שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 812, ערב שבת קודש פרשת עקב, י"ז במנחם-אב תשס"ב (26.7.02)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמדה

יש חדש

עמוד 1

עמדה שבועית

 על מוסר בעת מלחמה

הענשתן של משפחות המתאבדים היא עצמה מוסרית מאין-כמותה. הן ראויות לעונש חמור הרבה יותר מגירוש, מפני שהן שותפות מלאות לפשע הנתעב

השימוש השגרתי של המחבלים במתאבדים עורר את הרשויות לחשוב על אמצעים תקיפים יותר למיגור התופעה הזוועתית. כך נולד הרעיון להעניש את משפחתו של המתאבד ולגרשו מהארץ. כצפוי, מיד נזעקו כל שוחרי זכויות האדם והחלו לזעוק מרה על הפגיעה ב'חפים מפשע'. אלה שקולם לא נשמע, ודאי לא בעוצמה הראויה, נגד עצם התופעה המפלצתית של המתאבדים, מתייצבים בחירוף-נפש להגן על בני-משפחותיהם.

בדיון שהתפתח עלו טיעונים שונים, החל ממידת יעילותו של אמצעי-ענישה זה, דרך הערכת יכולתנו לנקוט צעדים כאלה, נוכח ההתנגדות הצפויה מהעולם, ועד עצם מוסריותו של עונש כזה. על ההיבט האחרון, המוסריות, ראוי לומר כמה דברים.

אוי לאותו מוסר

השוללים את גירוש המשפחות עומדים בדעתם גם אם יתברר שצעד זה אכן מרתיע את המתאבדים. טענתם היא, שגם כדי להציל חיים אסור לנו לנקוט אמצעים בלתי-מוסריים ולפגוע בחפים מפשע. לפנינו המחשה חיה למאמר חז"ל, כל המרחם על אכזרים, סופו שהוא מתאכזר על רחמנים.

אבוי לאותו מוסר, שבשמו מוטב שייהרגו אנשים נשים וטף, חפים מפשע, ובלבד שלא תיפגע שערה משערות ראשן של משפחות המתאבדים. איך אפשר בכלל להעמיד את הדברים זה מול זה?! איך ייתכן בכלל להסס כאשר עומדת לפנינו בחירה בין גירוש משפחות מחבלים – גירוש בלבד! – לבין מניעת שפיכות-דמים נוראה ואובדן חיים של עשרות נפשות? בשם איזה מוסר מעדיפים את רווחת משפחות המרצחים מחיי הקרבנות?

כלומר, גם אם יש בצעד זה היבט בלתי-מוסרי ופגיעה בחפים מפשע, נכון לנקטו כאשר הוא נועד להציל חיים. המוסר אינו יכול להיות עיוור, והדברים חייבים תמיד להישקל על כפות המאזניים. לפעמים יש לעשות עוול, כדי להציל מפני עוול גדול יותר ובמיוחד מפני אובדן חיים.

אך בענייננו אין כאן כלל שאלה של העדפה מוסרית או בחירה בעוול הקטן יותר. הענשתן של משפחות המתאבדים היא עצמה מוסרית מאין-כמותה. הן ראויות לעונש חמור הרבה יותר מגירוש, מפני שהן שותפות מלאות לפשע הנתעב.

לא עבריינות פלילית

חשוב להבחין הבחנה ברור בין עבריינות פלילית לבין הטרור הערבי. בעבריינות פלילית אתה מחפש את הפושע ואותו בלבד. מעשה הפשע הוא נחלתו של הפושע ואין לחברה הסובבת אותו שום מעורבות בפשיעה. לכן יש להיזהר שלא לפגוע בחפים מפשע ולוודא היטב שהענישה תכוון לעבריין בלבד. לעומת זאת, הטרור הערבי הוא מעשה ידיה של חברה שלמה. המחבלים אינם עבריינים הפועלים על דעת עצמם. הם החיילים הפועלים בשמה של כל החברה שממנה הם באים, ונהנים מתמיכתה ומגיבויה.

