינה חמלה אלא הססנות אכזרית. במקרים רבים כבר יהיה זה מאוחר מדי.

כאשר תמונת המצב ברורה למדי ואפשר לצפות את התפתחות המחלה, אין ממתינים שהיא תאיים ממש על חיי החולה. כבר בשלבים הראשונים של המחלה מכניסים אותו לחדר-הניתוחים, חותכים בבשר החי, אבל עוקרים את המחלה מגופו ומצילים את חייו.

הטרור אינו המחלה, הוא רק הסימפטום שלה. המחלה המסוכנת היא הרשות הפלסטינית. האסון הטרגי הוא, שאנו עצמנו, במו-ידינו, הבאנו אותה לכאן. הרשות הזאת הרעילה את השטח וזרעה הסתה פראית ושנאה מטורפת. בשלטונה נבנו התשתיות המסועפות של הטרור, משלב הארגון והתכנון, דרך הברחת חומרי החבלה וייצורם, ועד שיגור המחבלים להביא מוות והרס לרחובותינו ולבתינו.

לשלוט ולרדוף

כל מי שעיניים בראשו ידע כבר בימי האופוריה של אוסלו שזה מה שיקרה, אבל היו תמימים שהתפתו להאמין לחזונות-השווא של המזרח התיכון החדש. לפני שנתיים, כאשר התפרצה השנאה וההסתה שזרעה הרשות הפלסטינית, לא היה אפשר עוד לטעון לתמימות ולתום-לב. התברר אז כי קמה כאן מפלצת חייתית, שמעוניינת להטביע את האזור כולו בדם.

מרגע זה נדרש צעד אחד ברור ונחרץ – להיכנס פנימה, לבצע את הניתוח, גם אם הוא כואב, ולעקור את שורש המחלה. היינו צריכים לסלק מכאן את כל מחוללי הטרור, מצמרת מחבלי תוניס ועד אחרון הטרוריסטים הצעירים. לו היינו עושים זאת לפני שנה ותשעה חודשים, היו נחסכים חייהם של מאות יהודים וגל הטרור כבר היה מזמן מאחורינו.

לא עשינו זאת אם בגלל חוסר אומץ-לב או הססנות, אם בשל חוסר-יכולתם של גורמים מסויימים להודות בטעות ולהסיק את המסקנות. אבל לפחות עכשיו, אחרי שניסינו כל דרך אחרת, התמונה כבר ברורה לגמרי. יש מוצא אחד ויחיד בדרך-הטבע: לשלוט בשטח ולדכא ביד ברזל את כל ניצני הטרור.

אין צורך לגמגם או לערפל את המציאות. כן, חובה לכבוש מחדש את כל הערים והכפרים. להיות שם. לשלוט שם. במקום להרבות להג על גדרות ועל מאבטחים, צריכים לרדוף את המחבלים בקיניהם ולעקור מן השורש את תשתית השנאה וההסתה. אנחנו חייבים להיות 'שם', כדי שהמרצחים והמפגעים לא יהיו 'כאן'.

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

נחלת הלוויים בזמן הגאולה

בפרשתנו התורה מפרטת את חלוקת הנחלות בארץ: "לאלה תיחלק הארץ". הכוהנים והלוויים לא קיבלו נחלה בארץ, כדברי התורה: "לא יהיה לכוהנים הלוויים, כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל". כך גם נקבעה ההלכה ברמב"ם: "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען".

עם זה, בזמן הגאולה עתיד גם שבט לוי לקבל נחלה בארץ-ישראל. כך אומרים חז"ל: "עתידה ארץ-ישראל שתתחלק לשלושה-עשר שבטים, שבתחילה לא נתחלקה אלא לי"ב שבטים". כידוע, שבטו של יוסף נתחלק לשני שבטים, מנשה ואפרים, וכך היו בעם-ישראל שלושה-עשר שבטים, אולם הארץ חולקה לשנים-עשר שבטים בלבד, שכן שבט לוי לא קיבל נחלה. בזמן הגאולה תתחלק הארץ לשלושה-עשר שבטים, אף לשבט לוי.

האם התורה תשתנה?

נשאלת השאלה, איך ייתכן שיחול שינוי במצוות התורה בזמן הגאולה? הלוא התורה קובעת במפורש כי לא יינתן לשבט לוי "חלק ונחלה עם ישראל", ולאו זה מופיע במניין המצוות, ואיך ציווי זה יכול להתבטל?

