שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 815, ערב שבת קודש פרשת כי-תצא, ח' באלול תשס"ב (16.8.02)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמדה

יש חדש

עמוד 1

עמדה שבועית

להבין סוף-סוף את הלקח

כאשר עם משחק באש, הולך בקלות-דעת לעריכת הסכמים עם חבורת מרצחים, ומשלם מחיר-דמים יקר על ההרפתקה, אפשר למצוא נחמה-פורתא בכך שלפחות הוא למד לקח

בימים אלה בישרו כותרות-ענק בעיתונים, כי מספר הנרצחים בפיגועי הטרור של השנתיים האחרונות עבר את השש-מאות הי"ד. ככל שמהרהרים במשמעות המספר הנורא הזה, כך גדלה התדהמה על אדישות הציבור לנוכח מרחץ-דמים כה מחריד. לא חולפים כמה ימים ושוב נקרע הלב נוכח פעולת טרור אכזרית ביישוב מכורה. מרצח צמא-דם חודר ליישוב, מנסה להיכנס לבתים ולטבוח נשים וילדים, וכאשר אינו מצליח, יורה באזרח ששב לביתו ורוצח בדם קר את אשתו הצעירה, אם לשני ילדים רכים, היוצאת החוצה לברר את פשר הירי.

ומה התגובה? – אפס. צה"ל ממשיך בשגרת הפעילות שלו נגד המחבלים, הממשלה מתחילה לגלגל רעיונות מדיניים, ודמה של אישה צעירה בישראל נעשה הפקר. פעם חשבנו, שמדינת ישראל הוקמה בדיוק לצורך המטרה הזאת – שדם יהודי לא יהיה הפקר, ושעל כל ניסיון של פגיעה ביהודי ייגבה מחיר יקר וכואב. לדאבון-ליבנו, דם יהודים נעשה זול מאוד בשנים האחרונות.

שקרבנם לא יהיה לשווא

אין תנחומין למשפחה שאיבדה את יקיריה. במה אפשר לנחם ילד שלא יראה עוד את אימו? מה אפשר לומר לאב העומד ליד קברי ילדיו? כאשר חייל נופל על משמרתו, אומרים למשפחה שקרבנה לא היה לשווא. מה אפשר לומר למשפחות שש-מאות הנרצחים שנפלו בשנתיים האלה?

יש דבר אחד שיכול, אולי, לתת מעט נחמה – אם נפיק את הלקח. כאשר ילד משחק באש ונכווה, אפשר להתנחם בכך שהוא למד שיעור חשוב בחיים ושמעתה ייזהר ממשחק באש. כאשר עם משחק באש, הולך בקלות-דעת לעריכת הסכמים עם חבורת מרצחים, ומשלם מחיר-דמים יקר על ההרפתקה, אפשר למצוא נחמה-פורתא בכך שלפחות הוא למד לקח.

מצד אחד, אבוי לנחמה כזאת. אוי לנו אם איננו יכולים להבין בעצמנו שעם מחבלים ומרצחים אין מקום לשום הסכמים, ושהדרך היחידה לטפל בהם היא על-ידי מלחמת-חורמה. אוי לנו אם רק דמם של מאות יהודים גורם לנו לפקוח עיניים ולהתנער מאשליות ה'שלום' עם כנופיות המחבלים.

ומצד שני, אם לדאבוננו נתקיים בנו הפסוק "השמן לב העם הזה, ואוזניו הכבד, ועיניו השע, פן יראה בעיניו, ובאוזניו ישמע, ולבבו יבין – ושב ורפא לו", עד שהעם מתעקש ללכת היישר אל התהום, ואין הוא לומד לקח אלא כאשר הוא מקיז דם – הרי לפחות בכך מצילים את העם מאסון נורא פי כמה וכמה. ככל שהמצב הנוכחי חמור וכואב, לו היינו 'מתקדמים' עוד יותר ומוסרים לידיהם את כל השטח וכבר הייתה קמה מדינה אש"פית-טרוריסטית, היה מצבנו גרוע מאות מונים, ויכולת ההגנה והתגובה הייתה מצומצמת לאין-ערוך.