כאן אין חלים כללי המוסר של חברה אזרחית, אלא כללים של מלחמה. בשעת מלחמה אין שום משמעות לשאלה מי החייל שיורה עליך ומי תכנן את הפעולה. האוייב שואף לפגוע בנקודות הרגישות שלך, ואתה מנסה לפגוע בנקודות הכואבות לו. כשמדינה מותקפת מפציצה סכר או תחנת-כוח של האוייב, היא גורמת סבל לאנשים שאינם שותפים בלחימה, אבל אלה כללי-המשחק של מלחמה.

גם המתאבדים אינם צומחים בחלל ריק. די לראות את גאוות משפחותיהם ואת חגיגות השמחה שלהן, כדי להבין שהם נתפסים כגיבורי החברה וכמי שמוציאים לפועל את רצונותיה ושאיפותיה. על-כן לא צריכה להיות שום מניעה לפגוע פגיעה קשה בכל החברה הסובבת אותם, ובמיוחד במעגל המשפחה הקרובה. הם שותפים לפשע וראוי לגבות מהם מחיר כבד על הזוועות שהם מעוללים לנו.

זה המוסר האמיתי, המוסר האנושי, המוסר היהודי, שאינו מנסה להתייפייף במקום שצריך להיות תקיפים ונחושים. חבל שלא עשינו זאת מכבר.

בציפייה לגאולה

"העת הזאת היא מועד הגאולה על-ידי משיח-צדקנו, והייסורים הבאים עלינו - חבלי משיח הם. שובה ישראל עד ה' אלוקיך, והכן עצמך ואת בני-ביתך לקבל פני משיח-צדקנו, הבא בקרוב ממש".

(היום יום טו בטבת)

יש חדש

יום של תורה

 ביום שני הקרוב, כ' במנחם-אב, יתקיים בהיכל ישיבת תומכי-תמימים בכפר-חב"ד יום של תורה – 'ירחי כלה'. החל מהשעה 12 בצהריים ועד 9 בערב יושמעו שיעורים במגוון רחב של סוגיות, בנגלה, בחסידות ובענייני גאולה ומשיח, מפי גדולי הרבנים, המשפיעים ותלמידי-החכמים. היום הזה נועד במיוחד לציבור של 'בעלי-בתים', ובכך ניתנת להם הזדמנות להקדיש יום ללימוד תורה וליהנות משיעורים מעולים. הפרוייקט נעשה ביוזמת הדרך הישרה, לרגל יום-השנה להסתלקותו של המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש. טל' 501714-054.

סיום סדר זרעים

השבוע, בי"ד במנחם-אב, נסתיים הלימוד בסדר זרעים ב'דף היומי' בתלמוד הירושלמי, והחל הלימוד בסדר  מועד. הלימוד היומי בתלמוד הירושלמי נקבע לאור קריאתו של האדמו"ר מגור, בעל 'לב שמחה', לפני יותר מעשרים שנה. את לוח הלימוד לשנת תשס"ב אפשר להשיג בפנייה לת"ד 1123 בני-ברק.

סמינר דעת

אגודת דעת, ללימוד היהדות באור החסידות, מארגנת סמינר מיוחד בחודש אלול, בימים י'-י"ב באלול (18-20.8), בנושא: ביטחון ומנוחת הנפש. בסמינר יוסברו הדרכים להקניית תכונות אלה, על-פי תורת החסידות. הסמינר יהיה במלון-הנופש כינר. טל' 9353932-08.

ניצוצות של קדושה

חברת ההפקות ניצוצות של קדושה מגישה מגוון של הפקות חדשות: מי בראש – שלושה חלקים של קומדיה מצחיקה ומחכימה גם יחד. הפרטיזן המסתורי – סרט עלילתי מרתק, מבוסס על סיפור אמיתי מימי השואה. אפשר להשיג גם בקלטות וידאו. יודאיקה, טל' 9606120-03.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 המזוזה עובדת בשבילך

בפרשתנו מוזכרת מצוות המזוזה: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". הרמב"ם, בסוף הלכות מזוזה, מוסיף ומציין: "חייב אדם להיזהר במזוזה... אמרו חכמים הראשונים, כי מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו – מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים".

