עמדה שבועית

התנדבות ונשיאה בעול

דווקא משום שלימודם של בני-הישיבות כה יקר לליבנו, עלינו להוכיח שבאמת מדובר כאן בתורתם של בני-הישיבות ולא בעלילת 'השתמטות' חלילה

בגלל רגישות העניין ומחשש שמא הדברים ינוצלו שלא כהלכה על-ידי גורמים שונים, נמנענו מלעסוק בסוגיית חוק טל, המסדיר את דחיית גיוסם של תלמידי הישיבות, כל זמן שמלאכת החקיקה לא נשלמה. עכשיו, לאחר שהחוק כבר עבר והיה לעובדה מוגמרת, ראוי לומר כמה דברים.

ליהדות הדתית יש אינטרס עליון לשכנע את הציבור הרחב, שהסדר זה אינו תוצאה של כוח פוליטי, שבשמו פוטרים קבוצת אוכלוסייה מנשיאה בנטל. מחובתנו לעשות הכול שהציבור יבין, כי בני-הישיבות, שתורתם אומנותם, הם עניין שבציפור-נפשנו ושאנו מאמינים בכל ליבנו כי בכך תלוי קיומו של עם-ישראל. הציבור הרחב אינו חייב להסכים לתפיסת-עולמנו, אבל עלינו לשאוף שהוא יבין עד כמה הדבר הזה מרכזי ועמוק בהכרתנו היהודית.

אמונה בערך התורה

למעשה, הציבור מסכים לעצם העיקרון שיש לאפשר לקבוצה נבחרת של צעירים להקדיש את כל ימיהם ללימוד התורה ולשמר את תורת ישראל. אפילו גורמים אנטי-דתיים מקבלים זאת. השאלה היא כמותית – כמה ראויים להימנות באותה קבוצה, שתקבל דחייה מגיוס. זה כבר לא ויכוח עקרוני אלא טכני.

לימודם של תלמידי ישיבות אינו קשור למגזר מסויים דווקא. בכל הקשת הרחבה של היהדות הדתית מקובל ההסדר של דחיית השירות. גם בציבור הדתי-לאומי יש ישיבות, שתלמידיהן דוחים את גיוסם ומקדישים שנים ללימוד התורה.

אין זו השתמטות מעול, אלא נשיאה בעול כבד וקשה. אלה יהודים המאמינים בערכו של לימוד התורה ומקדישים לו את מיטב שנותיהם. הם יושבים ולומדים תורה משבע בבוקר עד עשר בלילה, ולעיתים אף מאוחר יותר, מבלי שהדבר מעניק להם שום הטבה חומרית. בסיום לימודיהם אין להם לא תואר ולא מקצוע (ובכך אין הדבר דומה כלל ללימודים אוניברסיטאיים). הם עושים זאת מתוך אמונה עמוקה בחשיבותה של התורה.

זו עמדה שאפשר להסכים לה או לחלוק עליה, אבל היא מעוררת כבוד. החשש הוא, שבמקום לדבר על תורתם של בני-הישיבות מתחיל הדיון הציבורי לשאת אופי של 'פטור לחרדים'. בעיני הציבור, יש כאן מגזר שלם שמסדר לעצמו פטור מעול ההגנה על הביטחון. חייבים להודות - זה מקומם ובצדק. על-כן חייבים לעשות הכול כדי להבהיר שאין מדובר ב'פטור לחרדים' אלא באמת בדחיית-שירות לבני-הישיבות.

דוגמה אישית כהסברה

דוח ועדת ישראלי, שנערך לפני כמה שנים, העלה, כי 50% מקרב תלמידי הישיבות מתגייסים לצה"ל בפועל (29% לשירות סדיר ועוד 21% לשירות מילואים). 16% מקבלים פטור מסיבות אישיות (שיעור דומה לכלל האוכלוסייה). רק 33% מבני-הישיבות מוסיפים ללמוד עד גיל מבוגר, עד שאינם משרתים כלל.