הפקת הלקח היא אפוא החובה הראשונית והבסיסית שלנו כלפי הקרבנות היקרים, כדי שבכל-זאת קרבנם לא יהיה לשווא. ככל שנמהר להפיק את הלקח ולנקוט את המדיניות הנכונה, נציל את חייהם של רבים אחרים, ונציל את כולנו מליפול למלכודת-המוות שטמנו לנו באוסלו.

אין מקום לפשרה

הלקח הברור הוא, שדרך הוויתורים והנסיגות לא זו בלבד שאינה מביאה שלום, היא ממיטה אסון על כולנו. תורתנו, שהיא תורת חיים, קובעת בצורה הברורה ביותר, כי כניסת אוייב לשטחי-ספר, אפילו לצורכי "תבן וקש", היא סכנת פיקוח-נפש שמחייבת לחלל שבת כדי למנוע זאת. קל-וחומר שאסור להכניסם לשם במו-ידינו ולמסור לידיהם שטחים כאלה.

עלינו להבין סוף-סוף, שתמצית האסון היא בעצם רעיונות הפשרה. לא יכולה להתקיים פשרה על השטח הקטן של ארץ-ישראל. כל פשרה מצידנו תשמש קרש-קפיצה בידי האוייב לעבר יעדיו הבאים. כל ויתור יזמין תביעות נוספות. כל כניעה ללחץ, תגרור לחצים כבדים עוד יותר. יש רק דרך אחת – "כי תצא למלחמה על אויביך", ואז מובטח לנו – "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".

בציפייה לגאולה

"וקראת אליה לשלום - מדבר במלך המשיח, שפותח להם לשלום... והיה אם שלום תענך - שהם כופתים את עצמם... ואם לא תשלים עמך - רוח חזזית נכנסת בהם והם מורדים במלך המשיח, מיד הורגם, שנאמר והיכה ארץ בשבט פיו"

(מדרש תנחומא שופטים, יט)

יש חדש

שבת חב"ד עם יש"ע

איגוד בתי חב"ד ביש"ע מזמין משפחות מיש"ע לתכנית שבת עם חב"ד מיוחדת, שתתקיים בע"ה בשבת פרשת האזינו (שבת שובה), ח' בתשרי תשס"ג (14.9), במלון עץ הזית בירושלים. נושא השבת - 'לעשות תשובה בשמחה'. אורח השבת יהיה הרב טוביה בולטון. מספר המקומות מוגבל וכל הקודם זוכה. הרשמה בצעירי-חב"ד, טל' 9607588-03 שלוחה 154 (אפשר להשאיר הודעה) או בבית-חב"ד אלון-מורה, טל'  9972770, 9971110-02.

מתנדבים לשמור

נוכח הניסיונות החוזרים ונשנים לפגוע ביישובים ביש"ע, הוקם מטה מיוחד של מתנדבים שמתגייסים לפרק-זמן של שנים-עשר יום כדי לשמור ביישובים. המתנדבים עוברים הכשרה לקראת המשימות המיוחדות ומסייעים בהגנה על תושבי יש"ע. המעוניינים יפנו למרכז ההתנדבות, טל' 5693810/2-03 (יש לציין שהפונה מעוניין לשמור ביישובי יש"ע).

אוצר ניגונים 5

הופיע התקליט החמישי בסדרת אוצר ניגוני חב"ד, בעיבוד מאיר הלוי אש"ל. בתקליט עשרה ניגונים חב"דיים מקוריים, כולם ניגונים שמחים ומרוממי-נפש, המוגשים מתוך הקפדה על היצמדות למקור. טל' 9606120-03.

משחקי שבת

חברת ישראטויס מגישה עוד ועוד משחקים חינוכיים ולימודיים, ועכשיו – שני משחקים העוסקים בשבת. אלוף השבת – משחק לפיתוח הזיכרון ולהכרת ערכי השבת, והיכונו שבת מגיעה – משחק אתגרי לקטנים ולגדולים. טל' 9368033-03.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

אפשר לנצח בלי מלחמה

פרשתנו נפתחת במילים "כי תצא למלחמה על אויביך... ושבית שביו". באיזו מלחמה מדובר? מפרש רש"י: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". כלומר, אין הכוונה למלחמת כיבוש הארץ, אלא למלחמות שעם-ישראל עשוי לערוך לצרכים שונים עם מדינות בחוץ-לארץ.