העובדה שהרמב"ם מביא מאמר זה דווקא בהלכות המזוזה דורשת ביאור. הלוא קודם לכן פירט את הלכות התפילין, ושם לא הזכיר זאת. ואם רצה להמתין עד שיבאר את דיני כל שלוש המצוות, היה עליו לחכות ולהביא זאת רק בהמשך, בהלכות ציצית?

זהירות מיוחדת

יש לומר, שכאן רוצה הרמב"ם לבטא סגולה מיוחדת שיש במצוות המזוזה. בדבריו אלה מבקש הרמב"ם לעורר את האדם "להיזהר במזוזה" – זהירות מיוחדת שמעבר לעצם קיום המצווה. אחרי שהאדם קבע את המזוזה בפתחי הבית, כדת וכדין, הוא נדרש "להיזהר במזוזה".

הזהירות המיוחדת נובעת מכך שבמזוזה כלול "ייחוד השם, שמו של הקב"ה", ולכן "כל זמן שייכנס ויצא" עליו לזכור את אהבתו של הקב"ה לעם-ישראל "ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן". כלומר, עצם קיומה של המזוזה מזכירה ליהודי את נוכחותו של הקב"ה ואת חובתו של האדם כלפיו.

נכנס ויוצא

בעניין זה יש יתרון מיוחד למזוזה על התפילין והציצית. בתפילין ובציצית צריך האדם לעשות פעולה מיוחדת – להניח תפילין, ללבוש ציצית. לא די בעצם הקיום המעשי של המצווה, עליו גם להתבונן במשמעות התפילין ובזיכרון שהציצית מעוררת, ואז המצוות הללו פועלות על האדם את פעולתן.

לעומת זאת, במזוזה אין האדם נדרש לשום עשייה ולפעולה כלשהי. לפני שנים קבע את המזוזה בפתח הבית, ומאז, בכל פעם שהוא נכנס ויוצא, פועלת עליו המזוזה את פעולתה ומזכירה לו את חובתו כלפי הקב"ה.

כוח כשיוצאים החוצה

מעלה נוספת של המזוזה, שהיא נותנת לאדם כוח לפעולותיו מחוץ לד' האמות של התורה והקדושה. כשיהודי מתעטף בציצית ומתעטר בתפילין, הוא מובדל באותו זמן מענייני העולם ומתקשר עם הקב"ה. אולם המזוזה קבועה דווקא בפתח הבית, והיא מזכירה ליהודי את הקב"ה דווקא בשעה שהוא יוצא מתוך ביתו אל העולם.

לכן מביא הרמב"ם דווקא בעניין המזוזה את מאמר חז"ל על המצוות המזכירות ליהודי את הקב"ה והמגינות עליו שלא יחטא. דבר זה נותן ליהודי כוח להיות קשור עם הקב"ה גם בהיותו 'בחוץ', ויתרה מזו – לא זו בלבד שאין הוא מושפע מהעולם החיצוני, הוא מחדיר את אור התורה והקדושה גם בעולם החיצוני ומכשיר אותו לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

(ליקוטי שיחות כרך כט, עמ' 61)

אמרת השבוע

קשיי הסברה

בימים שהעולם היהודי סער ממחלוקת המתנגדים בחסידים רצה רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב לנסוע לווילנה להתווכח עם המתנגדים ולהוכיח את צדקתה של החסידות. הוא הביע את רצונו זה לפני המגיד מקוזניץ. אמר לו המגיד: "ומה יענה כשישאלו אותו על הנהגותיו?".

"מה, למשל?", שאל רבי לוי-יצחק. "למשל", השיב המגיד, "למה הוא מתפלל שמונה-עשרה בעיניים פקוחות".

נזעק רבי לוי-יצחק: "סערצע [=לבבי], וכי אנחנו רואים?!". חייך המגיד: "אנחנו יודעים שאין אתם רואים, אבל מה תענו להם?"...

מן המעיין

 נושא השבוע: אכילה

הניצוץ שבלחם

"ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח,ג). כאשר אכלו בני-ישראל את המן, שהיה לחם מן השמים, הרגישו שהם חיים מהאלוקות שבלחם, לא מגשמיותו, ומזה למדו לדעת שגם בלחם מן הארץ אין הגשמיות של הלחם מחיה, אלא הניצוץ האלוקי שבו.

