שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 821, ערב שבת קודש שמחת תורה, כ"א בתשרי תשס"ג (27.9.02)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמדה

ספר

עמוד 1

עמדה שבועית

שנה חדשה, שמחה חדשה

כאשר מנתחים את עומקם של האירועים והתהליכים מתברר שיש גם יש סיבה לשמוח. לצד הכאב והיגון שליוו אותנו בשנתיים האלה, התחולל תהליך מופלא של התאוששות וחזרה לעצמנו

שנתיים קשות וכואבות עברו עלינו. שנתיים של דם ושכול, והידרדרות שלא הייתה כמותה בביטחון, בכלכלה, בתיירות ובמורל הכללי. בעצם הימים האלה מנשבות רוחות מלחמה מכיוון עיראק, וגם בלבנון הגזרה מתחממת. עכשיו מגיע חג שמחת-תורה, והעם אכן רוצה מאוד לשמוח, אבל יותר מזה הוא רוצה שתהיה סיבה לשמחה.

האמת היא שכאשר מנתחים את עומקם של האירועים והתהליכים מתברר שיש גם יש סיבה לשמוח. לצד הכאב והיגון שליוו אותנו בשנתיים האלה התחולל תהליך מופלא של התאוששות וחזרה לעצמנו. אויבינו, שפתחו בעימות הנוכחי, ביססו את מזימותיהם על הקרעים שחלו בחברה היהודית ועל התפוררותם של ערכי-יסוד קיומיים. הם הניחו שגל טרור יערער לגמרי את יסודות העם בישראל ויסלול את הדרך לחיסולה של המדינה היהודית.

אבל הקב"ה הפר את עצת אויבינו. הם ביקשו לקלל ונמצאו מברכים. דווקא העימות הזה הידק מחדש את הקשרים בין חלקי העם. המחיצות המלאכותיות קרסו, והתברר שוב כי גורל אחד קושר את כולנו. כמו-כן קמו והתעוררו מחדש הערכים הבסיסיים - אהבת העם ואהבת הארץ, והנחישות להילחם למענם ולהגן בחירוף-נפש על היקר והקדוש לנו.

"בניי, אל תתייראו"

חבל מאוד שהמחיר היה כה כואב, אבל בתוך כך עלינו לזכור כי לולא היינו מתעוררים ושבים לעצמנו היה המחיר עלול להיות כואב לאין-ערוך. עם שמאבד את תכלית קיומו ושאינו מוכן להיאבק על הדברים החיוניים לו, דן את עצמו לאבדון. מבחינה זו, היו השנתיים הללו בבחינת שוק חשמלי, שאמנם הכאיב ושיבש את החיים, אבל החזיר את הלב לפעולה.

גם האירועים בחזית הצפונית והמזרחית – עירק - אינם צריכים להדאיגנו. בטוחים אנו שגם מהם תצמח טובה וישועה לעם-ישראל. ייתכן שהאירועים עצמם יהיו כרוכים בחרדה מסויימת, אבל במבט לטווח-ארוך יש כאן תקווה גדולה לסילוק סכנה חמורה לאין-ערוך הנשקפת מהשארת המצב הקיים על כנו. ובכלל, על האירועים הללו כבר אמרו חז"ל, שהקב"ה אומר לעם-ישראל: "בניי, אל תתייראו, כל מה שעשיתי – לא עשיתי אלא בשבילכם. הגיע זמן גאולתכם".

יש לנו אפוא סיבה לשמוח, ובעיקר חשוב לזכור שהשמחה אינה אמורה להיות רק תולדה של מציאות משמחת, אלא היא-עצמה יוצרת את המציאות הזאת. גדולי החסידות אמרו, שבשמחת-תורה נפתחות בארות השמחה, וכל הרוצה יכול לשאוב דליים וחביות של שמחה לכל השנה כולה. עצם השמחה בשמחת-תורה תביא לנו שפע של שמחה וברכה.

הנקודה היהודית

כשאנו רואים בשמחת-תורה את המוני בית-ישראל באים לרקוד עם ספרי-התורה, הדבר מעמיק בלב כולנו את תחושת האחדות היהודית. כל יהודי בתוך נפשו הוא יהלום יקר. הנקודה היהודית זוהרת ומאירה בליבו, גם אם כל ימות השנה הוא מתנכר לה.