תורת החסידות מפרשת, ש"כי תצא למלחמה על אויביך" אמור על המלחמה שצריכה הנפש האלוקית לערוך כנגד הנפש הבהמית. מלחמה זו מתנהלת בשעת התפילה, כמו שאומר הזוהר: "שעת צלותא – שעת קרבא" [=שעת התפילה היא שעת קרב]. בשעת התפילה צריך האדם להגביר את נפשו האלוקית על הנפש הבהמית ולנצחה, עד שייקח את כוחותיה ב'שבי' ("ושבית שביו") וירתום גם אותם לעבודת ה'.

'מלחמת רשות'

פירוש זה לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם פירוש רש"י. רש"י מפרש שמדובר ב'מלחמת רשות', ואילו המלחמה של הנפש האלוקית כנגד הנפש הבהמית היא מלחמת חובה ולא מלחמת רשות! הלוא זה תפקידו של האדם בעולם, להגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית ולנצחה!

ההסבר הוא, שאכן עבודת התפילה בדרך של מלחמה היא אכן בבחינת 'מלחמת רשות' ולא 'מלחמת חובה'. לפני האדם עומדת האפשרות לברר את הנפש הבהמית ולרתום את כוחותיה לעבודת ה' שלא על-ידי מלחמה. אם בכל-זאת הוא בוחר לעשות זאת על-ידי מלחמה, זו אפוא 'מלחמת רשות'.

שתי דרכים

דרך המלחמה פירושה, שהיצר עומד בתוקפו ומתאווה לענייני העולם, ומולו מתייצבת הנפש האלוקית ונלחמת בו, עד שהיא מנצחת ומכניעה אותו. זה סוג אחד של בירור היצר, והוא מכונה 'בירור בדרך מלחמה'.

אולם יש דרך נוספת לברר את היצר – להגביר את אור התורה והקדושה, עד שהיצר יתמוסס מאליו. כשיהודי ממלא את עצמו באור התורה, הוא מחדיר בנפשו את האור האלוקי של הקב"ה, וממילא אין מקום לכל תאוות העולם ולעניינים גשמיים נחותים. דרך זו מכונה 'בירור בדרך מנוחה', שלא על-ידי מלחמה.

אפשר להתעלות

מסבירה תורת החסידות, שבתחילת העבודה הרוחנית של האדם אין מנוס מהמלחמה, שכן היצר עומד בתוקף מול האדם ומנסה למנוע אותו מלהתמסר לעבודת הבורא; אולם לאחר מכן עומדות לפני האדם שתי האפשרויות הללו – בירור בדרך 'מלחמה' או בירור בדרך 'מנוחה', והדבר אינו תלוי אלא בו.

על-כן המלחמה מכונה 'מלחמת הרשות' ולא 'מלחמת חובה', שכן לפני האדם עומדת האפשרות להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר, שבה יוכנע היצר שלא על-ידי מלחמה אלא בדרך של 'מנוחה', מכוח האור האלוקי של התורה.

(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 84)

אמרת השבוע

חסך מריבה

כאשר ה'חוזה' מלובלין השיא את אחד מבניו, האריך מאוד בתפילת מנחה שקודם החופה, עד שבגלל תפילתו התאחרה החופה הרבה מעבר לשעה שנקבעה. הדבר היה לפלא בעיני החסידים, אך איש לא העז לשאלו לפשר הדבר.

במהלך הסעודה הסביר ה'חוזה' את פשר הדבר: "ודאי אתם תמהים עליי, שהארכתי כל-כך בתפילת המנחה, עד שבגללי נתאחרה החופה. דעו, כי הדבר היה לטובה. הגמרא אומרת, שארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים בשמים 'בת פלוני לפלוני', ואז גם מכריזים את הזמן המדוייק של מועד החתונה. מה עושים אפוא אם המחותנים החליטו להקדים את שעת החופה? במקרה כזה פורצת ביניהם מריבה, שגורמת לעיכוב החופה עד הזמן שהוכרז בשמים. ראיתי אפוא שעדיין לא הגיע הזמן שנקבע בשמים, ולכן הארכתי בתפילה, כדי שלא נצטרך להגיע לריב ולקטטה".

