שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 822, ערב שבת קודש פ' בראשית, כ"ח בתשרי תשס"ג (4.10.02)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמדה

יש חדש

עמוד 1

עמדה שבועית

לחזור לטיעון העקרוני

אם הטיעון הביטחוני נהפך למרכיב היחיד בחשיבה שלנו ובהסברת עמדתנו לעולם, הוא נדון לכישלון. חייבים לזכור את השורשים העקרוניים, המוסריים והערכיים לזכותנו על הארץ הזאת

בשנתיים האחרונות אנחנו אוכלים ונושמים ומדברים וחושבים ביטחון. גם הדיון הציבורי סובב כולו סביב ציר הביטחון, והטיעונים לכאן ולכאן מתמקדים בסוגיה זו. אין ספק שהביטחון הוא השיקול החשוב והמכריע, שכן הבטחת החיים ומניעת פיקוח-נפש הן הדבר החשוב ביותר, אבל גם את העניין הביטחוני אי-אפשר לנתק מהצידוק המוסרי ומשאלות של צדק וזכות.

אם הטיעון הביטחוני נהפך למרכיב היחיד בחשיבה שלנו ובהסברת עמדתנו לעולם, הוא נדון לכישלון. כאשר צד אחד מנופף בטיעון ערכי ודבק בזכותו על הארץ, ואילו הצד השני מתבצר מאחורי הנימוקים הביטחוניים, דינו של השני לנחול תבוסה. יציעו לו פתרונות לשאלות הביטחוניות וישאפו לתת לצד השני את מה שנראה נכון וצודק. לכן חייבים לזכור את השורשים העקרוניים, המוסריים והערכיים לזכותנו על הארץ הזאת.

תשובה הסברתית

השבת, כשנקרא בתורה את פרשת בראשית, כדאי שנציץ בדברי רש"י, בפירושו הראשון לתורה. רש"י מביא שאלה על עצם העובדה שהתורה נפתחת בסיפור הבריאה. מסתבר, שדבר זה אינו מובן מאליו. הלוא התורה היא ספר החוקים של עם-ישראל, ולכאורה היה עליה להיפתח במצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל. התשובה מדהימה: הסיבה של סיפור הבריאה היא כדי לבסס את זכותנו על ארץ-ישראל!

וכך אומר רש"י בשם רבי יצחק: "שאם יאמרו אומות-העולם לישראל - ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם - כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו - נתנה להם, וברצונו - נטלה מהם ונתנה לנו". כלומר, באמצעות סיפור הבריאה התורה מציידת אותנו בתשובה ניצחת אם הגויים יטענו נגד ה'כיבוש': "ליסטים אתם, שכבשתם".

מכאן נובעת זכותנו המוסרית, הצודקת מאין-כמותה, על ארץ-ישראל. כשאנו מתיישבים בחברון ובאלון-מורה, בנצרים ובשילה, אנו עושים את המעשה הנכון והצודק ביותר – שובו של העם היהודי לביתו, לארצו ולנחלתו. אמנם על-ידי ישיבתנו שם אנו מונעים איומים ביטחוניים חמורים ביותר על כל הארץ, אבל גם בלא הנימוק הביטחוני זה הדבר הטבעי, הנכון והצודק ביותר. אנו מתיישבים שם, כי זו ארצנו.

ההחלטה ההיסטורית

דוגמה מפוארת להכרה עמוקה זו היא 'הכנסייה הגדולה', שהתכנסה במרינבד שבצ'כוסלובקיה לפני שבעים שנה בקירוב. השתתפו בה גאוני הדור וצדיקי החסידות, חברי מועצת גדולי התורה. באותם ימים פרצו בארץ-ישראל מאורעות דמים. כנופיות ערביות הכריזו על 'המרד הערבי הגדול' והתקיפו יהודים ברחבי הארץ. בפוגרומים, שנמשכו כשלוש שנים, נרצחו מאות יהודים. הבריטים שיגרו לארץ 'ועדת חקירה', בראשות הלורד פיל ('ועדת פיל'). זו המליצה לחלק את ארץ-ישראל המערבית בין היהודים ובין הערבים.