חובה לתת ביטוי לעובדה זו לא רק בהסברה, אלא בעיקר במעשה. הציבור החרדי מצטיין במידת ההתנדבות שלו, במסירותו לזולת, במעשי צדקה וחסד. הוא חייב להפגין רוח של התנדבות גם בנושא הביטחוני. דווקא משום שלימודם של בני-הישיבות כה יקר לליבנו, עלינו להוכיח שבאמת מדובר כאן בתורתם של בני-הישיבות ולא בעלילת 'השתמטות' חלילה.

הכוונה פשוטה: כאשר תלמידי הישיבות מסיימים את לימודם ומקבלים את צו-הגיוס, עליהם לשאוף לקדש שם שמים בעצם שירותם, להתנדב לכל מטלה ולהוכיח את רוח המסירות וההקרבה שחונכו על ברכיה. כאשר יהודי חרדי מקבל צו-מילואים, עליו לעשות הכול להתייצב בזמן, גם אם יש לו סיבות אישיות מוצדקות לבקש שחרור. עליו לזכור, שכאשר הוא עומד בטרמפיאדה לבוש מדים ואוחז נשק, הוא מגן על ערך לימוד התורה של תלמידי הישיבות יותר מכל הוויכוחים והפולמוסים בכלי-התקשורת. ההתנדבות היא שתרסק את עלילת ה'השתמטות'.

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

"כמו שעשה הקב"ה"

בפרשתנו התורה מזהירה את עם-ישראל מפני נביא-שקר, העלול להסית את העם לעזוב את ה' ולעבוד עבודה-זרה. התורה מצווה: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, או חולם החלום ההוא".

לאחר מכן מוסיפה התורה ומסבירה, שעצם האפשרות שיקום נביא-שקר היא בבחינת ניסיון – "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם". ואז בא עוד ציווי: "אחרי ה' אלוקיכם תלכון, ואותו תיראו, ואת מצוותיו תשמורו, ובקולו תשמעו, ואותו תעבודו, ובו תדבקון".

הידבק בדרכיו

מהי הכוונה בציווי "ובו תדבקון", אחרי שכבר הוזכר הצורך ללכת אחרי ה', לירא אותו, לשמור את מצוותיו, לשמוע בקולו ולעובדו? מפרש רש"י, על-פי דברי חז"ל: "הידבק בדרכיו – גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה".

אין זו הפעם הראשונה שמופיע בתורה ציווי על דבקות בקב"ה. בפרשה הקודמת נאמר "ולדבקה בו", וכן "ובו תדבק". אולם שם אין רש"י מפרש שהכוונה היא לדבוק בדרכיו. דווקא כאן הוא רואה צורך לפרש שהכוונה היא "גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים". מהו ההכרח לפרש כך?

חסד בלי הכרח

 ההכרח נובע מהעובדה שהציווי "ובו תדבקון" מופיע לאחר כל הפרטים המנויים תחילה, ובכלל זה קיום המצוות. מכאן שבציווי זה אין מדובר על דבר שהאדם חייב לקיים בהיותו חלק ממצוות ה', אלא בדבר שלולא הציווי "הידבק בדרכיו" לא היה האדם חייב לעשותו מצד ציווי אחר.

לכן מפרש רש"י, "קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה": רק בדברים אלה מצאנו שהקב"ה עשאם גם במצב שבדוגמתו לא היה האדם חייב לגמול חסד זה מצד מצווה או חובה אחרת. התורה מלמדת אותנו, שיהודי צריך לגמול חסדים גם כשיש מישהו אחר שיעשה זאת וגם כשאין עליו חובה הלכתית לקיים מצוות אלה, ובכל-זאת עליו לעשותן מצד הציווי "הידבק בדרכיו".

הדבקות העליונה ביותר

הקב"ה הלך לבקר את החולה, אברהם אבינו, אף-על-פי שבוודאי לא חסרו לאברהם ידידים ורעים שבאו לבקרו. כמו-כן עסק הקב"ה בקבורתו של אהרון הכוהן, אף שרבים מבני-ישראל היו מוכנים לקיים מצווה זו. אף-על-פי-כן התמסר הקב"ה לגמילות-חסדים זו, ובכך הוא מלמדנו שיש לעסוק בגמילות-חסדים גם כשהדבר יכול להיעשות על-ידי אחרים, שכן בכך מקיים יהודי את המצווה "ובו תדבקון".