מן המעיין

מחשבה ודיבור

לא להזדרז לדבר

הזריזות מידה טובה ויקרה היא בכל אבריו של האדם, חוץ מהפה והלשון, שעל האדם לחשוב היטב קודם שהוא מדבר.

(המגיד ממזריטש)

בלי מחיצות

המחשבה אין לה מעצורים ואין מחיצות המבדילות בעדה. בכל עת היא מגיעה למקום שאליו היא צריכה להגיע.

(ליקוטי דיבורים)

מחשבה ודיבור, כתיבה ודפוס

לא כל מה שאדם חושב – צריך לומר; לא כל מה שאדם אומר - נכון לכתוב; ולא כל מה שנכתב - ראוי להדפיס.

(רבי מנחם מנדל מקוצק)

 מחשבה למעשה

חז"ל אמרו: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". רק ה' יתברך מצרף מחשבה טובה למעשה, אך על האדם מוטלת החובה לוודא שהדברים יתבצעו בפועל ממש.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

לבוש המחשבה

הדיבור הוא לבוש של המחשבה. כאשר האדם מדבר מתגלית מחשבתו, שכן הדיבור מגלה לזולת את מחשבותיו של האדם.

(המגיד ממזריטש)

פה אחד

הקב"ה ברא לאדם שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי רגליים ושתי ידיים, אבל פה ולשון לא ברא אלא אחד בלבד. הלוואי שהאדם יוכל לעמוד באחד מהם...

(פניני תורה)

מחשבה מועילה

המחשבה הטובה והמועילה על הזולת היא עצמה עניין של מעשה, שכן מחשבה טובה מועילה. אלא שזו עשייה של עולם המחשבה ועדיין היא זקוקה להשתלשלות של דיבור ומעשה בפועל.

(לקוטי דיבורים)

שתקן אמיתי

מי ששותק כשאין לו מה לומר, אינו נקרא 'שומר לשונו', אלא רק מעיד על עצמו שאינו טיפש. שומר פיו ולשונו הוא מי ששותק כאשר יש לו מה לומר ובכל-זאת הוא שותק.

(רבי זאב מסטריקוב)



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

סיפורו של מקווה

באחת מעיירות רוסיה יש עד היום מקווה ישן, שכבר מזמן אין איש טובל בו. המקווה חרב ונטוש, אבל סיפורו מוסיף לחיות והוא רשום בספר דברי-הימים של יהודי רוסיה. לא בזכות יופיו והדרו של המקווה, שכן מעולם לא היה יפה ומהודר, אלא בגלל האיש שבנה אותו.

הימים ימי ראשיתה של המהפכה הקומוניסטית. טרוצקי, מדמויותיה המרכזיות של מפלגת השלטון וממקורביו הבכירים של לנין, ממלא כיכרות בהמונים הבאים להאזין לו ולמשנתו. בין משתתפי העצרות לא-מעט צעירים יהודים הנסחפים אחר היהודי המתבולל, מגדולי הרטוריקנים בכל הזמנים.

גם שלמה-זלמן, 'שלוזמן' בפי ידידיו, אחד מהם. צעיר תוסס ונמרץ, הנשבה במקסם-השווא של המהפכה, שמבטיחה שחרור, צדק ושוויון לכול.

הוא עוזב את בית-הוריו. עם חבורה של צעירים אחרים הוא מקים באחד מבתי העיירה גרעין פעיל של המפלגה הקומוניסטית. שלוזמן פורק מעליו עול תורה ומצוות ומשביע את הוריו צער ובושה.

הזמן חולף ובינתיים הולכים הוריו של שלוזמן לעולמם. שלוזמן ממשיך בדרכו המתנכרת ליהדות, אולם החבורה אינה מסתפקת בזאת. באותם ימים של תוהו-ובוהו, כאשר ברחובות רוסיה ניטשים קרבות עזים בין ה'לבנים' ל'אדומים', היו גם שלוזמן וחבורתו חלק מההפקרות הכללית. כמו האחרים, גם הם שלחו ידיהם לא-פעם בגניבה ובביזה.

