עמדה שבועית

זה הזמן לבקש מהמלך

במשך כל השנה עסקנו בפתרונות צבאיים וביטחוניים. כל אלה חשובים ונחוצים במציאות שבה הטרור מכה בנו. אבל עכשיו הזמן לבקש את הפתרון האמיתי

עוד שנה חולפת ועוברת לה, והנה אנחנו כבר בחודש אלול, חודש התשובה והרחמים. אנו נכנסים לחודש זה מתוך לבבות שבורים, על דם ישראל שנשפך כמים ועל המציאות הקשה שאנו שרויים בה. מעומק ליבנו נפנה תחינה אל אבינו שבשמים כי יחוס על עמו ועל נחלתו ויביא לנו את הישועה האמיתית. וזה באמת הזמן לבקש ולהתחנן, כי עכשיו כל השערים פתוחים.

על חודש אלול ניתנת הגדרה מעמיקה בספרו של רבי שניאור-זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד), 'ליקוטי-תורה'. הוא ממשיל את הקב"ה בימי חודש זה למלך שיוצא אל השדה ומניח לכל החפץ בכך לצאת אליו ולהביע לפניו את כל משאלותיו.

מי יכול לעלות

בימים כתיקונם קשה לאזרח הפשוט להגיע אל המלך. עליו להיות בעל סגולות מיוחדות כדי שהמלך ייאות להיפגש עמו, ועל-אחת-כמה-וכמה כדי שיאזין לבקשותיו וימלא אותן. אולם לפעמים המלך יוצא אל העם, לשדה הפתוח. שם אין הוא מוקף סוללה של מזכירים, פקידים ומנהלי-לשכה. שם אין דבר החוצץ בינו ובין האזרח הקטן. כל הרוצה יכול לגשת אליו ולשטוח את בקשותיו.

ורבי שניאור-זלמן מוסיף, שהמלך מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. המלך לא רק שומע את דברי העם, אלא גם ממלא את בקשותיו בשמחה ובמאור-פנים. יש רק דבר אחד שהעם צריך לעשות - לצאת אל המלך. לנצל את הזמן הנדיר והיקר שבו המלך נמצא קרוב מאוד לכל אחד, ולגשת אליו.

זהו משל לקב"ה. במשך השנה כולה חובה למלא דרישות מסויימות כדי 'להגיע' אל הקב"ה. למה לא כל אדם זוכה שתפילתו תיענה? משום שאין הוא זך וטהור דיו כדי להבטיח שתפילתו תפעל את פעולתה. "מי יעלה בהר-ה'", אומר דוד המלך בתהילים, "נקי-כפיים ובר-לבב". רק צדיקים ובעלי נשמות גבוהות זוכים להיות קרובים אל ה'.

אבל בחודש אלול, ה'מלך' יוצא אל ה'שדה'. ההגבלות שקיימות במשך השנה כולה, נופלות ונעלמות. כל אדם פשוט, כמוני-כמוך, יכול להתקבל אצל הקב"ה, להתקרב אליו קרבה עצומה ולבקש את כל משאלותיו. הקב"ה פותח לפנינו את כל השערים ומאיר עלינו באורו הגדול. צריך פשוט לגשת אליו!

הלב מרגיש

אין לצפות, כמובן, שנראה התגלות זו בעינינו הגשמיות, אבל נשמתנו חשה את הקב"ה שנמצא ב'שדה'. בלב כל יהודי, יהיה מי שיהיה ויהיו מעשיו אשר יהיו, מורגשת התעוררות מסויימת בימי אלול. לא תמיד הוא מודע למשמעותה של התעוררות זו; לא תמיד הוא יודע להפנותה לכיוונים הנכונים. אבל הוא מרגיש שצריך להשתנות, להשתפר; הוא חש כמיהה למשהו רוחני. זו השפעת אותה התגלות של הקב"ה בימים אלה.

עובדה זו מעניקה לנו כוחות נפלאים להשיג דברים שנראו קשים ובלתי-אפשריים בעבר. לא-אחת, כאשר יהודי מתעורר ורוצה לתקן דברים מסויימים, מתעורר גם יצר-הרע ואומר: "הלוא כבר ניסית בעבר לתקן את מעשיך ולא הצלחת". חודש אלול יש בו תשובה על טענה זו. בעבר אולי נכשלת, אך עכשיו ניתנים לך כוחות חדשים ומיוחדים במינם; עכשיו הקב"ה נמצא איתך, הוא קרוב אליך מאוד-מאוד, והוא יעזור לך לקיים את החלטותיך הטובות.

אם כך בכל שנה, על-אחת-כמה-וכמה בשנה זו, שבה יש לנו כל-כך הרבה מה לבקש ולהתחנן. כל ימי השנה עסקנו בפתרונות צבאיים וביטחוניים, בגדרות ובמאבטחים, במרדפים ובמחסומים, בסגרים ובכתרים. כל אלה חשובים ונחוצים במציאות שבה הטרור מכה בנו. אבל עכשיו הזמן לבקש את הפתרון האמיתי, הכולל והמושלם – שכבר תבוא הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, שיגאל אותנו גאולת-עולמים.