כשהיהודי הזה מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. הוא לא היה מגיע לולא היה מרגיש שהשמחה הזאת היא גם שלו. כאן באה לידי ביטוי הנקודה היהודית שבנפשו. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה, שגם הוא מתגעגע לקדושה שמסומלת בה.

ביום הזה כל המחיצות נופלות פתאום. הלמדן רוקד לצד האיש הפשוט, הפרופסור ליד השרברב, המהדר במצוות לצד הקל שבקלים. השמחה של שמחת-תורה חותמת את חגי תשרי, וזה המסר שעמו אנו יוצאים לחיי היום-יום של כל השנה. שמחה - שמחת-תורה - היא גם ההכנה לשמחה הגדולה שכולנו מצפים לה - שמחת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

בציפייה לגאולה

 "אחר זמן הגאולה יהיה תחיית המתים ויבנה בית-המקדש, ויזכו כל הדורות הראשונים לראות הגאולה, חלף תפילתם שהתפללו בזה העולם והיו מצפים לגאולה וזכו אליה. כי המצפים לגאולה זוכים לראות בשמחת הגאולה"

(בית אלוקים)

ספרים

תורת מנחם יז-יח
שיחות הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת

מהדורה חדשה של התוועדויות הרבי, בעברית. בכרכים שלפנינו שיחותיו מקיץ תשט"ז וחורף תשי"ז, ובהן שיחות רבות שמתפרסמות לראשונה.
טל' 03-9606018.

קוראי שמו
מאת הרב מישאל רובין
בהוצאת ישיבת שבי חברון

הספר עוסק בהלכות ובמנהגים בענייני קריאת שמות. בתחילת הספר מבוא מקיף על מהות השם, ובהמשך כל מה שראוי לדעת על קריאת שם לילד. 362 עמ'.
טל' 02-9963838.

זיווג משמים
מאת בנימין וקסברגר
בהוצאת המחבר

אוסף סיפורים שיש בהם לקח ומוסר-השכל, מגדולי ישראל במשך הדורות, סביב ציר מרכזי אחד – זיווגו של אדם. 315 עמ'.
טל' 03-6184386.

קודש הילולים
מאת נתן-שמואל ציטרון
בהוצאת המחבר

ספר מהודר המגיש  את מנהגי וסדר יום הכנסת הבן לתלמוד-תורה. הורים רבים מבקשים לדעת את המקורות ואת המנהגים המיוחדים ביום זה, וכאן הדברים מוגשים בדרך נאה ומפורטת, לצד תפילות, בקשות וסדר הא-ב. 100 עמ'.
טל' 055-723611.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

לעבור את החורף באחדות

זה עתה חגגנו שבעה ימים של חג-סוכות. לשם-מה נקבע עוד חג, שמיני-עצרת? אומרים חז"ל, שלאחר חג-הסוכות בני-ישראל דומים ל"בנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם קשה עליי פרידתכם".

לשון חז"ל, "קשה עליי פרידתכם", אינו מובן: הלוא בני-ישראל עומדים עכשיו, בתום החג, לנסוע ממקום המקדש, שבו השכינה גלויה, אל מקומות מגוריהם, ששם אין הקדושה גלויה. זו אפוא פרידה של האב מבניו - של הקב"ה מעמו. מתאים יותר, לכאורה, שהקב"ה יאמר על כך "קשה עליי פרידתנו" (ולא "פרידתכם").

ניצב תמיד

אלא פרידה בין הקב"ה לעם-ישראל אינה יכולה לקרות גם כשבני-ישראל חוזרים לבתיהם. הקב"ה נמצא עם כל יהודי לא רק בבית-המקדש, אלא גם בביתו הפרטי. ברגע שיהודי רוצה שהקב"ה ישכון בביתו ובדירתו, אומר הקב"ה: "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל.

יתרה מזו: יהודי צריך לחיות כל הזמן בהכרה ש"הנה ה' ניצב עליו". בכל פינה שאליה הוא פונה, בכל תנועה שלו, בכל מקום שבו הוא נמצא – הקב"ה ניצב עליו, מביט בו ובוחן את כליותיו וליבו. נמצא אפוא שפרידה בין הקב"ה לעם-ישראל אינה אפשרית כלל.