חלפו עוד כמה שנים, והנה שנה אחת, בהגיע ה'יארצייט' (יום-השנה) של אביו, התעורר בלבו של שלוזמן רצון מוזר לומר 'קדיש' במניין. הוא הגיע לאחד משלושת בתי-הכנסת בעיירה.

הקומוניסט הצעיר לא העריך נכון את שעתיד להתרחש. אך דרכו רגליו על מפתן בית-הכנסת, התרוקן המקום באחת. קומץ המתפללים ששהה בו נס על נפשו מרוב פחד. מי יודע מה יעולל פרחח זה - חשבו האנשים בליבם - על מי ילשין ואת מי יטעים מנחת-זרועו.

שלוזמן נדהם ונפגע כאחד. הוא ידע את מיקומם של שאר בתי-הכנסת בעיירה ופנה לבית-כנסת שני. המחזה הקודם חזר ונשנה גם הפעם. רוב מתפללי בית-הכנסת מיהרו לנטוש את המקום והותירו את שלוזמן כמעט לבדו.

דווקא בריחת אחיו היהודים מפניו הבהירה לו עד כמה התרחק מעמו. הקושי שניצב בדרכו לממש את מבוקשו, רק הגביר אצלו את הרצון לומר 'קדיש'. הוא חש דחף פנימי גובר והולך לומר 'קדיש' אחר אביו.

בראש מורכן שירך שלוזמן את רגליו לעבר בית-הכנסת השלישי בעיירה. זה היה בית-כנסת של חסידים. הוא נכנס פנימה על בהונותיו, כאילו ביקש שלא להבהיל את המתפללים. המתפללים הביטו בו בחשש, אך לא ברחו מפניו. אחד מהם, זקן מופלג שכבר ראה רבות בחייו, התקרב אליו. הצעיר ראה מולו זוג עיניים מפיקות טוב-לב.

"מה רצונך, אינגל'ה (=ילד)?", שאל בחיבה מופגנת והניח יד כחושה על כתפו המוצקה של שלוזמן.

"'קדיש', 'קדיש' ברצוני לומר", ענה שלוזמן במבט נכלם.

"ותפילין כבר הנחת היום?", שאל הזקן. שלוזמן שלא התכוון כלל להניח תפילין, התקשה לסרב לזקן החביב שקיבל את פניו במאור-פנים. הוא הניד ראשו בשלילה. מיד הוציא הזקן מחיקו זוג תפילין וסייע לשלוזמן לכרוך אותן על זרועו ועל ראשו.

הזקן סקר בעיניו את בית-הכנסת לוודא שיש במקום עשרה, ולאחר מכן הכה בידו על השולחן. "קדיש יתום!", הכריז ותקע בידיו של שלוזמן סידור. באמצע הקדיש נחנק קולו של שלוזמן מהתרגשות. מסביב הביטו בו החסידים בעיניים בוחנות ומשתאות.

חבריו של שלוזמן, שנעלם מהם לפתע בבוקרו של יום, חיכו לו, אך לשווא. שלומזן לא חזר עוד אליהם. בית-הכנסת של החסידים היה לביתו השני. כל שעה פנויה שלו בילה שם, בחברת החסידים. שלוזמן חזר בתשובה שלמה ונהפך לאחד מהחבורה.

שלטונות המהפכה סגרו את המקווה היחיד שהיה בעיירה. הם נימקו זאת בסיבות בריאותיות, אך ברור היה כי הסיבה האמיתית היא מלחמתם כנגד הדת. שלוזמן החליט לקבל עליו את המשימה הקשה והמסוכנת.

מאחורי בית-הכנסת שכן יער עבות. בעצה אחת עם חבריו המתפללים, החליט שלוזמן כי זה המקום המתאים להקמת המקווה. במשך לילות ארוכים יוצא היה אל היער, כשבידיו כלי-עבודה. הוא חפר חפירה, יצק יציקה, ולבסוף בנה סביבה ביתן קטן. הביתן הוסתר באמצעי-הסוואה נוספים.

מקווה הטהרה הזה שימש את תושבי העיירה עוד שנים רבות, לרבות בזמנים הקשים ביותר. גם שלוזמן עצמו, הלוא הוא שלמה-זלמן, לא ויתר מאז על טבילה במקווה, אפילו יום אחד.