(כתר-שם-טוב)

תכלית האכילה

לא למען הלחם לבדו חי האדם. לא זאת תכלית חייו. אדם צריך לאכול כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה', ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולא שחייו יהיו כדי שיוכל לאכול.

(יסוד העיקרים)

חיים של אוכל

הגמרא (נדרים מט) אומרת: "בבלאי טיפשאי, דאכלי לחמא בלחמא" (הבבלים הטיפשים, שאוכלים לחם עם לחם). אדם חסר-תבונה אוכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד, והוא עובד כדי שיהיה לו מה לאכול. הוא אוכל לחם כדי שיהיה לו כוח לאכול עוד לחם, ועל כך הוא מבזבז את כל ימיו.

(פניני תורה)

הפרדה לאחר התפילה

לאחר התפילה, קודם האכילה, כדאי ללמוד דף גמרא או לומר כמה מזמורי תהילים וכדומה, כדי לתת רווח בין התפילה לאכילה, כדי שההתעוררות שהייתה בתפילה לא תעבור לאכילה.

(לקוטי סיפורים)

תרנגול-הודו בחג

לאכול תרנגול-הודו בחג - זה דבר טוב, שהרי צריכים לקיים שמחת יום-טוב, אך כאשר תרנגול-ההודו הוא החג עצמו - זה העלם והסתר ופועל הגשמה אצל האדם.

(ספר השיחות תרפ"ח)

כאילו כפאו שד

העיסוק בצורכי הגוף כמו אכילה ושתייה צריך להיות כאילו כפאו שד. אסור לאדם לומר: מאכל זה איני אוהב לאכול וכדומה.

(תורה-אור)



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 תיקון עוול

לאחר פטירת המגיד ממזריטש יצא תלמידו, רבי זושא מאניפולי, למסע בקהילות ישראל. בדרכו עבר מיישוב ליישוב ומקהילה לקהילה, ועורר יהודים לתשובה.

באחד ממסעותיו הגיע לעיר דאצ'וויל והתארח בבית הרב. עד מהרה נעשה הבית אתר של עלייה לרגל. יהודים מהעיר ומסביבותיה באו לראות את רבי זושא ולהתברך מפיו.

באחת השיחות עם הרב הזכיר רבי זושא את שמו של יהודי עשיר, חוכר אחוזה גדולה ליד דאצ'וויל. הרב הבין כי רבי זושא מעוניין לפגשו. שלח שליח אל החוכר והזמינו לבוא אל הצדיק, אולם זה התחמק מלבוא. הוא לא היה איש רע או פורק-עול, אך היה יהודי פשוט וארצי מאוד, ואפשר שכל עניין הצדיקים לא היה קרוב לליבו.

בימים הבאים שב והזכיר רבי זושא פעמים נוספות את שמו של החוכר. לא הייתה לרב ברירה אלא לגלות לצדיק כי הלה ממאן לבוא אליו. למשמע הדברים הרצינו פני הצדיק. "אם כך, יהיה עליי להביאו לכאן בדרך אחרת", לחש ולא פירש.

למחרת הביט הצדיק מהחלון בשעה שתלמידי הישיבה יצאו מבית-המדרש וחלפו ליד הבית. ביניהם היה גם בנו של החוכר, שאחז מטבע בידו. "נער הלומד תורה בישיבה עובר על 'לא תגנוב'?!", קרא לעברו רבי זושא.

דמעות של הלם ועלבון חנקו את גרונו של הנער. הוא ידע כי המטבע ניתן לו מאת אביו ולא נגנב מאיש. הצדיק לא הרפה. "המטבע שבידך גנוב הוא!", פסק.

למחרת הזדרז החוכר לבוא ולתבוע את עלבון בנו הצעיר. על-אף כעסו החליט להיכנס אל הצדיק ככל האדם. בבואו לחדר הניח על השולחן פתקה ואפילו כמה מטבעות, כמקובל. הביט הצדיק בכסף ומיד הרעים בקולו: "מי ביקש להכניס לכאן כסף של גזלה ורצח?!".