מסוגרים בבתים

הדבר שיש למנוע הוא "פרידתכם" – פירוד בתוככם, בתוך עם-ישראל. החשש מפני פירוד כזה מתעורר דווקא לאחר חג-הסוכות. עכשיו בני-ישראל עומדים לנסוע מבית-המקדש, שבו היו כולם יחדיו בשבעת ימי החג, ולפניהם תקופה של כמחצית השנה, עד החג הבא (שלא כבחג-הפסח, שלאחר שבעה שבועות מתכנסים שוב, בחג-השבועות).

זאת ועוד, ימים אלה הם ימי חורף, אשר בהם, מטבע הדברים, אנשים מסתגרים בבתיהם ואינם מרבים לצאת החוצה ולהיפגש עם אחרים. כלומר, דווקא עכשיו יש חשש מפני "פרידתכם", פירוד והתרופפות הקשר בין יהודי אחד לרעהו. על כך אומר הקב"ה: "קשה עליי פרידתכם".

פירוד 'קשה'

זו מהותו של החג הנוסף, לאחר שבעת ימי חג-הסוכות – להדק את הקשר בין היהודים ולהבטיח שגם בחודשי החורף, שבהם יימצאו בבתיהם, לא ייפרדו חלילה איש מרעהו.

החג הזה נועד להעמיק את תחושת האור והחמימות של בית-המקדש, כדי שייחקק בלב העם גם במשך החודשים הבאים. בראש ובראשונה צריכים לדעת עד כמה פירוד כזה "קשה" כביכול לקב"ה. נוסף על כך, החג האחרון מעניק כוח מיוחד לזכור גם בשובנו לבתינו את האחדות והשמחה שהייתה כאשר שהינו יחדיו בבית-המקדש. כך יכולים אנו לשוב לבתינו לאחר חגי חודש תשרי מתוך ביטחון שהאחדות בין כל ישראל תישמר במלוא תוקפה עד שנשוב ונתראה מחדש בחג הנוסף בבית-המקדש.

(התועדויות תשמ"ז כרך א, עמ' 405)

אמרת השבוע

בשמים מקנאים

פעם אחת, לפני ההקפות, דיבר הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש על שמחת-תורה של יהודי רוסיה:

"יושב יהודי בביתו החשוך, לבוש קרעים ורעב. אשתו וילדיו חלושים ושבורים. ליבו בוכה על מצבו ועל מצבה של משפחתו. הוא כאילו מיואש, כי לא נראה סיכוי לשיפור המצב. בתוך כך הוא נזכר שהיום שמחת-תורה. קרן-אור של זיכרונות שמחים מכה בנפשו. הוא יוצא מהבית ורץ לבית-הכנסת, מתפרץ אל תוך המעגל, תופס בכל כוחו את ספר-התורה, וזועק ממעמקי נפשו: 'שישו ושמחו בשמחת-תורה'.

"ביהודים כאלה מתקנאים לא רק מלאכי-מרום. גם הנשמות הגבוהות, נשמות הצדיקים, מקנאות במסירות-הנפש הגדולה ובתום-הלב הטהור של האמונה הפשוטה הזאת. עם יהודים כאלה עלינו ללכת להקפות".

מן המעיין

שמחת-תורה

חביות של אוצרות

צריך מאוד לייקר את השעות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה. בכל רגע אפשר לשאוב בדליים ובחביות אוצרות בגשמיות וברוחניות, וכל זה – על-ידי הריקודים.

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

שמחה בטהרתה

בימי סוכות קשורה השמחה עם כמה מצוות - סוכה, לולב, שמחת בית-השואבה; אבל מצוות שמיני-עצרת - כל-כולה שמחה בלבד.

(פניני תורה)

הכול הקדמה

רבי משה מקוברין היה אומר: חודש אלול, ראש-השנה, תקיעת שופר, עשרת ימי תשובה, יום-הכיפורים, חג-הסוכות, מצוות הסוכה וארבעת המינים, הושענא רבה, חיבוט הערבה - כל אלה אינם אלא הקדמה והכנה ל"אתה הראת לדעת" בשמחת-תורה.