לאחר דיון מעמיק ונוקב בין הרבנים נתקבלה החלטה השוללת לגמרי את תכנית החלוקה. וכך נאמר בה: "גבולי ארצנו הקדושה תחומים על-ידי מנחיל ארצות בתורתו הקדושה והקבועים לדורות עולם. בלתי-אפשרי משום כך שהעם היהודי מצידו יוותר באיזו צורה שהיא על הגבולות האלה. כל ויתור שכזה אין לו שום ערך".

הגאון רבי מנחם זמבא ביטא בנאומו את הקשר בין האמונה בתורה לאמונה בארץ-ישראל: "רק אנשים אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו התמימה והקדושה – הם-הם אשר ירהיבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו, המוסרים נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל - לא נוכל בשום אופן להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה".

בציפייה לגאולה

"מתחילת ברייתו של עולם היה מלך המשיח. 'ורוח אלוקים מרחפת' - זה מלך המשיח. וכן הוא אומר 'ונחה עליו רוח ה''. ואימתי מרחפת על פני המים? כשתשפכו כמים לבבכם"

(פסיקתא רבתי לג)

יש חדש

שמחה שסחפה

חסידי חב"ד חתמו את הפעילות הענפה של חודש החגים בתגבור אירועי השמחה בשמחת-תורה. בכל רחבי הארץ נערכו בשמחת-תורה תהלוכות מיוחדות, שבהן עברו חסידי חב"ד בבתי-הכנסת והביאו למתפללים גל רענן של שמחה סוחפת. צעירי-חב"ד ארגנו את שהייתם של כמאה מחסידי חב"ד, על נשותיהם וטפם, בחברון, ושם הם השתלבו בהקפות במערת המכפלה ובתהלוכה שחלפה בכל האתרים היהודיים בעיר, עד תל-רומיידה. במוצאי החג ארגנו שליחי חב"ד הקפות שניות בעשרות מקומות ברחבי הארץ, ונוכחותם בלטה גם בהקפות השניות שארגנו העיריות.

"חגיגות החומש"

ביום שני, ח' במרחשוון (14.10), יחלו בבית צעירי-חב"ד בכפר-חב"ד 'חגיגות החומש'. בחגיגות ישתתפו בע"ה רבבות תלמידי כיתות ב מכל רחבי הארץ, לרגל תחילת לימוד החומש בבתי-הספר. הילדים ייהנו מחיזיון אור-קולי על התורה ומשמעותה לחיינו, יזכו ל'הכנסת אורחים' ב'אוהלו של אברהם אבינו', יצפו בסופר סת"ם, יתנסו בכתיבה על קלף, יועסקו בסדנה יצירתית, והעיקר – תכנית חווייתית מיוחדת בבית-הכנסת, שבשיאה ריקוד עם ספר-התורה. כל ילד יקבל שי מיוחד בתום האירוע. הביקורים רק בהרשמה מראש, טל' 9607588-03.

לעיין בפרדס

יצא-לאור הגיליון השמיני של 'פרדס חב"ד' – כתב-עת לעיון וחקר בסוגיות מעולמה של חסידות חב"ד. בגיליון דיונים בעניינים הלכתיים ורעיוניים, לצד גילויים היסטוריים ופרסום ראשון של חומר עשיר ומגוון. טל' 9606018-03.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

הרובד הפנימי שמאחורי התורה

הגמרא מספרת על הנס שקרה לשבעים הזקנים שהושיב תלמי המלך, כדי לתרגם את התורה ליוונית: אף-על-פי שכל אחד ואחד מהם ישב בחדר נפרד, "נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד" לחרוג מהמקור ולעשות כמה שינויים, כדי למנוע טעויות בהבנת התורה על-ידי אומות-העולם, וכולם יחד עשו אותם שינויים.

אחד השינויים היה בפסוק הראשון של התורה: במקום לכתוב "בראשית ברא אלוקים", תרגמו את הפסוק כאילו היה כתוב "אלוקים ברא בראשית" (וזאת כדי למנוע טעות כאילו 'בראשית' הוא כביכול א-ל שברא חס-ושלום את 'אלוקים').