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

מלך ונשיא, לב ומוח

אחת המצוות המצויינות בפרשתנו היא מצוות מינוי מלך. הקב"ה מצווה את עם-ישראל: "שום תשים עליך מלך", ובהמשך מפורטות מצוות ואזהרות הקשורות במלך. מה עניינו של מלך? אומר הרמב"ם, שהמלך "ליבו הוא לב כל קהל ישראל". כלומר, המלך נמשל ללב.

מדוע בחר הרמב"ם להמשיל את המלך דווקא ללב ולא למוח? נכון שהלב מזרים את דם-החיים לכל איברי הגוף, אבל הלב רק מחיה אותם, ואילו מי שמנהיג את האיברים ושולט בהם הוא המוח. לכאורה היה ראוי להמשיל את המלך למוח, שכן גם המלך מנהיג את העם, כשם שהמוח מנהיג את איברי הגוף.

תפקיד הנשיא

ואכן, יש בעם-ישראל תפקיד שנמשל למוח. זה הנשיא. נשיא הדור מכונה במדרש "ראש הדור". הנשיא הוא, בפשטות, נשיא הסנהדרין, והוא מייצג את הסמכות הרוחנית העליונה.

המלך והנשיא חלוקים זה מזה בתפקידם וגם בהלכות הקשורות בהם. למשל, "נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול; מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול". תפקידו של המלך – "לעשות משפט ומלחמות". הוא משליט את משפטי התורה על העם, ובשעת הצורך מוביל אותו למלחמה. הנשיא עניינו – לפסוק את הדין ולהורות את דיני התורה לכל העם. זה תפקידה של הסנהדרין, "עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל".

הלב – תמיד בפעולה

מהותם זו של המלך והנשיא מסבירה מדוע נמשל המלך ללב והנשיא למוח. המאפיין את הלב, שהוא פועם תמיד ומזרים דם לאיברי הגוף. לא ייתכן שהלב יעצור את פעולתו ויתרכז בעצמו. לעומת זאת, המוח, אף שהוא מנהיג את כל הגוף, אין הוא חייב לעסוק ללא הרף בהפעלת האיברים, והוא יכול להתנתק מהם ולעסוק בעניינים של מחשבה והתבוננות, שאינם קשורים לאיברי הגוף כלל.

המלך נמשל ללב, שכן זה כל עניינו – שהוא מנהיג את העם. אין המלך יכול להתנתק מן העם ולו לרגע אחד, כשם שהלב אינו יכול לחדול מלהזרים דם לגוף. לעומת זאת, נשיא, אף שגם הוא מלמד את העם ומורה לו את דרכו, יש לו מציאות משל עצמו, שאינה קשורה בהכרח לעם.

שילוב אצל המשיח

חלוקת תפקידים זו קיימת בכללות בין המלך ובין הנשיא, אולם יש שהם משתלבים יחדיו. כך היה אצל משה רבנו, שמצד אחד הנהיג את עם-ישראל בהנהגה של מלך, ומצד שני היה נשיא שלימד את כל העם תורה. הוא היה גם הלב של כל ישראל וגם הראש והמוח של כל העם.

וכך יהיה גם במלך המשיח, שיתגלה בקרוב ממש. מצד אחד הוא יהיה מלך – 'מלך המשיח', ובה בשעה יהיה נשיא – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". הוא ינהיג את העם בתכלית השלמות של מלך, ועם זה יהיה נשיא ורב, שילמד תורה את כל העם כולו.

(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 165)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

אהבת התורה

"מדוע את עצובה כל-כך?", שאל הצדיק רבי יחזקאל משינובה את המשרתת הצעירה שעבדה בביתו.

"רבי", ענתה לאה-פרומט, "משפחתי היגרה לארצות-הברית ואין מי שידאג לנישואיי".

"אל דאגה", ניחמה הצדיק, "בקרוב תמצאי את זיווגך, ואני מברך אותך שבין ילדייך יהיו גם תלמידי-חכמים".

לאה-פרומט בטחה לגמרי בברכת הצדיק ושמחתה שבה אליה. ואמנם, זמן קצר אחר-כך נישאה לשלמה ליכט, יהודי כפרי שאמנם לא היה תלמיד-חכם, אך הצטיין בלב טוב ובמידות טובות. כסף רב לא היה לבני-הזוג, אך הדבר לא פגע בחמימות הרבה ששרתה בביתם.

גם ילדים נולדו להם, ולאה-פרומט הייתה בוחנת אותם תמיד, מנסה לנחש מי מהם יגדלו תלמידי-חכמים, כהבטחת הצדיק. בסופו של דבר הייתה האם משוכנעת שהכוונה לשני ילדיה הגדולים, זוג התאומים רפאל ויצחק.