חיוור כסיד ורועד בכל גופו יצא החוכר החוצה. הפעם היו דברי הצדיק כחידה גם בעיני הרב, שהכיר את החוכר וידע שמעולם לא נחשד בגזל וברצח. מיהר הרב להגיש לחוכר כוס מים ולהרגיעו. "דברי הצדיק אינם דברים ריקים", אמר הרב, "עלינו לחפש ולחקור עד אשר נרד לעומקם".

החל הרב לחקור את החוכר על עסקיו ועל מקורות כספו. "כמה שנים האחוזה בניהולך?", שאל.

"שנתיים", השיב החוכר.

"ומי חכרה לפניך?".

"יהודי לא-מוכר", ענה החוכר.

"מה פירוש 'לא-מוכר'?", שאל הרב.

"אינני מכירו, משום שביני לבינו הפרידה תקופה של שנה שבה הייתה האחוזה ריקה", השיב.

"אם-כן, חובה עלינו לברר את זהותו של אותו יהודי", פסק הרב.

לאחר בירור התגלו עקבותיו של החוכר הקודם. התברר כי הלה כבר נפטר וכי אלמנתו מפרנסת את יתומיה, בדוחק, מדוכן עלוב בשוק. ניגשו הרב והחוכר אל השוק. פנה החוכר לאישה והציג את עצמו לפניה. מיד התפרצה לעברו בקריאות: "גזלן! רוצח!". למשמע הדברים כמעט התמוטט החוכר. הלוא אלה אותן מילים ממש שאמר לו הצדיק!

קרב הרב אל האלמנה והשקיט את רוחה הסוערת. ביקש ממנה לשפוך את שבליבה. האלמנה סיפרה: "במשך שנים התפרנסנו בכבוד מחכירת האחוזה. יום אחד החליט הפריץ להכפיל את דמי החכירה. אותה שנה הייתה שנה קשה, שהניבה הכנסה דלה. על כך נוספו גם דמי החכירה המופקעים. העסק קרס ולא היה בידנו לפרוע את חובנו לפריץ.

"באין-ברירה הודיע בעלי לפריץ כי הוא עוזב את האחוזה. משפחתנו עברה להתגורר במקום אחר, לא-הרחק משם, לראות כיצד יתפתחו הדברים. את מחייתנו מצאנו ממלאכות מזדמנות וחיינו נעשו קשים מנשוא. הפריץ ניסה להציע את האחוזה לחוכרים יהודים אחרים, אך איש מהם לא העלה על דעתו לשתף עמו פעולה. כך נותרה האחוזה נטושה במשך כשנה.

"יום אחד נודע לנו ממקורבי הפריץ כי הצעד שנקטנו עומד להניב תוצאות. הפריץ נכנע והוא מבקש לשוב ולהחכיר לנו את האחוזה, במחיר הראשון. לרגע הזה ייחלנו.

"אלא שאז צץ פתאום איש זה, העומד לפנינו, וחכר את האחוזה במחיר הגבוה. ליבנו פג באחת וכל תקוותינו נמוגו. בעלי לא עמד בצער, ובתוך כמה חודשים נפטר והותיר אותי ואת יתומיי לאנחות".

כשסיימה האלמנה את דבריה עמד מולה החוכר ועיניו שטופות דמעות. ממראה פניו הבינה האלמנה שחכירת האחוזה על-ידו נעשתה בשגגה.

ואף-על-פי-כן, בפועל גרם לנישול משפחה יהודית ממקור מחייתה וגרם בעקיפין למותו של יהודי. עתה הבין החוכר את פשר דבריו הנוקבים של הצדיק.

בו-ביום התייצבו החוכר והאלמנה לפני הצדיק מאניפולי. בתיווכו של הרב נערך ביניהם שטר-מחילה. החוכר העניק לאלמנה ממיטב כספו, סכום אשר הבטיח את קיומה בהרחבה עד אחרית ימיה.

או-אז פנה הצדיק אל החוכר והושיט לו יד. "שלום עליך ר' יהודי וברוך תהיה, על שבנדיבותך החיית היום אלמנה ויתומים". כעת גם ציווה להזמין אליו את בן החוכר, ובמעמד הנוכחים פייסו והעתיר עליו ברכות לרוב.