שינוי התרגום

שינוי זה יצר עובדה בעלת משמעות רבה: תורתנו נפתחת באות ב ("בראשית ברא אלוקים"), אולם על-פי תרגום השבעים התורה נפתחת ב-א ("אלוקים ברא בראשית"). נמצא אפוא, שבגלל השינוי הזה נמנע מאומות-העולם כל אוצר הפירושים והרעיונות הטמונים בעובדה שהתורה נפתחת באות ב ולא באות א.

בגמרא ובמדרשים מובאים טעמים רבים להתחלת התורה באות ב, אך יש עניין עמוק מכל אלה: התורה, בפשטות, היא תורה לימודית, שצריך להשיג ולהבין בשכלנו. מורה לנו התורה, שעניין זה הוא ה-ב שבתורה, אבל קודם לכן יש עניין נעלה יותר, והוא ה-א של התורה – היותה תורת ה', חכמתו ורצונו של הקב"ה.

השלב הראשון

לא די ללמוד את התורה ולדעת אותה. קודם שניגשים ללמוד תורה צריכים לשאוף "להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה". אם אין לומדים את התורה מתוך גישה כזאת, בוכה על כך הנביא: "על מה אבדה הארץ... על עוזבם את תורתי". הם לומדים תורה, אבל אינם מרגישים שהיא "תורתי", תורת ה'.

דבר זה מרומז בכך שהתורה נפתחת באות ב. בכך היא מלמדת אותנו, שהלימוד עצמו הוא השלב השני, וקודם-לכן חייב להיות השלב הראשון, שהוא ה-א של התורה – להתקשר עם עצם מהות התורה, שלמעלה מההבנה וההשגה שלנו, בשאיפה להתדבק על-ידה בקב"ה עצמו.

רק לעם-ישראל

כשיהודי לומד תורה מתוך גישה זו, הוא זוכה למשמעות השנייה באות ב – ראשי-תיבות ברכה. לימוד התורה מביא לו ברכה והתורה "נעשית לו סם חיים". לעומת זאת, אם הוא חושב שהשכל שבתורה הוא העיקר, וזה בעיניו הא', עלול לקרות, כדברי הגמרא – "לא זכה, נעשית לו סם מיתה", וה-א נעשית ראשי-תיבות של הפך הברכה (ארירה).

עניין זה שבתורה – הדבקות וההתקשרות לקב"ה – קיים רק בעם-ישראל ולא אצל אומות-העולם. לכן כשתרגמו הזקנים את התורה בעבור אומות-העולם, יצא שהתורה נפתחת באות א, כי באמת אין להם רובד פנימי זה, ונמצא שהלימוד וההבנה הם העיקר וההתחלה. מעלה זו קיימת רק בעם-ישראל, ועל-ידי לימוד התורה כראוי הם זוכים לדבוק בקב"ה, נותן התורה.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 1)

אמרת השבוע

במה מתחילים

האחים הצדיקים רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי התווכחו ביניהם על סדר העבודה הנכון: מכיוון שעל האדם להתבונן מצד אחד ברוממות הא-ל ומצד שני בשפלות עצמו – במה אפוא מתחילים?

אמר אחד האחים, שהעיקר הוא להיות שפל-רוח בתכלית, ומזה באים להכרה בגדלות הבורא. לעומתו טען השני, שצריכים להתבונן בגדולת הבורא עד שממילא יחוש האדם בשפלות עצמו.

הובא העניין לפני המגיד ממזריטש. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אמר המגיד, אך מי שמתחיל בשפלות עצמו עומד במדרגה גבוהה יותר. ואמרו חסידים, שבעצם זו מחלוקת בית-הילל ובית-שמאי - אם השמים נבראו תחילה או הארץ נבראה תחילה.

מן המעיין

לימוד התורה

תמיד מתחילים

"בראשית ברא אלוקים" (בראשית א,א). למה נפתחת התורה באות ב? כדי ללמדנו שגם אם למדנו תורה הרבה, עדיין לא התחלנו ללמדה כלל.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב)

הלימוד – שלב ב

התורה מתחילה באות ב כדי שנזכור תמיד שלימוד התורה והשגתה בשכלנו הם השלב השני בתורה. ה-א שבתורה הוא - שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, אלוקות ממש. זה הדבר הראשון שיהודי צריך לדעת קודם שהוא לומד תורה.