תלוי במזל

חז"ל אמרו: "הכול תלוי במזל, אפילו ספר-תורה שבהיכל". יש ספר-תורה שיש לו מזל וקוראים בו בימי שני וחמישי, בשבתות ובימים-טובים, אבל יש ספר-תורה שכל ימות השנה עומד בארון-הקודש, בקרן-זווית, ומוציאים אותו רק פעם אחת בשנה בשמחת-תורה, בשעה שנוהגים להוציא להקפות את כל ספרי-התורה.

בית יצחק)

תורת חדשה

בהזדמנות אחת הסביר הרבי הריי"צ מליובאוויטש, שברכת 'שהחיינו' שמברכים בשמחת-תורה מכוונת לא רק על החג עצמו אלא גם על התורה. ואף שברכת 'שהחיינו' נאמרת רק על דבר חדש - והלוא לימוד התורה אינו דבר חדש - זה משום שבשמחת-תורה, כאשר מתחילים ללמוד את התורה מחדש באופן נעלה יותר, הרי זו בבחינת 'תורה חדשה' שאפשר לברך עליה 'שהחיינו'.

(לקוטי שיחות)

התורה שמחה בישראל

שמחת-תורה אינה רק שישראל שמחים בתורה אלא אף התורה צריכה לשמוח בישראל, הלומדים ומקיימים אותה.

(פניני תורה)

התורה – יסוד הכול

שמחת-תורה נקבעה בתחילת השנה, ללמדנו שכל השנה כולה צריכים החיים להיות מיוסדים על התורה.

(שפת אמת)

עולים בריקודים

רבי שלום מבלז היה אומר: מה מהות הריקודים ביום שמחת-תורה - איני יכול לומר, אבל זאת אומר, כי כל התפילות שאין להן עלייה כל ימות השנה, עולות ביום זה על-ידי הריקוד.



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 לב חדש

אל אולם בית-הכנסת נכנס אורח זר, בעל שער שיבה. בעוד הכול רוקדים ועולזים בשמחת-התורה נותר הוא, האורח, במקומו. לפתע ניגש אליו אחד החסידים, איש לבבי שגם בזקנו נזרק הלובן, והציע לו להצטרף למעגל. האורח סירב בנימוס. "חלש אני ואינני חש בטוב", הסביר כמתנצל.

"אם כן", ענה החסיד, "על-אחת-כמה-וכמה צריך אתה לרקוד!".

האורח, שלא ירד לסוף דעתו של איש-שיחו, תלה בו עיניים תמהות. "רואה אני כי דבריי חידה הם בעיניך", הטעים החסיד, "ובכן, הבה אספר לך מעשה שהיה ותבין את כוונתי". כך עמדו להם השניים בצד מעגל הרוקדים והחסיד סיפר:

בעיירה ליובאוויטש התגוררה משפחה שאביה נפל למשכב. האיש לקה בהתקף-לב חמור ביותר וסכנה של ממש נשקפה לחייו. רופאיו הורו לו להישאר מרותק למיטתו והזהירוהו לבל יתאמץ. כל מאמץ מצדו, הזהירו, עלול לדרדר את מצבו עד כדי מוות.

כאשר הגיעו ימי החגים, ראש-השנה ויום-הכיפורים, ימים שבהם שוהה כל יהודי בבית-הכנסת ושופך את לבו לפני אביו שבשמים, נאלץ יהודי זה להישאר בביתו ולהתפלל לבדו, דבר שהסב לו צער עמוק ביותר.

כך היה גם כאשר הגיעו ימי חג-הסוכות. ימים אלה חלפו גם הם, וכמותם יום שמיני-עצרת, ונפשו של היהודי עגומה. כאשר הגיע שמחת-תורה, לא יכול האיש לשאת עוד את צער הבדידות והניתוק מבית-הכנסת. החליט אפוא לקום ממיטתו וללכת להקפות.

אשתו, שהייתה עדה כל החודש לסבל הנפשי הרב שעבר עליו, לא מצאה בעצמה את הכוח לעצור בעדו, אף שהכירה בסכנה הכרוכה בדבר.