(על-פי 'מאורות הדף היומי')

דרכי החסידות

אלול חסידי

היו זמנים שהאווירה הכללית בימי חודש אלול הייתה אווירה של עצבות, מרה-שחורה וקדרות. החסידות הביאה משב-רוח חדש גם לחודש אלול, והכניסה בו רוח-חיים של שמחה ושל התלהבות. היא לימדה מושג שהיה עד כה חדש ואפילו סותר - תשובה מתוך שמחה.

באחת משיחותיו (לקוטי דיבורים עמ' 68) מתאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ את השינוי הזה: "בעבר, כשהגיע אלול, הייתה נופלת על כולם מרה שחורה. הכול היו כמו מתכסים בענן. שררה עצבות גדולה, וענן של עצב היה נסוך על פני כול. הבעש"ט הכניס חיות בעבודה... הוא סילק החוצה את זוהמת המרה-שחורה והעצבות, והביא לידי כך שגם צדיק יודע שעליו לחזור בתשובה".

הרצפה רטובה

על אדמו"ר ה'אמצעי' מסופר, שבהיותו ילד שמע פעם את רופא העיירה אומר: "אנחנו כבר בתוך-תוכו של אלול, ועדיין לא העמדתי את העלוקות". הוא התכוון לומר, שהימים כבר ימי סוף הקיץ, ימי אלול, ועדיין לא השיג את העלוקות (עלוקות אפשר היה להשיג רק בקיץ, ואילו בחורף הן היו מסתתרות).

לאחר מכן, כשחזר הילד מן ה'חדר', פגש חבורה עליזה של חסידים. אמר להם הילד: "אנו כבר בתוך-תוכו של אלול, ועדיין לא העמדתם את העלוקות ואתם יושבים ומתבדחים". תהו החסידים, והילד הסביר, שתפקיד העלוקה להקיז את הדם המקולקל ולהשקיט את רתיחת הדם, שזוהי עבודת חודש אלול - עבודת ההכנה לראש-השנה.

הדברים הגיעו לאוזני אבי הילד, רבנו הזקן, והוא הגיב: "זוהי דרכו של הבעש"ט, שמכל דבר שרואים או שומעים צריכים להפיק לקח בעבודת-ה'. אנחנו עמלנו וכאבנו על כך, ואצל בנינו זה דבר טבעי ומולד. מי שילך בדרך זו - מבטיח אני לו כי ימשיך ניצוץ טוב שיסייעו בעבודה, לו ולזרעו לדורי-דורות".

בראש-השנה של אותה שנה הייתה רצפת בית-המדרש רטובה מדמעות, בעקבות דבריו של אדמו"ר האמצעי. בשמחת-תורה של אותה שנה התגוללו בבית-המדרש נעליים קרועות, מן השמחה ומן הריקודים הגדולים, שבעקבות הבטחת רבנו הזקן (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 5).

רמזי אלול

זקני החסידים לדורותיהם הזהירו את מחונכיהם, שבכל זמן מזמני השנה יזכרו איך היה נראה זמן זה אצל חסידים בשנים שעברו. איך היו נראים פעם אצל חסידים חודש אלול, ימי הסליחות, ההקדמה לראש-השנה ויום-הכיפורים, זמן שמחתנו, ימי החול, שבתות ומועדי השנה (ספר המאמרים תש"ט עמ' 207).

חודש החשבון הוא חודש אלול. שכן במשך השנה עושים רק חשבונות כאלו שבטוחים שלא יביאו לידי חלישות או אף לשמץ של ייאוש בעבודה. אבל בחודש אלול עורכים חשבון-נפש מקיף ויסודי (איגרות-קודש של הרבי מליובאוויטש, כרך ח עמ' עב).

החסיד רבי שמואל-בצלאל מליובאוויטש היה אומר: "בעת אמירת 'אשמנו' צריכים להכות על הלב במקל, לא ביד. כשמכים אותו ביד, חושב היצר-הרע שמלטפים אותו"... (ליקוטי-דיבורים כרך ג, עמ' תצג).