(הרבי מליובאוויטש)

משכן לשכינה

מי שקובע עיתים לתורה ביום ובלילה, כפי הפנאי, זוכה להיות משכן ומכון לשכינה פעמיים בכל יום. על כך עליו לשמוח ולהודות.

(תניא)

והגית בה

רבי אלימלך מליז'נסק היה שוקד על לימוד התורה, והוגה בה לילות כימים. כשהיה מתעורר משנתו היה אומר בצער: "אוי ואבוי לי, הוצאתי מזמני המועט על שינה".

חכמתו ורצונו

מי שלומד תורה אך ורק מצד החכמה והשכל שבה, ואינו בטל לאלוקות שבה, מורידה מקדושתה. חייבים לדעת שלומדים את חכמתו ורצונו של הקב"ה.

(ספר המאמרים קונטרסים)

התורה אינה אובדת

כאשר אדם לומד תורה ושוכח דברים שלמד, אל ייעצב מזה. תורתו אינה אובדת ורישומה נשאר באדם לעולמים.

(רבי שמואל מסוכצ'וב)

לחקוק בראש

מי שרוצה שיהיה הקב"ה שוכן בקרבו תמיד, גם כשעוסק בצורכי הגוף, יחקוק דברי תורה בזיכרונו. שכן, כדברי הזוהר: "אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולא חד", וכשהתורה חקוקה במוחו – הקב"ה שוכן בו תמיד.

(לקוטי תורה)

מלחמתה של תורה

כשיש מלחמה בעולם, יש ללמוד תורה בדרך פלפול והתנצחות. בזה אפשר לבטל את המלחמה שלא תפגע בבני-ישראל.

(רבי אהרן מז'יטומיר)



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

טרם יקראו

העיר טעשין, שבגבול פולין-צ'כיה, הייתה ידועה כצומת-דרכים מרכזי. רבים עברו דרכה במסעותיהם לעיר-הבירה פראג, לערי-הנופש, ובעיקר לעיירה קרלסבאד. עיירת נופש ומרפא זו הייתה חביבה על כמה מגדולי ישראל, ובהם הצדיק רבי חיים מצאנז.

בכל פעם שהיה רבי חיים עובר דרך טעשין, נהג להתארח בביתו של ר' יצחק-יהודה (איצ'ה) אמסטרדם. ר' יצחק-יהודה היה אחד מנכבדי העיר, נצר ל'חכם צבי', תלמיד-חכם בעצמו, ירא-שמים, בעל עסק משגשג ואיש חסד ידוע.

אף שר' יצחק-יהודה נמנה עם חסידי בובוב, העריך וכיבד מאוד את הרבי מצאנז, שכאמור נהג להתארח בביתו עם כל מלוויו. אשתו, לאה, הייתה טורחת במיוחד לכבוד האורחים בכל מיני מאכלים ומטעמים ובשאר הסידורים שנועדו להנעים את שהייתם.

לר' יצחק-יהודה ואשתו נולדו חמישה בנים ושלוש בנות, ובעזרת ה' כולם גדלו לתפארת והקימו משפחות יהודיות-חסידיות למופת. הסיפור שלנו עוסק בלידת הבן השלישי.

החורף של שנת תרנ"ז היה קשה במיוחד. הקור העז פגע בלאה אמסטרדם, שנשאה אז ברחמה את הבן הזה, והיא חלתה קשות. כל רופאי העיר הוזעקו למיטתה, אך לא מצאו מזור למחלתה. גם רופאים מפורסמים מווינה הבירה הוזעקו בדחיפות להושיט עזרה לחולה, אולם גם ידם של אלה הייתה קצרה מלהושיע והם נואשו מחייה.

בצר לו החליט ר' יצחק-יהודה לנסוע לחצר הרבי מצאנז ולבקש רחמים על אשתו. בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס נסע לצאנז, המרוחקת מטעשין מהלך של שני ימים. לאחר טלטולים רבים הגיע בשעה שתיים לפנות בוקר לצאנז, ובלי להתמהמה פנה לביתו של הרבי.