בית-הכנסת הקרוב ביותר לביתם היה בית-מדרשו של רבי שלום-דובער (הרש"ב), שעמד במרחק עשרות מטרים מביתם, אך בשל קושי ההליכה וההכרח לעצור ולנוח כל כמה פסיעות, יצאו בני-הזוג מביתם כשעה לפני מועד ההקפות, כדי שיהיה סיפק בידם להגיע בזמן.

בלכתם התברר להם כי הערכת-הזמן שלהם הייתה שגויה. בפועל נמשכה ההליכה זמן רב יותר, וכשהגיע החולה לבית-המדרש כבר היו ההקפות בעיצומן. אחד החסידים, שהכיר את האיש וידע את מצב בריאותו, ניגש אליו וסייע לו להתיישב על כיסא.

כעבור זמן ניגשו אליו שני חסידים, אשר נשאו אותו על כפיהם בעודו יושב על הכיסא, והביאוהו לרחבה שבה רקד הרבי. חולשתו ניכרה היטב על פניו המיוסרות. ההליכה המתישה מביתו והאוויר הדחוס בתוך בית-המדרש, המלא חסידים, נתנו בו את אותותיהם והוא נראה כמי שקרוב לאפיסת-כוחות.

באותה שעה ממש רקד הרבי בכל כוחותיו, והחסידים מקיפים אותו במעגל, רוקדים בדבקות במקומותיהם, עוקבים אחר כל תנועה מתנועותיו.

לפתע נח מבטו של הרבי על החולה שנישא על כיסא בידי החסידים. עצר הרבי את ריקודו ופסע לקראתו. גוש החסידים נבקע לשניים, בעוד הרבי פוסע בשביל שנפער עד החולה. הושיט לו הרבי את ידו ורמז לו לקום על רגליו.

רעייתו של החולה, שעקבה בדאגה אחר הנעשה, החלה קוראת בקול בוכים: "רבי, חולה הוא וחייו בסכנה! אין הוא מסוגל לעמוד על רגליו, הניחו לו!". אך דבריה נבלעו בהמולת השמחה הגדולה.

בינתיים פצחו החסידים בשיר חדש והרבי, מחזיק בעדינות בזרועותיו של החולה, יצא עמו בריקוד. תחילה הצליח היהודי לגייס מעט כוח כדי לרקוד. רגליו של הרבי התרוממו טפח מעל הארץ, בעוד הוא מדדה אך בקושי. אך עד מהרה אזל כוחו כליל. פניו החווירו כסיד ונראה היה כי עוד מעט-קט יעבור לעולם שכולו טוב.

אשתו הנאמנה של החולה פילסה בינתיים דרך בקהל, והגיעה עד המעגל הפנימי, בעודה משמיעה זעקות שבר. כשהבחינה בבעלה ובמצבו, הגבירה את זעקותיה. ואמנם, באותו רגע ממש נפל האיש לארץ, חסר-הכרה. לרגע איבדה האישה את עשתונותיה וזעקה לעבר הרבי: "הרגת אותו!".

אך הרבי, משום-מה, לא נראה מבוהל או מודאג. להפך, בת-שחוק ריחפה על פניו והוא הפטיר: "נו, ער האט שוין איבער געטאנצט" (נו, הוא כבר רקד מעל ומעבר). האיש הוצא אל מחוץ בית-המדרש והרבי שב להמשך ההקפות, כאילו לא אירע דבר.

רופא הובהל למקום, לטפל בחולה חסר-ההכרה. בשעת הטיפול שבה אל היהודי הכרתו והוא פקח את עיניו. כמה חסידים נשאוהו אל ביתו.

לא חלפו ימים רבים והיהודי החולה קם על רגליו והחל להתהלך. לתדהמת הכול שב האיש להיראות בין הבריות, כאדם בריא לחלוטין.

סופו של דבר, היהודי הוסיף לחיות עוד שנים רבות מבלי שיחוש אפילו פעם אחת בליבו, ונפטר בשיבה טובה. הנה כי-כן, האיש שנטה למות ולא היה מסוגל לפסוע יותר מכמה פסיעות, קיבל לב חדש בשעת ריקוד ההקפות.

כשסיים החסיד את סיפורו אחז בזרועו של האורח המבוגר וחזר והזמינו לרקוד. הפעם כבר לא סירב האיש, והצטרף בשמחה למעגל הרוקדים בשמחתה של התורה.