וכך מפרשת תורת החסידות את רמזי אלול: "כי לולא התמהמהנו, כי עתה שבנו זה פעמיים". כאשר אדם מתמהמה ומאריך בחשבון-הנפש בחודש אלול ('לולא' אותיות אלול), שבנו - לפי אופן זה תהיה התשובה שלו, זה פעמיים - התשובה הכללית של ראש-השנה והתשובה הפרטית של יום-הכיפורים (הוספות לכתר-שם-טוב, סימן יג). רמז נוסף: "אריה שאג מי לא יירא". 'אריה' - ראשי-תיבות: אלול, ראש-השנה, יום-הכיפורים, הושענא-רבה. כשמגיעים ימים אלו - לב מי לא יירא (בשם השל"ה).



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

הדרך לתורה עברה בדפוס

הרב פלבני: "רצתי משיעור לשיעור"

אמירת ה'סליחות' ותפילת שחרית בישיבת 'הפקדתי-שומרים' בירושלים נסתיימו. ראש הישיבה, הרב דניאל פלבני, נוטל בידיו את שופרו וכעבור רגע בוקע ועולה מאולם התפילה קול השופר. הקול המייבב פורץ החוצה מבעד לחלונות, מתערבב בהמולת רחוב שמואל הנביא הסואן. תלמידי הישיבה – בעלי-תשובה בעצמם או בנים של חוזרים בתשובה - החלו את יומם.

כל אחד ואחד מהתלמידים הוא סיפור בפני עצמו. סיפור של מהפך בחיים ושל התמודדות יום-יומית עם דרך חדשה ומחייבת של שמירת תורה ומצוות. אך סיפורו של ראש הישיבה, שאיננו בעל-תשובה במובן הרגיל, מרתק לא פחות. הרב פלבני (53), אב לאחד-עשר ילדים ומחברם של קרוב לעשרה ספרים בהלכה ובאגדה, החל את דרכו הרחק מעמדת ראש-ישיבה בירושלים.

צמא לתורה

הוא נולד בעיר יאזד שבפרס. אביו היה רוכל זעיר ואימו עקרת-בית. כשהיה כבן שלוש עלתה משפחתם, בת חמש הנפשות, לישראל. האב התפרנס מעבודה קשה כפועל-בניין. כאן נולדו לו עוד שלושה ילדים. את דניאל שלח לבית-ספר מקצועי, ששילב תורה עם מלאכה. הנער השתלם במגמת דפוס.

הוא חיבב את עבודת הדפוס ולאחר שהתבגר ונשא אישה עבד בבית-דפוס. אבל אהבתו האמיתית הייתה כל העת שמורה לתורה. "גם בבית-הספר, וגם מאוחר יותר, בתוך כל הרעש של מכונות הדפוס, חשתי תמיד צימאון עז לתורה", הוא אומר. "בליבי אמרתי, יום יבוא ובמקום שאדפיס ספרים שחיברו אחרים, אכתוב בעצמי חידושי-תורה שייהפכו לספרים". את שעותיו הפנויות מעבודה הקדיש ללימוד תורה. "רצתי משיעור לשיעור ומהרצאה להרצאה. הייתי ממש צמא לתורה".

"לומדים חצי לילה"

במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות ברחוב שמואל הנביא, נקודת הגבול בין ישראל לירדן והרחוב שבו שוכנת כיום ישיבתו. "לאחר המלחמה הייתה התעוררות רוחנית גדולה בעם", מספר פלבני. "התגוררתי אז בתוככי שכונות העוני הירושלמיות, שכונת-הבוכרים ובית-ישראל. היו שם הרבה בני-נוער שהתהלכו בטל. התחלתי לאסוף אותם לבית-הכנסת ולשוחח עמם. נוצרה בינינו כימיה. כשהיו פוגשים אותי ברחוב היו מבקשים: 'דבר! תגיד משהו!'. הם אהבו לשמוע דברי תורה וסיפורי צדיקים".

פלבני עבד ביום ולמד תורה בלילה. במרוצת הזמן גיבש סביבו עוד אנשים, שרצו ללמוד תורה בלילה, ויסד 'כולל לילה'. "לומדים חצי לילה, מתפללים שחרית והולכים לעבודה". כך למעשה החלה דרכה של ישיבתו, הקיימת זה כעשרים שנה.

