עמדה שבועית

אנטישמיות בתמיכה ממשלתית

האנטישמיות הרגילה נחשבת תופעה מגונה, ונושאי דגלה הם קבוצות-שוליים קיצוניות. לעומת זאת, האנטישמיות הערבית יוצאת מבית-מדרשם של החוגים המובילים, וזוכה לתמיכה ממשלתית גלויה

העיתונות בארה"ב סוערת: יהודי נרצח בידי שלושה 'גלוחי-ראש' אנטישמיים בטורונטו. אין ספק, האירוע מזעזע. דייוויד רוזנצווייג, יהודי חרדי, רואה-חשבון במקצועו, אב לשישה ילדים, עמד בפתח פיצרייה ברובע היהודי בטורונטו, ושלושה 'גלוחי-ראש' התנפלו עליו לפתע ודקרוהו למוות בסכין. העולם מזדעזע, ובצדק.

אנחנו קוראים ושומעים את הדברים וליבנו נצבט פעמיים. פעם אחת, על עצם הרצח הנפשע של יהודי שליו, עובר-אורח תמים, שדמו נשפך בשל שנאה שטנית ליהודי על עצם היותו יהודי. פעם שנייה, על העובדה שבשנתיים האחרונות נרצחו כאן, בארצנו, מאות רוזנצווייגים, בשל אותה שנאה שטנית ליהודי באשר הוא יהודי, בעוד העולם עומד מנגד ואף מזדהה לעיתים עם המרצחים.

הדוח השביעי

הנה, הארגון 'אמנסטי אינטרנשיונל', הנאבק כביכול למען זכויות אדם, פרסם בשנתיים האחרונות שישה דוחות שעסקו בעימות בינינו ובין הפלסטינים. כל השישה כללו ביקורת נוקבת על פעולת צה"ל והתעלמו כמעט לגמרי ממעשי הרצח והטרור של הפלסטינים. לאחרונה, בעקבות ביקורת גוברת על עמדתו החד-צדדית, פרסם לראשונה דוח התוקף בחריפות את פיגועי ההתאבדות של הפלסטינים נגד אזרחים ישראלים.

בדוח זה, השביעי, קורא הארגון לרשות הפלסטינית לנקוט צעדים משפטיים נגד האחראים לפיגועים. "בלי כל קשר למטרת המאבק, לא יכולה להיות הצדקה בחוק הבין-לאומי להתקפות ישירות נגד אזרחים", נאמר בדוח. "אנו קוראים לרשות הפלסטינית לאסור ולהביא לדין את אלה המבצעים התקפות אלה". 'אמנסטי' מזכיר, כי במרוצת עשרים ואחד חודשי העימות נהרגו 350 אזרחים ישראלים (לפי חישוביו) בפיגועי טרור. יותר מ-60 מתוכם היו ילדים, הצעיר שבהם בן חמישה חודשים.

אולם בעוד הדוחות הקודמים של הארגון זכו להבלטה גדולה בכלי-התקשורת העולמיים, הדוח הזה כמעט לא זכה להד ציבורי. העולם הנאור והתרבותי אדיש להפרת זכויות אדם ולשנאת-אדם נוראה כשמדובר ביהודים המתגוררים בישראל. הוא יודע להזדעזע רק כשאנחנו נוקטים פעולות להגנת אזרחינו, נשינו וילדינו.

לתת לאנטישמים מדינה?

משום-מה נוצרה הפרדה בין העימות הישראלי-ערבי ובין תופעת האנטישמיות, אבל מה ההבדל בעצם? אם יש שוני בין האנטישמיות הקלסית ובין האנטישמיות הערבית, הוא לחובתה של האחרונה. האנטישמיות הרגילה נחשבת תופעה מגונה, ונושאי דגלה הם קבוצות-שוליים קיצוניות. לעומת זאת, האנטישמיות הערבית יוצאת מבית-מדרשם של החוגים המובילים והשולטים, וזוכה לתמיכה ממשלתית גלויה ומוצהרת.