דרכי החסידות

על מה השמחה

בשמחת-תורה מבטאים יהודים את שמחתם הגדולה בתורה. יהודים מכל שכבות העם באים לבתי-הכנסת לרקוד ולשמוח עם התורה הקדושה. השמחה מקיפה גם יהודים כאלה, שבמשך השנה איננו רואים את הקשר הגלוי שלהם עם התורה וענייניה. ונשאלת השאלה: יהודי שאיננו לומד תורה ואינו מכיר את גדולתה של התורה - מה לו לשמוח בשמחת-תורה?

השמחה בשמחת-תורה מעוררת שאלה נוספת: הלוא התורה, כשמה, היא תורה שכלית עמוקה ורחבה שיש ללמדה ולהתעמק בה. התורה עצמה מגדירה את מהותה: "כי היא חכמתכם ובינתכם". כיצד יש לבטא את השמחה בדברי-חכמה? לכאורה יש לשבת וללמדם, להגות בהם, לערוך כינוס שבו תודגש ותובלט גדולתם של דברי-החכמה. אולם בשמחת-תורה אין אנו נוהגים לבטא את השמחה על-ידי הלימוד בתורה. להפך, אנו רוקדים עם ספר-התורה דווקא בהיותו סגור, קשור באבנט ומכוסה בבגד-הקטיפה (או בארגז), ועצם צורתה של השמחה אינה מאפשרת לראות אפילו אות אחת של התורה!

הכול שווים

מכאן אנו למדים, כי השמחה בשמחת-תורה אינה על לימוד התורה או על מידת הידיעה בתורה. לו זו הייתה מהות השמחה, היו בה הבדלים עצומים בין תלמידי-חכמים ובין פשוטי-עם. הראשונים היו שמחים יותר בתורה, מכיוון שלמדוה ועסקו בה במשך השנה, ואילו האחרונים - אולי לא היו שמחים כלל. אבל למעשה אנו רואים שהשמחה אחידה, והכול, תלמידי-חכמים ועמי-הארץ, יודעי-ספר וסתם 'עמך', שמחים בשמחה גדולה בשמחת-תורה.

אלא השמחה של שמחת-תורה היא על עצם העובדה שיש לנו תורה שקיבלנוה מהקב"ה. גם יהודי פשוט שבפשוטים, שאינו יודע אפילו אות אחת בתורה, שמח בשמחת-תורה. הוא שמח על היותו יהודי, על הקשר של עם-ישראל עם הקב"ה ועל שהקב"ה נתן לנו את תורתו. הוא אינו יודע מהו הקב"ה; מהי התורה אין הוא יודע; אבל הוא יודע שהקב"ה והתורה הם דברים יקרים ונפלאים, שאין כמותם בכל העולם, ולכן הוא שמח.

גם היהודי הלמדן ויודע התורה שמח בשמחת-תורה לא על החכמה שבתורה אלא על עצם התורה. הוא יודע, שהואיל והתורה היא אין-סופית, הרי ככל שילמד ויעמיק בה לא יגיע לסופה ולעומקה. יתרה מזו: לגבי אין-סופיותה של התורה תמיד יישאר בגדר תלמיד מתחיל בלבד. על-כן הוא אינו שמח על מידת ידיעתו בתורה, המוגבלת ביותר לעומת התורה עצמה, אלא הוא שמח על עצם העובדה שיש לנו את תורתו של הקב"ה, את חכמתו האין-סופית.

אין הבדל בין יהודים

מבחינה זו של שמחה בעצם התורה, אין יתרון ללמדן על היהודי הפשוט. להפך, מבחינה מסויימת דווקא היהודי הפשוט תופס בבהירות רבה יותר את מהות השמחה בתורה. הלמדן, בגלל רגילותו ללמוד ולהבין כל דבר, עשוי להתקשות להניח את שכלו ואת ידיעותיו ולשמוח על עצם התורה. ואולי זו הסיבה שדווקא אצל היהודים הפשוטים אנו רואים שמחה גדולה, עמוקה ואמיתית יותר, כי בגלל פשטותם הם מגיעים בקלות רבה יותר אל הנקודה האמיתית של שמחת-תורה.