עזב רבי זושא מאניפולי את העיר, ועוד כמה נשמות באו בזכותו על תיקונן.

דרכי החסידות

איך מתפללים

כאשר רבנו הזקן היה אברך צעיר, החליט לגלות למקום תורה והתלבט אם ללכת לווילנה או למזריטש, שני מרכזי התורה באותם ימים. לבסוף אמר כך: "בווילנה לומדים איך ללמוד, וללמוד אני יודע קצת; אך במזריטש לומדים כיצד להתפלל - וזאת איני יודע כלל"...

החסידות העמידה את התפילה במרכזה של עבודת-ה'. תפילה כדבעי היא עבודה שלמה - עבודת התפילה. זה עניין שדורש שעות רבות - ההכנה לתפילה, התפילה עצמה, העבודה שלאחר התפילה. חסידים אמיתיים היו בבחינת "מתפלל כל היום", כי בשל חשיבות התפילה בעיניהם, היו חושבים כל היום איך לעמוד בדרגה רוחנית נאותה כדי שהתפילה תהיה טובה.

שעת קרב

התפילה, בפשטות, היא בקשת צרכיו של אדם. מצוות-עשה על האדם להתפלל אל ה' ולבקש ממנו את צרכיו. לכן נתקנו בתפילת 'שמונה-עשרה' כל הברכות המקיפות את כל צורכי האדם, הרוחניים והגשמיים, כי זה עניינה של המצווה.

החסידות הוסיפה ממד מעמיק יותר לתפילה. 'תפילה', אומרת החסידות, היא מלשון "התופל כלי-חרס" - לשון התחברות והתדבקות. משמעותה הפנימית של התפילה - להתחבר ולהתדבק בקב"ה. שעת התפילה היא השעה שבה האדם יכול להתעלות, לצאת ממגבלותיו ולהתרומם למעלה. התפילה גם נקראת סולם, מכיוון שעל-ידה האדם עולה, שלב אחר שלב, לדרגות רוחניות נעלות.

בספר הזוהר נאמר: "שעת צלותא - שעת קרבא" (שעת התפילה היא שעת קרב). כשם שהתפילה היא שעת עלייה והתדבקות בקב"ה, כך היא גם השעה שבה נלחם האדם עם עצמו, עם חלקי הרע שבו, כדי לסלק מעצמו את הדברים השליליים. והדברים תלויים זה בזה: כדי לעלות למעלה צריך האדם להיות משוחרר מדברים הקושרים אותו למטה, ולכן חלק מעבודת העלייה שבתפילה הוא להיחלץ מכבלי הגשם והחומר.

בשעת התפילה מתרומם האדם מכל ענייני החומר, ושופך את נפשו לפני ה'. ומבחינה מסויימת, כל תורת החסידות הרחבה והעמוקה נועדה לשמש חומר לתפילה. לשם-מה לומדים חסידות? - כדי שיהיה במה להתפלל.

התבוננות בתפילה

חסידות חב"ד פיתחה במיוחד את נושא ההתבוננות, והיא חלק מרכזי בעבודת התפילה. התבוננות פירושה - לאחר שלומדים עניין ומבינים אותו היטב, מגיע שלב ההתבוננות, שמטרתו להתאחד עם העניין ולחדור לפנימיותו.

למשל: יהודי לומד את סוגיית אחדות ה', איך כל המציאות אינה אלא הוויה אלוקית. ברגע הלימוד הוא עוסק בצד הקר של העניין - הוא לומד, שואל, משיב, מנסה להבין ולחדור לעומק הדברים. לאחר מכן הוא יושב ומתבונן בסוגיה זו, מתוך כוונה לקלוט את משמעותה. על-ידי ההתבוננות הוא שואף להפוך את הסוגיה לחלק ממנו ומהכרתו הפנימית.