ושלא ינסו לתרץ זאת בכך, שכאן יש סכסוך על קרקע ובעיה של פליטים וכדומה. נוסף על העובדה ההיסטורית שהשנאה הערבית עלתה עוד קודם שנולדו בעיות הפליטים והשטחים, מה בכלל הקשר בין שנאה מפלצתית כזאת לבין סכסוך מדיני, יהיה חריף וכואב אשר יהיה? מאות מיליונים סופגים עם חלב אימם משטמה נוראה נגד היהודים ומחנכים אותם לראות ביהודי את חזות הרוע והשטניות. זו אנטישמיות טהורה, שנאת יהודים באשר הם יהודים.

אחד ממוקדי השנאה וההסתה נמצא קרוב מאוד אלינו, מעבר לגדר ההפרדה שעדיין לא הוקמה. אנחנו, במו-ידינו, הבאנו לכאן מתוניס את ראשי המסיתים וזורעי הרעל. נתנו להם תחנות רדיו וטלוויזיה, כדי שיוכלו לנהל את מלאכת ההסתה בעוצמה רבתי. זרעי הרעל הללו הצמיחו את המתאבדים, שרצחו לנו מאות רוזנצווייגים בשנתיים האחרונות.

עכשיו זו כבר אינה בעיה של איש מסויים או של משטר זה או אחר. יש כאן ציבור של 'גלוחי-ראש' שערכי-יסוד של קדושת החיים וכבוד האדם זרים לו. האם אתם חושבים שצריכים לתת לו מדינה עצמאית?

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

אין עוד מלבדו

פעמיים מופיע בפרשתנו הביטוי  "ה' הוא האלוקים... אין עוד". בפעם הראשונה מזכיר משה רבנו לבני-ישראל את מעמד הר-סיני, שבו ראו את התגלותו של הקב"ה: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים". בפעם השנייה מופיע הדבר כציווי: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד".

פסוק זה מבטא את האחדות האלוקית; את העובדה שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה. יתרה מזו, גם האלוקות המותאמת לגדרי העולם והמתלבשת בו להחיותו ולקיימו, אינה דבר נפרד חלילה מהאין-סוף שלמעלה מגדרי הבריאה, אלא זה האין-סוף עצמו כפי שרצה להגביל את עצמו.

התגלות מלמעלה

להכרה זו הגיע עם-ישראל בשעת מעמד הר-סיני. בהתגלות אלוקית מופלאה זו חשו הכול, כי אין עוד בעולם שום מציאות מלבד הקב"ה. בני-ישראל ראו בעיניהם כי פנימיותו של שם אלוקים, הרומז לכוח האלוקי שקיים ומחיה את העולם, היא שם הוי' – האין-סוף שלמעלה מגדרי העולם.

אלא שהכרה זו, באותו זמן, באה כהתגלות מלמעלה. בני-ישראל לא הגיעו לכך מכוח עבודתם ויגיעתם, אלא מכיוון שהקב"ה הראה להם זאת ("אתה הראת"). זו משמעות הפסוק השני, שבו מופיע עניין זה כציווי לאדם – כאן מצווה אותנו הקב"ה להתייגע ולעמול בעצמנו כדי להגיע להכרה זו.

מבט מלמעלה

מכאן נגזרים ההבדלים בין שני הפסוקים. בפסוק הראשון, המדבר על הגילוי שהיה בעת מתן-התורה, מסתפקת התורה במילים "אין עוד". לעומת זאת, בפסוק השני התורה אומרת "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", ואחרי "אין עוד" היא מוסיפה "מלבדו".

כאשר ההתגלות האלוקית באה מלמעלה, ראו בני-ישראל את העולם כפי שהוא נראה מלמעלה. משם אין השמים והארץ נראים מלכתחילה כמציאות נפרדת. מלמעלה רואים במוחש שהשמים והארץ אינם אלא גילוי של הכוח האלוקי. הביטוי לכך הוא במילים "אין עוד". אולם כאשר האדם מנסה להגיע להכרה זו בכוח עצמו וביגיעתו, הוא יוצא מהנחה שהשמים והארץ הם מציאות בפני עצמה, ולכן עליו להתאמץ ולהתייגע להגיע להכרה ש"ה' הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד מלבדו".