לכן רוקדים בשמחת-תורה כשספר-התורה מגולל וסגור, שכן בכך אנו מבטאים את מהות השמחה בתורה - השמחה בעצם התורה. והשמחה גם נעשית ברגליים ולא בראש, כי דווקא הרגליים (המסמלות את הביצוע מתוך אמונה וקבלת-עול, לעומת הראש שמסמל הבנה והשגה) הן המבטאות יותר מכול את הנקודה האמיתית של שמחת-תורה.

בנקודה זו של שמחה בעצם התורה אין הבדל בין יהודי ליהודי, וכך מבטא גם שמחת-תורה, ככל חגי חודש תשרי ומועדיו, את אחדות ישראל ואת הקשר העמוק של כל יהודי עם הקב"ה ותורתו.



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

ספרי-התורה השלימו את המסע

תמו הנדודים. ליאור דבש עם
אחד מספרי התורה

סיפורם של ספרי-תורה דומה מאוד לסיפורו של עם-ישראל. הנה סיפור שמתחיל לפני כמאה שנה ונסתיים לפני זמן-מה. יש בו המאפיינים המובהקים של תולדות העם היהודי - הצלחה ורדיפות, נדודים ותלאות, ועל הכול - דבקות עזה בתורה.

הסיפור מתחיל בטריפולי שבלוב. שם התגורר סוחר בקר יהודי מצליח ושמו יוסף דבש. הוא ייבא פרות מהאי מלטה ללוב, ועל-כן כונה 'יוסף אל-מלטה'. באחת מנסיעותיו לצורכי עסקים הורעל ומת, והוא בן עשרים ושבע. נראה שמתחריו, סוחרים ערבים, הרעילוהו. הוריו של יוסף, בנימין וג'והרה, כיבדו את זכרו בכתיבת ספר-תורה. הספר הוכנס לבית-כנסת גדול ומפואר שהקים אחיו הצעיר של יוסף, כנפו דבש, צמוד לביתו שבטריפולי. בית-הכנסת נקרא 'צלאת אל-מלטה'.

ברגע האחרון

לאחר מות בנימין וג'והרה כתבו בניהם עוד שני ספרי-תורה, לזכרם. שלושת ספרי-התורה של המשפחה שכנו להם יחדיו ב'צלאת אל-מלטה'. בקומת הקרקע של בניין זה התגורר בנו הבכור של כנפו, יוסף דבש, עם אשתו ג'לסינה וילדיהם.

בראשית מלחמת העולם השנייה השתלטו הנאצים על טריפולי. ימים קשים באו על יהודי העיר. מקצתם שולחו למחנות-השמדה, היו שגורשו לתוניסיה ומעטים נותרו בעיר וחיו בפחד. לאחר ניצחון הבריטים על הגרמנים, בקרב אל-עלמיין, שבו חיי היהודים בטריפולי לסדרם. אך לא לזמן רב. בפוגרום שאירע בטריפולי בשנת תש"ה נטבחו כמאה וחמישים יהודים. אלפים נושלו ממקומות עבודתם. הפורעים נכנסו לבית-הכנסת 'צלאת אל-מלטה' וכבר הספיקו לשרוף את פרוכת ארון-הקודש. ברגע האחרון הופיעה המשטרה, ובית-הכנסת, עם ספרי-התורה שבו, ניצלו.

הכול נותר שלם

בימי מלחמת ששת-הימים שוב גאתה המתיחות עם הערבים. היהודים הסתגרו בבתיהם והתכוונו לברוח לאיטליה. יום לפני הבריחה שמעה אשתו של יוסף, ג'לסינה, רעשים חשודים. כשהציצה מהחלון ראתה ערבים מדביקים על דלת בית-הכנסת כרזה שהורתה לשרוף את בית-הכנסת. היא יצאה בחשאי ותלשה את הכרזה מהדלת.

לפנות בוקר הבחינה ג'לסינה בכרזה חדשה על דלת בית-הכנסת ותלשה גם אותה. משפחת דבש ברחה לרומא. לאחר שמונה חודשים, כשהאווירה בלוב נרגעה מעט, חזרה ג'לסינה לטריפולי, כדי להציל את ספרי-התורה. בעוד בתי-כנסת רבים בעיר נשרפו, בית-הכנסת 'צלאת אל-מלטה' נותר שלם. כעבור זמן קצר הוצאו שלושת ספרי-התורה מלוב והגיעו לאיטליה, ושם טיפל בהם איש הסוכנות היהודית.