התשובה לשאלה זו רמוזה בלשונו של הרמב"ם. הוא דייק לכתוב ש"שבט לוי מוזהרין שלא לנחול בארץ כנען". מדוע הרמב"ם נוקט דווקא את הביטוי "ארץ כנען" ולא "ארץ-ישראל"? אלא בכך הוא רומז, שרק בארץ כנען אסור ללוויים לקבל נחלה, אולם בחלקים אחרים של הארץ, שהם בכלל ארץ-ישראל ולא חלק מארץ כנען – עתידים הלוויים לקבל נחלה.

הארצות העתידיות

כידוע, הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו את הארצות שבהן ישבו עשר אומות. לאחר היציאה ממצרים נתן הקב"ה לבני-ישראל את הארץ שבה ישבו שבעת עמי כנען, ואילו את הארצות של שלוש אומות נוספות – הקיני, הקניזי והקדמוני – לא נתן. ארצות אלה עתידות להינתן לעם-ישראל בימות המשיח, כאשר תתקיים ההבטחה "ירחיב ה' אלוקיך את גבולך".

שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ כנען, אבל הוא עתיד לקבל נחלה בארצות העתידיות – ארץ קיני, קניזי וקדמוני. כך יתקיים הציווי גם לעתיד לבוא, שכן שבט לוי לא יקבל נחלה בארץ כנען, ועם זה יוכל לקבל אף הוא נחלה בחלקים הנוספים שיינתנו אז לעם-ישראל.

מוח ולב

תורת החסידות מסבירה, שבזמן הזה העבודה היא 'לכבוש' את 'שבע האומות' – הן שבע המידות שבלב. לעומת זאת, אין בכוחנו לכבוש את שלוש הכוחות השכליים (חכמה, בינה, דעת), המרומזים ב'קיני, קניזי וקדמוני', ולכן לא ניתנו לנו ארצות אלה. רק בזמן הגאולה יתבררו כוחות המוח ויגיעו לתיקונם, ואז גם יינתנו הארצות האלה לישראל.

שבט לוי הופרש לעמוד לפני ה' ולשרתו. הוא עומד למעלה מהעבודה של כיבוש ובירור המידות. לכן לא ניתנה לו נחלה בארץ כנען. אולם כשתגיע עת העבודה בכוחות השכליים, כשלא יהיה צורך בכיבוש ובבירור, עבודה זו שייכת גם לשבט לוי, ולכן ינחל נחלה בארצות אלה.

(לקוטי שיחות כרך לח, עמ' 103)  

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

 הסנדלר הקדוש

ר' משה-בנימין קליין הסנדלר היה קרבן השואה הראשון בעיירת הולדתי בילקה שבצ'כוסלובקיה. ובכל-זאת זכה ר' משה-בנימין למה שלא זכו רוב אחיו בני העיירה. וזה דבר המעשה.

כשכיסו עננים שחורים את שמי אירופה, נאומיו הארסיים של הרודן הנאצי נישאו ברבים וסכנת מלחמת-עולם שנייה ריחפה באוויר, חיו יהודי אירופה בפחד כבד מפני יום המחר. גם את יהודי העיירה בילקה אפפה תחושה מעיקה של חשש. ר' משה-בנימין, סנדלר העיירה, היה מן היחידים בבילקה שכל סימן של פחד לא ניכר עליהם.

יהודי מיוחד היה ר' משה-בנימין. ירא-שמים, מהדר במצוות ואיש חסד בכל רמ"ח איבריו. ביתו עמד בקצה העיירה. נדמה היה כי במתכוון בחר להתגורר במקום זה - כדי שהעניים הפוקדים את בילקה יסורו מיד לביתו ולא ייאלצו לתור אחר אכסניה.

ביתו של ר' משה-בנימין היה פתוח לרווחה לכל עובר ושב והוא דאג ביד נדיבה גם לעניי עירו. במשפחתו נמנו תשע נפשות והוא קיים אותה בדוחק ממלאכת הסנדלרות. כדי לממן את פעולות החסד והצדקה שלו, נאלץ ר' משה-בנימין לקבץ נדבות בין מתפללי בית-הכנסת. הוא עשה כן פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב.

בסך-הכול היה יהודי פשוט. הוא ראה לעצמו זכות להיות חבר בחברא-קדישא ולהיות חלק בכל פעולה ציבורית שלטובת הכלל. הוא השתדל ככל יכולתו לנחם כל נפש מדוכאת ולהגיש סיוע לכל נזקק.

ר' משה-בנימין היה חבר ב'חברה משניות', אשר חבריה התאספו כל ערב ובוקר ללימוד משניות, לפני התפילה ולאחריה. אנשים שמחו להיכנס לחנותו הקטנה ולתקן בה את נעליהם. או-אז זכו לשמוע מפיו מדרש חז"ל, או סיפור בעל מוסר-השכל נאה.