להרים מלמטה

הישיבה הוקמה, כאמור, לחוזרים בתשובה או לבניהם, נערים המתקשים להיקלט במסגרת ישיבתית רגילה, בגלל החסך הבסיסי שלהם בתורה ובמצוות. גילם של התלמידים בישיבה נע משלוש-עשרה ועד גיל נישואין. לצד ההיבט הדתי מדובר בפרוייקט שיש לו גם היבט חברתי חשוב, שכן הישיבה מטפחת צעירים רבים שצמחו בשכבות חברתיות חלשות במיוחד. "יש פה תלמידים שהחלו את דרכם בלי לדעת קרוא וכתוב, וכעת הם יודעי ספר", אומר הרב פלבני.

הרב פלבני יישם באישיותו ובדרכו כמה מהערכים המרכזיים ביהדות, כאשר בתהליך התעלותו האישית קיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" וסחב עמו במעלה ההר עוד רבים-רבים.

פינת ההלכה והמנהג

חידוד שאינו פוגע

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: היכן עובר הגבול שבין שמחה לליצנות?

תשובה: הלצה יכולה לשרת מטרות רציניות, ולא רק כאמצעי הסברה והמחשה. יש מקום לבידור כשר במסגרת לימוד תורה, כפי שרבא היה אומר לתלמידיו בדיחה לפני השיעור, כדי לשמחם ולפתוח את ליבם לתורה, ואחר-כך ישב באימה והחל ללמד את הסוגיה. יתרה מזו, מצאנו בגמרא שאמר אליהו הנביא על שני בדחנים, המבדרים אנשים עצובים, שהם "בני עולם הבא"!

הבעיה מתחילה כשהבדיחה נעשית מטרה לעצמה, כשתוכנה פוגע בבני-אדם או שהוא מנוגד לתורה. רבנו יונה מגדיר את הליצנות האסורה כאחת מאלו: מתן דופי בבני-אדם; לעג למצבם הכלכלי, החברתי וכדומה; "חכם בעיניו" הדוחה כל ביקורת, ומהתל בפעולות ובדברים מועילים; וכן העיסוק בבידור-לשמו – 'מושב לצים'.

נוסף על כך הגדירו חז"ל את כל סוגי הבידור של תרבויות הגויים 'ליצנות', גם אם יש בה שנינות והיא מונעת עצב. באותו הקשר אמרו חז"ל: "כל המתלוצץ – ייסורים באים עליו", ומבאר הר"ן: "מידה כנגד מידה, שהליצנות פורקת עול יראת-שמים, ולפיכך ייסורים באים עליו להכניעו". ואף אמרו, ש'כת ליצנים' היא מאלה שאפילו אחרי מותם "אינם מקבלים פני שכינה".

בעל התניא פנה באיגרת לחסידיו ודרש מהם להימנע מליצנות, גם אם חושבים שהיא רפואה לעיצבון ולשפלות, כדי לשמוח בעבודת ה' - כי לא ייתכן שאחרי שנטמאה הנפש בטומאה כה חמורה תזכה על-ידי-זה לשמוח בה' בתפילתה. כמו-כן דרש מהם,שלא להתלוצץ על יהודים "שאינם מאנשי-שלומנו", כי זה ההפך הגמור של עבודת ה' המתחילה ב"רוח נמוכה ונפש שפלה בפני כל אדם ממש", וסיים: "והגם כי כל פרטי דקדוקי עניין זה, מה נקרא 'ליצנות', לא נמצא כתוב בפירוש בדברי רז"ל, הרי קיימא-לן 'ספיקא דאורייתא – לחומרא', ובפרט העוון הגדול הזה".

עם זה, יש עניינים שליליים עד-כדי-כך שמצווה להתלוצץ עליהם, כפי שאמרו חז"ל: "כל ליצנות – אסורה, חוץ מליצנות של עבודה-זרה".

מקורות: שבת ל,ב. תענית כב,א. סנהדרין סג,ב.קג,א. ע"ז יח,ב ומהרש"א. שערי תשובה לרבינו יונה, שער ג, קעד-קעז. תניא ח"א פ"ז. אג"ק אדמו"ר הזקן (ברוקלין תש"מ) סי' פד-פה.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il