בעומק יותר: מכיוון ש"ובו תדבקון" נאמר לאחר שמוזכר קיום המצוות, הרי שבכך מגיע האדם לדבקות עליונה יותר מאשר על-ידי קיום המצוות. כשיהודי מתאחד עם הקב"ה על-ידי קיום מצווה, עדיין נשארת מציאותו של האדם, שכן יש כאן אדם שמצווים אותו לקיים מצווה. אולם כאשר הקיום הוא מצד "ובו תדבקון", אין האדם חש את מציאותו האישית כלל, אלא כל-כולו נתון במחשבה על הקב"ה ובשאיפה לדבוק בו. כך הוא מגיע לדבקות הגבוהה ביותר.

(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 53)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

פרע את החוב

אלה היו ימים אפלים של הסתר-פנים נורא. בכל מקום שאליו הגיעו הנאצים ימ"ש התנכלו תחילה ליהודים המסורתיים, מעוטרי הזקנים והפאות ולובשי הקפוטות. במיוחד חיפשו אחר הרבנים והאדמו"רים.

חסידיו של הצדיק רבי אהרון רוקח מבעלז עשו כל מאמץ לחלצו מגיא ההריגה. תחילה סירב הרבי להיפרד מעל צאן-מרעיתו. ואכן, רוב שנות המלחמה עברו עליו בתוככי פולין הכבושה - בגטו וישניץ, בגטו קרקוב ובמחנה-העבודה בבוכניה.

באמצע שנת תש"ג התהדקה והלכה חגורת החנק סביב הרבי מבעלז. תמונותיו פורסמו בעיתונים כדי לסייע באיתורו. רק אז - במצב פיזי ירוד ביותר ולאחר שאיבד כמעט את כל בני-משפחתו והמונים מחסידיו - נענה הרבי להפצרות מקורביו.

הכיוון היה – הונגריה, שבאותה שעה טרם שלטו בה הגרמנים. הצבא הרוסי התקדם לעבר הונגריה, צבאה ספג אבדות קשות והשלטונות השתדלו לצמצם את קשריהם עם הנאצים.

משימת הברחת הרבי הוטלה על ר' אליעזר לנדוי, שהיה ממונה על מחנה-העבודה בבוכניה. לנדוי מצא קצין פולני שהסכים, תמורת סכום כסף גדול מאוד, להסיע את הרבי מבעלז ואחיו רבי מדדכי (הרב מבילוגריי) להונגריה.

הנסיעה הייתה כרוכה בסכנות עצומות. כל מחסום-דרכים - וכאלה לא חסרו - הגביר את הסכנה. הנמלטים הוצגו כקצינים רוסים שמובלים לחקירה בהונגריה. גם לנדוי נלווה למסע המסוכן.

בשלב כלשהו דמם לפתע כלי-הרכב שנסעו בו. הנהג ניסה את כוחו בתיקון התקלה, לשווא. הנהג, הקצין הפולני ולנדוי נלחצו מאוד, אך הרבי ואחיו נותרו שלווים. לפתע צץ ממקום כלשהו זקן ובידו מברג. הלה טיפל במנוע וכעבור זמן קצר שב זה לפעול. הרבי המשיך להונגריה ולנדוי חזר לבוכניה.

בבודפשט חיפשו חסידיו של הרבי מקום מסתור. הם צפו שבתוך זמן קצר תתגלה ליהודי העיר זהות הצדיק ורבים מהם ישחרו לפתחו. החסידים חיפשו אפוא בית הנמצא בלאו-הכי במקום הומה, בית שיש לו פתח מילוט, לעת סכנה.

לבסוף נמצא בית מתאים. זה היה ביתו של הרב י' ריינר. הבית היה ממוקם בפינת שני רחובות והיו לו שני פתחים, בשני הרחובות. אף שמשפחת ריינר הקיפה עשר נפשות, שמחה לארח את הצדיק בביתה.