כשהגיעו לגיל מצוות ציוותה לאה-פרומט על בעלה למצוא להם ישיבה מתאימה. "אל תעז לחזור הביתה בלי שמצאת להם ישיבה", אמרה ואף הוסיפה בנימה מאיימת: "אם ישובו הילדים איתך, תצטרך למצוא לך אישה אחרת".

רתם שלמה את הסוס לעגלה ויצא עם ילדיו לעיר הסמוכה, הנישוביץ. רב העיר, שהיה גם ראש-הישיבה, בחן את הילדים והיה שבע-רצון מכישוריהם ומידיעותיהם.

כמקובל באותם זמנים - כל בעל-בית היה מאכיל על שולחנו בחור-ישיבה יום אחד או שניים בשבוע. "עסן טעג" ("לאכול ימים"), קראו לזה. וכאן התעוררה בעיה קטנה: אצל כל בעלי-הבתים שהתנדבו לכך כבר שוכנו בחורים. האפשרות היחידה שנותרה - הציע הרב - היא למצוא מישהו שיקבל את הילדים תמורת תשלום.

שלמה פרץ בבכי. "כסף אין לי ואשתי הזהירה אותי כי אם אשוב הביתה בלי לסדר את הילדים בישיבה, היא תתבע ממני גט!". כששמע ראש-הישיבה על מסירות-נפשה של האם למען התורה וחש במצוקתו של הבעל, אמר: "אם-כן, יישארו הילדים בביתי ויאכלו על שולחני".

ואכן, כך היה. הילדים הצעירים למדו תורה מפי רבם בישיבה וסעדו על שולחנו בביתו. במרוצת הזמן גדלו השניים בתורה וביראת-שמים.

זכו שלמה ולאה-פרומט לראות את שני בניהם התאומים עולים במעלות התורה: הרב יצחק ליכט הי"ד שימש רב העיר ביסטרה עד השואה; הרב רפאל ליכט כיהן כמגיד-מישרים בעיר פרשוב (סלובקיה).

על-אף האיום המתואר לעיל, כאשר איימה האישה להתגרש מבעלה, שרתה בין בני-הזוג אהבה רבה עד יומם האחרון. בזקנותם נהגו להתקוטט ביניהם מי ילך ראשון לעולם האמת. כל אחד מהם טען שלא יוכל לחיות בלי זולתו.

ומה באמת אירע? הימים היו ימי סיומה של מלחמת-העולם הראשונה. הבנים, וגם החתן, הרב וייס הי"ד, שאף הוא היה תלמיד-חכם, גויסו לצבא האוסטרי-הונגרי.

האם לאה-פרומט חלתה. לילה אחד חלמה שהיא מובלת על-ידי מישהו בפרוזדור חשוך מאוד. היא פנתה למובילה ואמרה: "אני יודעת מי אתה - אתה מלאך המוות. אך יש לי בקשה, אני רוצה לראות את שלושת הכוכבים שלי".

כשהקיצה מהחלום זכרה אותו כאילו אירע במציאות. בדבריה על "שלושת הכוכבים" התכוונה לשני בניה ולחתנה - תלמידי-החכמים. ואמנם זכתה לאה-פרומט לראות בטרם מותה את שני בניה הגדולים ואת חתנה.

אך לאה-פרומט התגעגעה גם לצעיר בניה, ברל'ה, ורצתה מאוד לראותו בטרם מותה. באותם ימים היה ברל'ה מגוייס באיטליה. הצבא האוסטרי-הונגרי התפורר והלך. בין החיילים הייתה התלבטות קשה אם לערוק או להישאר בשירות.

בלילה חלם ברל'ה חלום. ובחלום קוראת לו אימו ואומרת לו: "ברל'ה, חזור הביתה! חזור הביתה!".

כשהקיץ משנתו חייך לעצמו: איזה חלום! אבל כשהחלום חזר ונשנה פעמיים ואף שלוש פעמים, נשא את רגליו וברח לעבר שינובה. הדרך הייתה ארוכה ומלאת סכנות.

כשהגיע ברל'ה לעירו נודעו לו הבשורות המרות. הוא שמע כי בדיוק לפני חודש נפטר אביו ר' שלמה. ובדיוק עכשיו, במלאות שלושים למות האב, נפטרה גם אימו. הוא הספיק להשתתף בהלווייתה.

את הסיפור הזה שמעתי מפי אבי-מורי הרב אברהם-יהודה ליכט, בנו של הרב רפאל ליכט הי"ד. אבי ז"ל ניצל מהשואה שבה נספו כל יתר בני-המשפחה. בשבוע שעבר חל יום-השנה שלו ויהיו הדברים לזכרו ולעילוי נשמתו.

 (תודתנו לשולחת הסיפור, הגב' רחל ברגר, קריית-מלאכי)

דרכי החסידות

חיים יהודיים

חומת מגן ושמה תורה

פינת ההלכה והמנהג