מרומא לישראל

חודשים אחדים לאחר מכן עלתה משפחת דבש ארצה. ספרי-התורה נותרו באיטליה, בלי שבני-המשפחה יידעו היכן הם. שנים חיפשו אחריהם, עד שגילו כי הסוכנות מסרה אותם לבית-כנסת מסויים ברומא. בני משפחת דבש רצו מאוד להשיב אליהם את ספרי-התורה שלה, שנכתבו לזכר אבותיהם. לאחר דין-ודברים עם בית-הכנסת, הוחזרו לידיהם שניים מספרי-התורה. את הספר השלישי החליטה משפחת דבש להשאיר בינתיים ברומא.

שני ספרי-התורה הוכנסו לבית-הכנסת בקריית-שרת בחולון, שבו מתפלל הבן, ליאור דבש. בגלל השנים הרבות והתלאות שעברו עליהם ספרי-התורה זקוקים לתיקון הכתב, קודם שיהיה אפשר לחזור ולקרוא בהם בציבור, אך בשמחת-תורה הקרוב יוצאו גם הם מארון-הקודש, כנהוג, ובני משפחת דבש, עם שאר מתפללי בית-הכנסת, ירקדו ויפזזו עמם בעוז.

פינת ההלכה והמנהג

'יזכור' ביום-טוב

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: מה להזכרת נשמות וליום-טוב?

תשובה: אמרו חז"ל: "'כפר לעמך ישראל' – אלו החיים, שמתכפרים בממונם; 'אשר פדית' – אלו המתים, שמתכפרים בממון החיים". לכן מוסכם על הכול שמזכירים נשמות ביום-הכיפורים. היו מהראשונים שלא גרסו הזכרת נשמות בחגים, משום ביטול שמחת-יום-טוב, אבל למעשה לא נהגו כמותם.

ה'לבוש' כתב, שבחו"ל נהגו להזכיר נשמות בכל יום-טוב שקוראים בו פרשת "כל הבכור" (דברים טו-טז), דהיינו באחרון-של-פסח, בשני-של-שבועות ובשמיני-עצרת, לפי שקוראים בה "איש כמתנת ידו", ונודבים צדקה, ולכן נותנים גם בעד הזכרת הנשמות, שיזכרם אלוקים לטובה, ועל-ידם יזכור גם אותנו עמם בזכותם [ובארץ-ישראל בשביעי-של-פסח, בשבועות ובשמיני-עצרת (אף שהוא גם שמחת-תורה)].

בספר 'קב הישר' כתב,  שבכל רגל באות נשמות אברהם יצחק ויעקב עם כל נשמות הצדיקים לבית-המקדש של מעלה, שהוא רוחני ויש בו מקום לכל ישראל, "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", לכן מזכירים את נשמות הקדושים בכל רגל, כדי שתהא זכותם עומדת לנו ולזרענו לעד.

ויש שכתבו, שראו גדולי הדורות שנתמעטו הלבבות, והנשמות זקוקות לתפילות ונדבת החיים לצדקה, וגם מחזקים בזה את החיים באמונת שכר ועונש והשארת הנפש והתעוררות לתשובה. ואולי יש לזה קשר גם עם מה ששלושת הרגלים הם גם ימי-דין (בסוכות – על המים, בפסח – על התבואה, ובשבועות - על פירות האילן).

נהוג שמי שיש לו הורים יוצא מבית-הכנסת בשעת הזכרת נשמות. אבלים בתוך י"ב חודש נשארים, אבל אינם אומרים 'יזכור' (ויש שנהגו לצאת).

מקורות: ר"ה טז,א. ספרי ס"פ שופטים, ופסיקתא שם. טושו"ע או"ח סי' תרכא ס"ה, ונו"כ. רמ"א או"ח קיא,א. לבוש או"ח תצ,ט. קב הישר פרק פ"ו. גשר החיים פל"א. נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פע"ח-ע"ט, וש"נ. ספר המנהגים – חב"ד עמ' 59. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'הזכרת נשמות', כרך ח עמ' תר"ג.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il