להתבוננות בתפילה אופי שונה - מטרתה לעורר את הרגשות המתחייבים מסוגיה זו. אם הקב"ה ממלא את כל המציאות ומבלעדיו אין שום דבר בעולם, הרי האדם צריך למאוס בכל ענייני העולם ולרצות רק בקב"ה, שהוא האמת האמיתית. רגש כזה מנסה האדם לעורר בליבו בשעת ההתבוננות שבתפילה. ובזה כוחה הגדול של התפילה, שהיא מפנימה את הדברים הנלמדים ומפתחת רגשות של אהבה לה' ויראה מפניו, שגורמים לאדם להשתנות בכל מהותו.



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

הטרור הביא את הרב לנצרים

הרב טאוויל: תחושת ביטחון בנצרים

רגעים של נחת נכונו השבוע ליישוב נצרים שבלב רצועת-עזה. ביום שני חגג היישוב שלושים שנה להיווסדו. המאורע צויין ביום גדוש פעילויות, ששיאן בעצרת חגיגית, בהשתתפות רבנים, שרים, ח"כים, ויותר מאלף בני-אדם מכל חלקי הארץ, שבאו להזדהות עם היישוב ולחזק את תושביו.

אין זה סוד שנצרים הוא קוץ מרגיז מאוד בגרונם של ערביי הרצועה. הוא חוצץ בין צפון הרצועה לדרומה, ומונע מהם רצף טריטוריאלי בין עזה לחאן-יונס. היישוב הוקם בשנת תשל"ב על-ידי ממשלת גולדה מאיר, כהיאחזות נח"ל, משיקולים ביטחוניים טהורים, בשל שליטתו על שני צידי הרצועה ועל הים. אחר-כך אוזרחה ההיאחזות על-ידי גרעינים של השומר-הצעיר ושל הקיבוץ-הדתי. לפני כעשר שנים נהפך המקום ליישוב קהילתי.

אין התקפלות

בראשית מתקפת הטרור הנוכחית ידע נצרים ימים קשים, שהגבירו את הלחץ מכיוון שמאל, לפנותו. אחר-כך נרגעו הרוחות וגם הלחץ דעך. ואז בא הרצח המזעזע של מיכאל אורלינסקי (70) ושל טוביה זינגר (80), שני אורחים ממרכז הארץ שבאו לעשות את חג-הפסח האחרון בחברת ילדיהם ונכדיהם המתגוררים ביישוב. השניים נרצחו בידי מחבל שארב ליד בית-הכנסת, וכשהשכימו קום לתפילת שחרית דקר אותם למוות.

עם זה, מושגים כמו התקפלות ונסיגה אינם קיימים במילון של תושבי נצרים. להפך - מתגאים ביישוב - מאז הסכמי אוסלו גדל נצרים ביותר מחמישים אחוזים. כיום מתגוררות בו כשישים משפחות, שהן כארבע-מאות נפש. את רב היישוב, למשל, הרב ציון טאוויל, הביאה למקום דווקא מתקפת הטרור הנוכחית. "הרגשתי צורך לעשות מעשה, בבחינת 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה!'".

איפה הצריפים?

הרב טאוויל (43) שימש עשר שנים ר"מ בישיבת ההסדר חיספין שברמת-הגולן. לפני שלוש שנים הוצע לו לשמש רבו של נצרים והוא סירב. "אני בא מתחום החינוך, וחש שמקומי שם. חוץ מזה, רמת-הגולן עצמה הייתה אז בעיצומו של מאבק-הישרדות ציבורי וזה לא היה הזמן לנטוש". לפני כשנה פנו אליו שוב. "תהיה רב וגם תקים פה ישיבה", הציעו לו. הפעם נענה.

בביקורו הראשון בנצרים הופתע הרב טאוויל. "באתי לכאן בציפייה למצוא כמה צריפים ומגדל מים. גיליתי יישוב פורח, עם בתי-קבע, בית-כנסת גדול שמוקם והולך, מוסדות חינוך, דשאים רעננים וחממות- ירק מפותחות. אני חייב להודות שעמדתי נדהם". כעת יש ביישוב גם ישיבה.