הוא הבחין כי על-אף השעה המאוחרת עדיין דולק האור בחדר הצדיק. ר' יצחק-יהודה פנה אל השמש, שאותו הכיר מביקוריו בביתו, וביקש להיכנס בדחיפות אל הרבי. השמש היה נבוך ולא ידע מה לעשות, שכן בשעה כל-כך מאוחרת הרבי עסוק בענייניו ואיש אינו מעז להפריעו.

אבל ר' יצחק-יהודה לא ויתר. "יומיים תמימים נסעתי בקור עז ביותר בגלל מצבה החמור של אשתי. לא אזוז מכאן עד אשר תניחני להיכנס אל הצדיק ולבקש את ברכתו לרפואתה השלמה", אמר.

לאחר היסוס ממושך התרכך השמש. "גש לחדרו של הרבי, הנח את ידך בזהירות על ידית הדלת וראה אם הדלת פתוחה", יעץ לר' יצחק-יהודה. "אם פתוחה היא, היכנס פנימה. אולם זכור, כל מה שאתה עושה הוא על דעת עצמך ולי אין בכך שום חלק".

התקרב ר' יצחק-יהודה אל הדלת ונוכח שהיא פתוחה. בשקט-בשקט נכנס לחדרו של הרבי ועמד ליד הדלת בלי לזוז ובלי להשמיע רחש. הרבי ישב ליד השולחן, שעליו הייתה מונחת כוס תה, ועיין בספר בריכוז רב.

כך חלפה כמחצית השעה. ר' יצחק-יהודה עומד קפוא על-יד הדלת והרבי יושב ולומד, שקוע בספר ואינו מבחין כלל באדם השוהה בחדרו.

בערך בשעה שלוש הזיז הרבי את ידו לעבר כוס התה שעל השולחן, כדי ללגום ממנה, אך במקום לאחוז בכוס, נדחפה הכוס, נפלה ארצה ונשברה לרסיסים בקול רעש. רק אז כמו ניעור הרבי מלימודו, הרים את ראשו והבחין בר' יצחק-יהודה.

מיד קם הרבי ממקומו, ניגש אל האורח, אחז בידו וקרא בקול רם: "מזל-טוב! מזל-טוב!". ר' יצחק-יהודה הופתע מאיחוליו הבלתי-מובנים של הרבי, וכבר התכונן לפתוח את פיו ולספר לרבי על הצרה הגדולה שהביאתו אליו. אולם הרבי המשיך מיד: "ר' איצ'ה, אני מבטיח לך כי בעזרת ה' יתברך תלד אשתך בן שיגדל לתורה, ואתה והיא תזכו להובילו, ואת שאר ילדיכם, לחופה ותרוו מהם ומנכדיכם רוב נחת".

דעתו של ר' יצחק-יהודה עדיין לא נחה והוא ביקש בכל-זאת לספר לרבי על מחלת אשתו. אבל הרבי לא הניחו לדבר. "חזור על עקבותיך ושוב מיד לביתך", פקד עליו.

כעבור יומיים הגיע ר' יצחק-יהודה לביתו ומצא את כל בני המשפחה שמחים והמומים מהנס שאירע. על-פי עדותם התברר כי שלשום בלילה, בשעה שלוש, בדיוק בזמן שבו עמד בחדרו של הרבי וזכה לקבל את ברכתו בלי שאף יפצה את פיו, חל המהפך במצבה. לפתע התעוררה וביקשה לשתות מים. מרגע זה חל שיפור מהיר במצבה, והנה עתה היא כבר יורדת ממיטתה ואוכלת בכוחות עצמה.

לאה אמסטרדם החלימה כליל וכעבור כשלושה חודשים נולד במזל-טוב בנה, הוא סבי, ר' אלעזר אמסטרדם. ברכתו של הרבי מצאנז התקיימה במלואה, ור' יצחק-יהודה ורעייתו זכו להשיא את כל שמונת ילדיהם ואף לרוות נחת מנכדיהם.