אחר-כך באו הימים הקשים. היטלר יימח-שמו ביתר את צ'כוסלובקיה לשלושה חלקים. את בוהמיה ומורביה סיפח לעצמו. את סלובקיה עשה למדינה גרורה, ואת חבל הקרפטים הגיש פרס להונגריה הפשיסטית, בתמורה לשיתוף-הפעולה ההדוק עם גרמניה.

ביום חמישי של פרשת פקודי, כמעט יום אביבי, בשעת בין-ערביים, בשעה שיהודי בילקה התפללו מנחה ומעריב, סובב בבית-הכנסת הגדול ר' משה-בנימין קליין וכמנהגו קיבץ נדבות עבור משפחה ענייה שהתארחה בביתו. יהודים רחמנים מיהרו לתרום מכיסם, איש-איש כפי יכולתו. בסוף התפילה היו בידי ר' משה-בנימין מלוא חופניים מטבעות.

לפתע עלה השמש על הבימה והכריז שהעירייה הודיעה על עוצר החל מהשעה תשע בערב ועד אור הבוקר. כמו-כן, הודיע, אין להעלות אור בבתים. כששמע זאת הקהל, מיהר להתפזר לביתו. ר' משה-בנימין, ועוד כמה שכנים, הלכו אף הם בצעדים מהירים לבתיהם.

השמועות טענו כי עוד באותו לילה יפלוש צבא הונגריה לבילקה. העיר הייתה צומת חשוב. השמועות אף ידעו לספר, כי לאומנים אוקראינים בעיירה מתארגנים להתקומם מול הצבא ההונגרי הכובש. הכול התמלאו פחד וחרדה.

בשעה שר' משה-בנימין וחבריו הגיעו לגשר הראשון החוצה את העיירה, נשמעו קולות ירי. אנשים ברחוב החלו לנוס ולתפוס מחסה. כדור פגע בראשו של ר' משה-בנימין והוא נפל ארצה, מתבוסס בדמו. שכניו מיהרו אליו וניסו להעמידו על רגליו, אך לשווא. הם נשאו אותו לביתו, ששכן לא-הרחק מהגשר. שליח רץ לפניהם לביתו, להודיע שמביאים פצוע ולבקש שיכינו מיטה. בני-הבית יצאו לקבל את פני הפצוע, בידיהם עששית, להאיר את הדרך. מפני החשכה סברו בני-המשפחה לתומם כי מדובר בעני המתארח אצלם. רק לאחר שהוכנס הפצוע לתוך הבית התבררה להם האמת המרה. ר' משה-בנימין הושכב על מיטתו וכשניסו ליישר את גופו, הבחינו בידיו הקמוצות ובתוכן מטבעות הצדקה שאסף בין-הערביים בעבור המשפחה הענייה.

הנוכחים מיהרו להזעיק רופא, אך לזה לא נותר אלא לקבוע את מותו של ר' משה-בנימין.

השכם בבוקר סיפרו לרב העיירה, רבי נפתלי-צבי וייס, על האסון. הרב ציווה לגשת אל הגשר, אל המקום שבו נורה ר' משה-בנימין - לספוג מהקרקע את טיפות דמו ולהביאן עם בגדיו לקבורה, כדין 'קדוש'. בבוקר התקיימה ההלוויה. כל העיירה באה - הגברים והנשים, הזקנים והטף. הרב נשא דברי הספד נרגשים על ר' משה-בנימין. את דבריו סיים במילים: "עלינו ללמוד מדרכיו של ר' משה-בנימין. הנה ימים באים שבהם נזדקק למידותיו הטובות, להרבה אהבת-ישראל ולעזרת-אחים. למעשה, אפשר שעלינו לבכות על מי שנשארו בחיים".

אווירת קדרות קשה עמדה באוויר. מילות הרב נשמעו כדברי נבואה. והדברים אמנם מיהרו להתאמת. לא חלף זמן רב וכל יהודי בילקה גורשו אל הגטו, ומהגטו אל מחנות-ההשמדה בפולין ובגרמניה.

יהודי בילקה 'קינאו' בקדוש ר' משה-בנימין, באומרם כי הוא זכה למה שלא זכו ולא יזכו האחרים. הוא, לפחות, זכה להיקבר בקבר ישראל. הוא גם זכה להיאסף אל אבותיו בטרם יראה את הפורענות הגדולה שבאה על משפחתו ועל עמו.