שהעולם יזעק "אין עוד"

אולם ההתגלות האלוקית המופלאה במעמד הר-סיני הייתה חד-פעמית, ואילו לאחר מכן הננו נדרשים להגיע לכך מכוח עצמנו, על-פי הציווי "וידעת היום והשבות אל לבבך". כי לא די באחדות האלוקית כפי שהיא נראית מלמעלה, אלא רצון ה' הוא שהעולם מצד עצמו יגיע להכרה זו.

זה תפקידו של יהודי – להחדיר הכרה זו, ש"ה' הוא האלוקים", גם ל"שמים ממעל ועל הארץ מתחת". עליו להביא את הבריאה כולה להכיר בכך שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה של היקום, עד שהעולם כולו יזעק "אין עוד מלבדו".

(ליקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1334)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

שליח ההצלה

נסתרות דרכי ה'. לעיתים הוא מצמיח ישועה לעמו בדרך לא-צפויה. כך אירע במקרה הבא, שגיבוריו שניים - הגאון רבי סאסי הכהן יהונתן, רבם של יהודי האי ג'רבה (ומחבר הספר 'ברכת השם'), ולהבדיל, זוזבין פרינטי, ערבי מקומי, יועצו של מושל ג'רבה.

יהודי תושב האי, סוחר מצליח, נהג למכור סחורה בהקפה לקמעונאים. הוא גבה מהם את התשלום רק לאחר שאלה מכרו את הסחורה ללקוחותיהם. בין הקמעונאים היה גם ערבי אחד, שגרר את חובו לאורך זמן. החוב גדל והלך והערבי חיפש דרך מקורית להיפטר מהתשלום. חיפש וגם מצא.

יום אחד הפיץ על הסוחר היהודי שמועה, שזה התלוצץ על חשבון מוחמד נביאם. בתוך ימים אחדים נהפכה העלילה לפרשה מסעירה, שתפחה לממדים דמיוניים. יחסם של הערבים ליהודים נעשה עכור מאוד. הסוחר היהודי נאסר ונקבע מועד למשפטו אצל הקאדי.

מיום ליום גאה המתח בין יהודי ג'רבה לבין שכניהם. היהודים חשו כיושבים על חבית אבק-שריפה. הם חששו כי גם אם ירצה הקאדי לחקור את העובדות לאשורן ולשפוט צדק, לא יוכל לעשות כן. באווירת ההסתה והקנאות שהשתלטה על הרחוב הערבי, ייאלץ השופט ללכת אחר ההמון ולספק את רצונו.

רבה של הקהילה היהודית בג'רבה, הגאון רבי סאסי הכהן יהונתן, חש באחריות הכבדה שעל כתפיו. הרב הכיר את זוזבין פרינטי, יועצו ואיש אמונו של מושל ג'רבה, והחליט לבקש את עזרתו.

"הלוא יודע אתה כי אזרחים נאמנים ושוחרי שלום אנחנו", פנה הרב ליועץ. "מדוע אין השלטונות נוקפים אצבע להרגעת האווירה?!". היועץ הנהן בראשו ונראה כי בליבו הוא מסכים עם הרב. עם זה, לא היה נכון לנקוט פעולה מעשית כלשהי. "יבין כבודו", אמר היועץ, "כעת פונה זעם התושבים אל היהודים. אם יתערב המושל לטובתם, יופנה זעם התושבים כלפיו, תתעורר תסיסה ותתערער שליטתו".

חשכו עיני הרב. "האם לא יוכל השופט לקעקע את עדות-השקר של הסוחר ולהפריך את העלילה?!", ניסה בדרך אחרת. היועץ היה איש מפוכח. "יוכל גם יוכל. אך מדוע יעשה כן? הלוא גם הוא מוסלמי ובתוך עמו הוא יושב. מדוע לא ייחשב לגיבור ויינשא על כתפי הרחוב בהערצה? למה זה ייטול מן ההמון את טרפו?".

הזדעזע הרב מן הדברים וזעק: "בגלל נימוקים רופסים אלה ייהרג אדם חף מפשע ויומט אסון על קהילה שלמה?! מדוע לא תיחלץ אתה לעזרתנו? הלוא השפעתך על המושל רבה והקאדי יכבד את דברך!".