ואמנם, עד מהרה נהפך הבית מוקד משיכה לרבים. המונים באו למצוא נוחם אצל הצדיק. כתוצאה מכך הגיע דבר הימצאו של הרבי בבודפשט גם לאוזני הנאצים.

באחד הימים שלחו הנאצים להונגריה דרישה להסגיר לידיהם את הרבי. מקבל המכתב יידע בכך את חסידיו של הרבי ואלה דאגו, תמורת שוחד הגון, להעלימו. כעבור זמן הגיעה עוד דרישת הסגרה. הפעם נפלה הדרישה לידי משטרת הונגריה. גם הפעם הצליחו החסידים לעכב את ההסגרה, עד אשר הגיעו הסרטיפיקטים מארץ-ישראל.

בחודש טבת תש"ד הוברחו הרבי ואחיו לרומניה, משם דרך בולגריה לטורקיה ולאחר מכן לארץ-ישראל.

בלילה האחרון, קודם צאתו מהונגריה, ביקש הרבי לפגוש את מיטיביו ולברכם. הרב ריינר ורעייתו, עם שמונת ילדיהם, עמדו בשורה, להיפרד מהרבי. הרבי נטל תפוח, פילחו לפלחים ונתן פלח לכל אחד ואחד מבני-המשפחה. הוא ביקש שכל אחד ואחד מהם יברך על התפוח ויאכלנו. אחר-כך בירכם באומרו: "תזכו להינצל ותעלו לארץ-ישראל". בסיימו יצא הרבי לדרכו.

זמן קצר לאחר שובו של לנדוי למחנה-העבודה בבוכניה החלו הגרמנים לחסל את הגטו. לנדוי החליט לברוח עם משפחתו ועם קבוצה נוספת להונגריה. בדרך נס הצליחו לעבור בגניבה  את הגבול לסלובקיה ולבסוף הגיעו לעיר ג'יור שבהונגריה.

לנדוי וחבורתו חששו מהצל של עצמם, משום שלא שלטו בשפה ההונגרית. הם הגיעו לתחנת רכבת ורצו לנסוע לבודפשט, אך חששו לפנות לפקיד לקנות כרטיסים. לפתע הבחין לנדוי באדם מזוקן, חבוש קסקט. הוא לא ידע אם האיש יהודי אם לאו, ולכן החל לדבר אל עצמו ביידיש: "וי גאיי איך דא, וואס טי איך דא" (=לאן עליי ללכת כאן, מה מעשיי כאן). לפתע פנה אליו האיש: "מה עושה כאן יהודי בשעת סכנה?".

לנדוי תיאר באוזניו את מצבם והאיש בעל הקסקט מיהר לקנות בעבורם כרטיסים לרכבת. היהודי הציג עצמו כעמרם גשטטנר. רבי עמרם גשטטנר נחשב אחד מגדולי חסידיו של הרבי מבעלז.

כשהציג לנדוי גם הוא את עצמו, פניו של רבי עמרם החווירו כסיד. רבי עמרם סיפר ללנדוי כי אמש נגלה אליו רבו בחלום ואמר לו: "סע לימריג להשתטח על קברי אבות, ואם תפגוש בדרך יהודי ששמו אליעזר לנדוי, עזור לו". רבי עמרם אירח זמן-מה את לנדוי והנלווים אליו בביתו שבבודפשט.

סוף דבר: רבי עמרם עצמו נספה באושוויץ, אבל ר' אליעזר לנדוי זכה להינצל ולעלות לארץ-ישראל. גם בני משפחת ריינר ניצלו בדרך נס כאשר צורפו ל'רכבת קסטנר'. זאת, אף שלא הייתה לכך שום סיבה גלויה לעין, מפני שלא עמדו בקריטריונים המחמירים שקבעו מארגני רכבת ההצלה.

הרבי לא נשאר בעל-חוב למיטיביו.

דרכי החסידות

חיים יהודיים

"תמיד בשמחה" ליתומי הטרור

פינת ההלכה והמנהג