איפה פוחדים

למשפחת טאוויל שבע בנות. הגדולה, בת עשרים, מלמדת תורה לבנות היישוב. הקטנה, בת שלוש. כשהם נשאלים אם לא פחדו לבוא עם ילדיהם לנצרים, משיבה הגב' טאוויל בקוריוז: "לפני כמה חודשים, כשהיו פיגועים רבים בירושלים, לקחנו סלסילות יפות של עגבניות שרי, שאנו מגדלים, ונסענו לירושלים לחלק לבעלי החנויות במרכז העיר. הלכנו ברחוב יפו, נכנסנו למסעדת סבארו, היינו בכיכר-ציון והסתכלנו בחשש לכל עבר. רק כשחזרנו לנצרים חזרה אלינו תחושת הביטחון".

אי-אפשר שלא להתפעל מהאמונה והנחישות של תושבי נצרים. היטיב לבטא זאת אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, שכתב להם: "נצרים ברצועת-עזה, כמו מדינת-ישראל במזרח-התיכון. על תושבי ישראל ללמוד מעוז-הרוח ומהנשמה היתרה של תושבי נצרים".

פינת ההלכה והמנהג

מזון ששינה את צורתו

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: איזו ברכה מברכים על פרי וירק שצורתם נשתנתה, כמו תפוחי-אדמה או תפוחי-עץ מרוסקים?

תשובה:

א) מחית תפוחי-אדמה (פירה), שרוסקה היטב, מכיוון שהדרך לאוכלה כך (ולפי המשנה ברורה, גם מכיוון שגון הפרי ניכר) ברכתה 'אדמה', וכן דעת בעל 'יביע אומר'. אולם בעל ה'אור לציון' פסק לברך 'שהכול', כדעת ה'בן-איש-חי'.

ב) לביבות ביתיות (שהקמח שבהן נועד להדבקה בלבד) ופשטידות תפו"א, שיש בהן חתיכות ניכרות, מברכים 'אדמה' על החתיכות ופוטרים את השאר. ואם אין חתיכות, או שהן עשויות ממחית תפו"א, המנהג הרווח לברך 'אדמה'. ויש מחמירים לפטור אותן בשני מאכלים אחרים שברכתם 'אדמה' ו'שהכול'.

ג) צ'יפס, העשוי מחתיכות תפו"א טבעיים בצורות שונות, צורת הפרי ניכרת וברכתו 'אדמה'.

ד) גולאש, שהוא תערובת תפו"א ובשר שנתבשלו יחד -  תלוי מה העיקר בעיני האוכל. ואם שניהם עיקר, הולכים לפי הרוב: כשרוב התבשיל תפו"א -  ברכתו 'אדמה', וכשרובו בשר – 'שהכול'.

ה) סלט תפו"א, שיש בו גם מרכיבים שברכתם שונה (זיתים, תפוחים, ביצים), אם רוב המרכיבים הוא מירקות, ברכתו 'אדמה'. לפי בעל התניא, מכיוון שהרכיבים לא התבשלו יחד, מברכים על כל מין בנפרד.

ו) תפו"א מרוסק בבלנדר, רסק נוזלי, וכן קמח תפו"א ומוצריו (עוגות-פסח, צ'יקס, פרינגלס) – ברכתם 'שהכול'. ואם נהפך לאבקה וחזר וקיבל צורת 'פירה', על-ידי עירוב מים רותחים (אינסטנט, מנה-חמה), יש אומרים שברכתו  'אדמה'.

כל המרוסקים שנתבשלו, לפי בעל התניא – ברכתם תמיד  'אדמה'. ואם נטחנו (חיים) לקמח, מסתבר שיברך 'שהכול'.

מקורות: ברכות לח,א. רמב"ם ברכות פ"ח ה"ד. ב"י סו"ס רד. שו"ע רמ"א ונו"כ רב,ז. סדר ברה"נ פ"ו הט"ז,כא ופ"ז הכ"ב,כד, ושו"ע שלו רב,יז. משנ"ב רב,מ. כה"ח רב,נז. ילקוט יוסף ח"ג רב,יג. וזאת הברכה עמ' 101, 378, תורת הברכה עמ' קסו, וש"נ. תודה להרב חיים-שלום דייטש מירושלים ולהרב יקותיאל גרין מכפר-חב"ד.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il