"אכן", ענה היועץ, "אך ידוע לך הפתגם העממי, 'חביבה לאדם רגלו שלו מראשו של חברו'. אם ייוודע כי פעלתי לפטור מן הדין אדם שהואשם בביזוי הנביא, יקיץ הקץ על כבודי ומעמדי, ואף שלום משפחתי יועמד בסכנה".

הרב לא השתכנע. "מהשמים נתנו בליבי את הרעיון לפנות אליך", אמר. "הרי זה סימן שהפתרון נמצא כאן וממך תצמח הישועה".

שקע היועץ בהרהורים. "אם אציע לך דרך, תפעל לפיה?", שאל לפתע את הרב. "אם מן השמים הביאוני אליך, יהיה עליי לציית לך", ענה הרב.

"ובכן", אמר זוזבין, "זאת עצתי. גש מחר לבית הקאדי עצמו ונסה את כוח השפעתך עליו".

נאנח הרב. בשביל עצה זו לא היה זקוק לחכמת היועץ. רגע לפני לכתו הוסיף היועץ: "אנא ממך, הודע לי בטרם תצא לפגוש את הקאדי".

"אכבד את רצונך", אמר הרב והתכוון ללכת. "ועוד דבר קטן", הוסיף היועץ, "במהלך כל הפגישה עם הקאדי עמוד על רגליך ואל תשב".

למחרת התייצב הרב בבית הקאדי. דבריו הנרגשים נתקלו בתגובה צוננת ביותר. נראה היה כי דינו של הסוחר היהודי נחרץ עוד בטרם החל משפטו. הרב הוסיף לדבר על לב הקאדי. "ישב-נא", הציע לפתע הקאדי לרב. אבל הרב, שזכר את עצתו הסתומה של היועץ, התעקש לעמוד.

בתוך כך הופיע באולם היועץ זוזבין. הוא פסע היישר אל שולחנו של הקאדי. "אשר לבקשתך ממני לפני כמה ימים, העליתיה לפני המלך", הכריז. הקאדי חייך אל היועץ בפה מלא, מתעלם במופגן מהרב.

פתאום כאילו הבחין היועץ ברבי סאסי, העומד לפני הקאדי ועיניו דומעות. פניו האדימו מכעס. "רבה של הקהילה היהודית, שנתמנה על-ידי אדוננו המלך בכבודו ובעצמו, ודרגתו כשל שופט עליון לעדתו - עומד?! הרי זו פגיעה חצופה בכבודו של המלך! מיד אטפל בדבר! אתה עוד תתחרט על כך!", קרא היועץ ועזב את המקום בחורי-אף.

נבהל הקאדי ומיהר לרוץ אחרי היועץ. ממקום עמדו שמע הרב את דברי ההתרפסות והחנופה שהרעיף הקאדי על היועץ. היועץ לא מיהר להתרצות. "אינני יודע לשם-מה בא אליך רב היהודים, אך מדובר בכבודו של המלך ועל כך קשה למחול", אמר. לבסוף 'התרכך' היועץ ואמר: "מוכן אני להעלים עין מהתנהגותך, בתנאי שתבקש את סליחת הרב ושתמלא את מבוקשו".

בראש מושפל חזר הקאדי ללשכתו, ביקש את מחילת הרב והבטיח לו להפריך את עדות הסוחר הערבי ואף לחייבו בפיצויים על עגמת-הנפש שהסב לסוחר היהודי. ואכן, כך היה. רק אז שבו ונרגעו הרוחות באי ג'רבה.

יהודי ג'רבה הודו לה' על הצלתם במסיבת הודיה שערכו עם רבם. הם, כמובן, גם זכרו לטוב את היועץ זוזבין פרינטי.

דרכי החסידות

חיים יהודיים

"איבדתי אמא, איבדתי עין"

שכונת מורשה בירושלים, הצמודה לשער-שכם, עברה בשנים האחרונות שיקום אורבני ותדמיתי, ונהפכה למעין 'שכונת אמנים'. בעבר הקרוב נקראה מוסררה. קודם לכן, בתי ניסן ב"ק. אבל כשהוקמה היה שמה משכנות משה ויהודית. שמה של השכונה, על גלגוליו השונים, מקפל בתוכו את סיפור השכונה, ובמידה רבה גם את סיפור היישוב היהודי בארץ-ישראל.