 (סיפר הד"ר משה אביטל, יליד העיירה בילקה וניצול השואה)

דרכי החסידות

חיים יהודיים

בתי-כנסת על קירות הסלון

בית-כנסת נקרא 'בית-מקדש מעט', וחורבנם של אלפי בתי-כנסת באירופה ובמקומות נוספים בעולם, קשור קשר ישיר לגלות שתחילתה בחורבן הבית. ובאמת, מי שמתבונן בגודל ובפאר שאפיינו רבים מבתי-הכנסת באירופה, ומצייר בעיני רוחו את ההמונים שנהרו אליהם לתפילה, אינו יכול שלא לחשוב, שאכן זה 'בית-מקדש מעט', משהו מבית-המקדש ותפארתו.

ר' זאב שטיינמץ, אברך כבן ארבעים, חסיד בוהוש בבני-ברק, בחר, בדרכו-שלו, 'לבנות' מחדש כמה מ'בתי-מקדש מעט' חרבים אלה. ביד אמן כישרונית ובצבעי שמן על בד כמו הקים לתחייה עשרות בתי-כנסת, שבמשך שנים רבות היו ציר מרכזי בחייהם של רבבות יהודים. על אלה כמו על אלה הונף הכורת.

הביקור המרגש ביאסי

ציוריו היפים והמרגשים מעטרים את כותלי ביתו, וכבר הוצגו בעבר בכמה תערוכות. שטיינמץ, שמילדותו אהב לצייר, לגלף על עץ ובעצם ניסה כל סוג אפשרי של מלאכת-יד, החל לגלות עניין מיוחד בציור בתי-כנסת לפני כעשר שנים, כשביקר בעיר יאסי שברומניה. שם שקקו חיים יהודיים, ובכלל זה מאות בתי-כנסת. כולם נחרבו ורק הגדול והמפואר שבהם, שהוקם לפני כשלוש-מאות ושלושים שנה, ושבו התפלל הצדיק רבי יהושע-העשל מאפטה (ה'אוהב ישראל'), נותר לפליטה עד היום. יהדות יאסי ידעה פוגרומים רבים, ואחת העדויות לכך מצויה בצמד הקברים העתיקים שבחצר בית-הכנסת. אלה קבריהם של חתן וכלה מיאסי שנרצחו בעומדם תחת חופתם.

הביקור ביאסי ריגש את שטיינמץ עד עומק נשמתו. כשחזר ארצה החליט לצייר ולהנציח את בית-הכנסת. בעקבות זאת החל לצייר עוד בתי-כנסת. ברובם ביקר בעצמו, כדי לראות מקרוב את חורבותיהם או את שרידיהם המשוחזרים. בין השאר ביקר בצ'ורטקוב שבאוקראינה, בטוקאי שבהונגריה ובבוהוש שברומניה.

אלפי מתפללים

מאחורי כל בית-כנסת יש סיפור. כך, למשל, בית-הכנסת המפואר שהוקם בצ'ורטקוב (בשנת תרנ"ג), על-ידי האדמו"ר רבי דוד-משה, בנו החמישי של רבי ישראל מרוז'ין. על בית-כנסת זה אמר האדמו"ר: "חכמינו אמרו, שעתידים בתי-כנסיות שבחוצה-לארץ שייקבעו בארץ-ישראל; בבית-כנסת זה לא אתבייש לבוא לארץ-ישראל".

או בית-הכנסת המרשים שבעיר גאלאץ שברומניה, שהוקם בשנת תק"מ. בבית-כנסת ענק זה היה מקום לכמה אלפי מתפללים, ובכלל זה שתי קומות של עזרת-נשים. בימי השואה רוכזו כל יהודי גאלאץ בגטו שהקיף את בית-הכנסת.

כשושנה בין החוחים

בית-הכנסת בבוהוש נבנה על-ידי מייסד השושלת. מחצות הלילה ועד תפילת שחרית - שהחלה בשעה עשר בבוקר - היה המקום מלא וגדוש חסידים שישבו ולמדו תורה. מול מקום מושבו של הרבי התנוסס ציור-קיר גדול של שושנה בין קוצים, המקיפים את הכותל-המערבי, ומעליהם הפסוק "כשושנה בין החוחים".

שטיינמץ צייר גם כמה בתי-כנסת עתיקים בארץ-ישראל, כדוגמת בית-הכנסת שנבנה בירושלים העתיקה, על-ידי ר' ניסן בק, חסידו של רבי ישראל מרוז'ין. הצדיק מרוז'ין שמע על כוונת הצאר ניקולאי לקנות מגרש מול מקום המקדש ולבנות עליו כנסייה. הוא החליט להקדים את הצאר, לקנות את המגרש ולהקים עליו את בית-הכנסת המכונה 'תפארת ישראל'.

פינת ההלכה והמנהג