את קורות המעשה סיפר ר' יצחק-יהודה (איצ'ה) לבנו, הוא סבי ר' אלעזר, שהעבירו לבנו, הוא אבי ר' שלמה אמסטרדם, והוא שסיפר את המעשה לי ולאחי. אנו סיפרנו אותו לילדינו, שבבוא העת יעבירו אותו גם לילדיהם.

 (תודתנו למספרת הסיפור, הגב' חדווה מוטיל [אמסטרדם] מתל-אביב, נינתו של בעל המעשה)

דרכי החסידות

חידוש מעשה בראשית

מתי ברא הקב"ה את העולם? כל ילד שהתחיל ללמוד חומש ישיב: בששת ימי בראשית. זו תשובה נכונה, אך לא שלמה. התשובה המדויקת היא: בששת ימי בראשית נברא העולם לראשונה, ומאז הוא נברא בכל רגע ורגע מחדש.

עיקרון זה הוא מיסודותיה של שיטת החסידות שנתגלתה על-ידי הבעש"ט: ההכרה שהבריאה איננה אקט חד-פעמי שהתרחש בששת ימי בראשית, אלא דבר מתמיד ומתמשך שקורה בכל משך קיומו של העולם.

סוגיה זו מוסברת בהרחבה בתחילת 'שער הייחוד והאמונה' של ה'תניא'. יש אנשים, נאמר שם, ש"מדמין מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו". הללו סבורים, שהבריאה היא כמו כל עשייה המוכרת לנו. כשאנו עושים יצירה כלשהי, הרי לאחר שסיימנו את יצירתה, מתקיימת היצירה בכוחות עצמה ואינה זקוקה לנו עוד. התכשיט אינו צריך עוד את הצורף, והשולחן מתקיים בעצמו בלי הנגר. וכך, חושבים אותם אנשים, ברא ה' את העולם: פעם אחת הוא בראו ועשאו, ולאחר מכן קיים העולם בכוחות עצמו.

ההבדל הקטן

אומר על כך בעל ה'תניא': "אך טח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו, שהוא יש מיש - רק שמשנה הצורה והתמונה, מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי - למעשה שמים וארץ, שהוא יש מאין". בהבדל ה'קטן' הזה שבין יש מיש לבין יש מאין טמון כל העניין.

התכשיט והשולחן מתקיימים לאחר יצירתם גם בלי הצורף והנגר, מפני שגם קודם לכן היה להם קיום עצמי. האומן לא חידש את עצם קיומם, שהרי השתמש בחומר-גלם קיים. כל יצירתו היא חיצונית - הוא שינה רק את צורתו של החומר אך לא את מהותו; הוא לא יצר שום דבר שלא היה קיים קודם לכן (אפילו תרכובות כימיות אינן יוצרות חומר חדש במובן זה, שכן הפוטנציאל של החומר כבר היה קיים קודם לכן בעולם). משום כך יכולה היצירה להתקיים גם בלי האומן שעשאה. אולם הקב"ה ברא את העולם יש מאין, וזה כבר עניין שונה לחלוטין.

דוגמה להבנת משמעותו של יש מאין היא זריקת אבן למעלה. האבן אינה ממשיכה במעופה עד אין-סוף. בשלב מסויים היא מאטה את מעופה, נעצרת ונופלת חזרה למטה. למה? משום שכאן רצינו לחדש דבר בניגוד לטבע המקורי. טבעה המקורי של האבן להיות למטה, ואילו אנו רצינו שתעוף בניגוד לטבע זה. מכיוון שכך, היה צורך שהכוח שחידש את המעוף ימשיך לחדשו בכל רגע ורגע. כל עוד הכוח הזה היה קיים באבן, היא עפה, אולם ברגע שהכוח הזה נמוג - חזרה מיד האבן למצבה המקורי ונפלה למטה.