לפני כמאה ושלושים שנה החליט ר' ניסן ב"ק, מחסידי הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, להקים בירושלים את השכונה היהודית השנייה מחוץ לחומות (לאחר משכנות-שאננים). בשנת תרל"ה הוקמה השכונה ונקראה על-שם השר משה מונטיפיורי ורעייתו - משכנות משה ויהודית. בחלוף הזמן נשתכח שמה המקורי והשכונה החדשה, שכללה כמאה ועשרים בתים, נקראה בפי כול על-שם מקימה - בתי ניסן ב"ק.

הסתה במסגדים

ביום שישי, י"ז במנחם-אב תרפ"ט, החלו בירושלים ה'מאורעות', שפשטו גם לחברון. בבוקרו של יום שלהב חאג' אמין אל-חוסייני את באי המסגדים לעשות שפטים ביהודים. כאש בשדה קוצים פשטה שנאת הערבים ברחובות היהודים. הפוגרום החל בין החומות ופרץ החוצה. בדרכם אל מחוץ לחומות נתקלו הפורעים בבתי ניסן ב"ק ועשו בהם שמות. בצהריים הגיע ערבי רכוב על אופנוע לחברון וסיפר לחבריו על "דמם של ערביי ירושלים הנשפך כמים". כתשעים יהודים נטבחו באותו יום בחברון ובירושלים.

שמואל צפניה (74), כיום תושב שכונת פסגת-זאב בירושלים, אינו יכול לזכור את מאורעות אותו יום, שכן היה אז בן שנה וחצי. ובכל-זאת תוצאות הטבח, נצרבו עמוק בגופו ובנפשו.

הסתתרו מתחת למיטה

"התגוררנו בבתי ניסן ב"ק", מספר שמואל. "כשהחלו הפרעות, היינו בבית ארבעה - אמא ז"ל, אחותי בת השש, אחי בן הארבע ואני, כבן שנה וחצי. אמא עמדה בדלת, אוחזת אותי בידיה, מייחלת לשובו של אבא, שעבד כנהג מונית, אבל אמא לא זכתה עוד לראותו. בעמדה על מפתן הבית הגיעו הפורעים ודקרו אותה ואותי. אמא נפחה את נשמתה מיד. אני איבדתי עין. גם אבא נדקר ונפצע בבית-חנינה.

"מכיוון שנכנסה השבת לא נקברו הגופות בו-ביום והן הועברו לחדר-המתים. במוצאי שבת הובא אבא לזהות את יקיריו. היו שם תשע-עשרה גופות. ביניהן גילה אבא את אמא ואת דודי הי"ד. אחי ואחותי הסתתרו מתחת למיטה בבית וכך ניצלו".

גאולת הבתים

שנים רבות לא ידע שמואל היכן מקום קבורתה של אמו. גם אביו מיעט לשוחח על כך עם ילדיו. רק לאחר מלחמת ששת הימים ביקר בן-דודו בהר-הזיתים וגילה את קבר האחים שבו נקברו כל תשעה-עשר הקרבנות. ביום שישי הבא, י"ז במנחם-אב (אותה קביעות כמו ביום הטבח), מארגנת עמותת 'חומות שלם', העוסקת בגאולת בתים יהודיים במזרח ירושלים, עלייה המונית לקבר האחים. שמואל צפניה יאמר את ה'קדיש'.

'חומות שלם' הוקמה לפני כשלוש שנים והיא פועלת באזור ישיבת בית-אורות, בשכונת שמעון הצדיק ובבתי ניסן ב"ק (בצד המזרחי). עד כה הצליחה ליישב כעשר משפחות יהודיות ולפנות בצו בית-משפט כעשרים מבנים נוספים, הרשומים בטאבו על שמות יהודים. שלמה קולמן, מזכיר העמותה: "אם לא נעשה זאת, יבואו הערבים ויטענו ש'מורשה' הוא שיבוש של 'מוסררה', שלא הייתה אלא שכונה ערבית שנגזלה על-ידי היהודים".

פינת ההלכה והמנהג