בריאה ללא הרף

בדרך זו נוכל להבין מעט את עוצמת החידוש שבבריאת יש מאין. מה פירוש 'יש מאין'? היה מצב של 'אין', של העדר כל מציאות; שום דבר לא היה קיים; ולפתע נברא העולם. איך נברא? יש מאין. הקב"ה ברא את העולם מאין, מהעדר כל מציאות, מלא-כלום. כלומר, העולם מצד עצמו אין לו שום קיום עצמי; מצד עצמו הוא אין ואפס, לא-כלום. מה נותן לו את קיומו? הבריאה של הקב"ה. משום כך לא ייתכן שהעולם יתקיים ולו רגע אחד בלבד בלי כוחו של הקב"ה. הקב"ה חייב, כביכול, לברוא את העולם בכל רגע ורגע מחדש כדי שיתקיים. אם כוחו האין-סופי של הקב"ה שברא את העולם יסתלק ממנו, יחזור העולם בו-ברגע למצבו ההתחלתי וה'טבעי' - לאין ואפס.

רעיון זה מרומז כבר בספר תהילים בפסוק: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". ופירש הבעש"ט: "כי דברך שאמרת 'יהי רקיע בתוך המים' וגו' - תיבות ואותיות אלו הן ניצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים... להחיותם".



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

"מדען רציני רוחש ענווה כלפי האמונה"

הפרופ' פרידמן:

"הקדמה המדעית מסייעת לאמונה"

עד לפני כמה עשרות שנים רווחה ההנחה, שבין האמונה בה' ובתורתו ובין עולם המדע והטכנולוגיה פעורה תהום שאינה ניתנת לגישור. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה חדשה, של יותר ויותר יהודים שומרי מצוות התופסים עמדות בכירות בעולם האקדמי. רבים מהם חזרו אל האמונה במהלך עבודתם האקדמית, על-אף ואולי בגלל השכלתם המדעית. תופעה זו נתפסת בעיני רבים כהוכחה חותכת להעדר כל סתירה בין אמונה למדע.

אך גם על רקע תופעה זו נחשב הפרופ' יעקב פרידמן, רקטור בית הספר הגבוה לטכנולוגיה ('מכון לב') בירושלים, דמות ייחודית בנוף האקדמי. פרידמן (53), חסיד חב"ד, המתגורר בשכונת בית-וגן, נולד במונקטש לאב שוחט. בילדותו למד אצל 'מלמד' פרטי ונתגלה כמחונן. בבחרותו למד מתמטיקה באוניברסיטת מוסקווה, ובשנת תשל"א עלה עם משפחתו ארצה.

שפה מתמטית חדשה

בישראל למד פרידמן בישיבת תומכי-תמימים בכפר-חב"ד, ולאחר מכן הקים משפחה ושב לעולם המתמטיקה. לאחר שהשלים תואר ד"ר, הוזמן ללמד באוניברסיטת קליפורניה, ושם עבד כשמונה שנים. שם גם החל לפתח שפה מתמטית חדשה ההולכת וקונה לה חסידים רבים בקרב הקהילה האקדמית.

מאמריו של פרידמן מתפרסמים בכתבי-עת מדעיים מהיוקרתיים ביותר, כדוגמת ה'אינטרנשיונל ז'ורנאל אוף תאורטיקל פיזיקס' ו'פונדיישן אוף פיזיקס' הרואים אור בארה"ב. "הצורך בפיתוח שפה מתמטית חדשה", הוא מסביר, "נובע מהעובדה שהמדע עבר לאורך השנים שינויים ותמורות, ותחומים שונים שלו פותחו בשפות שונות, שקשה לגשר ביניהן".

תאוריות התנפצו

חוסר התיאום בין התאוריות המדעיות השונות הוא, לדעת פרידמן, גם העומד ביסודה של הענווה הפוקדת את עולם המדע באחרונה. "בסוף המאה הקודמת המדענים סברו שיש להם תיאור מלא של היקום. אט-אט החל להתברר למדענים כי הם מבינים רק חלק זעיר מהיקום וכי הוא מורכב ומסובך לאין-ערוך משתיארו. כמו-כן מקצת התאוריות התנפצו וערערו את ביטחונו העצמי של עולם המדע. כיום מדענים רציניים נעדרים אותה התנשאות שחשו עמיתיהם בעבר".

לדברי פרידמן דווקא המדע המתקדם מתנער מכמה תאוריות מדעיות ישנות על התהוות היקום ומתקרב אל תיאור הבריאה בתורה. הוא אף סבור שהקדמה הטכנולוגית הגדולה מסייעת להבנת כמה מרעיונות האמונה. "אם היית אומר לאדם לפני מאה ומאתיים שנים שאפשר לתעד כל תנועה, מראה וצליל ממעשי האדם, הוא היה מגחך. על-פי הכלים המדעיים שהיו בידיו אז, הדבר היה בלתי-אפשרי. עניין זה מחזק את האמונה ב'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים'. או למשל ההכרה המדעית ההולכת ומעמיקה שלכל פעולה בעולם יש השפעה קוסמית – מסייעת לנו להבין את גודל אחריותנו למעשינו בשל השפעתם על העולם, השפעה שלא תמיד נראית לעין או נתפסת בשכל".

העז להביט למדע בעיניים

הפרופ' פרידמן, שאת לימודיו ועיסוקו המדעיים עשה על-פי הדרכותיו של הרבי מליובאוויטש, משוכנע כי הרבי הוא שהחל את המהפך במערכת היחסים שבין אמונה למדע. "הרבי היה הראשון וכמעט היחיד במאה הנוכחית שהעז להביט למדע ישר בעיניים ולהתייצב מולו בביטחון מלא. הוא לא נרתע מפניו ואמר כבר לפני כחמישים שנה כי ככל שהמדע יתקדם, תתברר יותר צדקת האמונה".

פינת ההלכה והמנהג

אמירת תהילים

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: מדוע נוהגים לומר פרקי תהילים בקביעות ובהזדמנויות שונות?

תשובה: אמרו חז"ל: "משה נתן חמישה חומשי תורה לישראל, ודוד נתן חמישה ספרים שבתהילים לישראל". ועוד אמרו: "אמר דוד לפני הקב"ה (תהילים יט,טו): 'יהיו לרצון אמרי פי' – יהיו קוראים בהם והוגים בהם, ונוטלים עליהם שכר כנגעים ואהלות" [=כלימוד סוגיות קשות בהלכה. ויש מפרשים שהתהילים מרפאים את נגעי-הלב ומטהרים אותו].

השל"ה כתב: "מי שחשקה נפשו לדבקה בו יתברך ובשבחיו, ידבק עצמו בספר תהילים". והבעש"ט אמר, שעל-ידי אמירת תהילים יכולים לבטל את הקטרוגים, כנרמז בפסוק (תהילים קו,ב): "מי ימלל גבורות [=ישבור ויבטל את ה'דינים' הקשים]  ה' – ישמיע כל תהילתו".

בשם הבעש"ט נאמר, שכל אדם יאמר את הפרק בתהילים המתאים לגילו. למשל, מי שמלאו לו יג שנה – יאמר פרק יד, וכך הלאה. מנהג חסידים לומר לפני-כן את פרקו של הרבי. כמו-כן נהוג לומר את הפרקים של הצאצאים, כתפילה עליהם שחינוכם ליראת-שמים יצליח.

האדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, תיקן שבכל 'שבת מברכים החודש' יאמרו בציבור בהשכמה את כל ספר התהילים, ובכל יום לאחר תפילת שחרית יאמרו בציבור את פרקי התהילים כפי שנחלקו לימי החודש. לאחר האמירה בציבור יאמרו קדיש. גם היחיד אומר את שיעור התהילים, ואם לא אמר ביום, ישלים לאחר חצות הלילה.

אמר ה'צמח-צדק': "אילו ידעתם כוחם של פסוקי תהילים ופעולתם בשמי-רום, הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו, שמזמורי תהילים שוברים כל המחיצות, ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון עולמים, ופועלים פעולתם בחסד וברחמים".

מקורות: מדרש שוחר-טוב א,ב.ח. סא,ג. כתר-שם-טוב (קה"ת, תשנ"ט) הוספות סי' עב. פלא יועץ, ערך 'תהלים'. מעם לועז, תהלים יט. קובץ מכתבים (שבסוף התהלים 'אוהל יוסף יצחק') עמ' 191, 194, 210, 214. 'שמועות וסיפורים' (להרב ר"נ הכהן, תשכ"ד) עמ' קכג.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il