עמדה שבועית

 לא עוברים לסדר-היום

כיצד ייתכן שמפקדים מתירים לעצמם להפר פקודות מטכ"ל ולשקר לפיקודיהם? האירוע הזה, אם לא יטופל במלוא הרצינות, יהרוס עמל של שנים. הצבא אינו יכול להרשות זאת לעצמו

במהלך אימון צבאי שהתקיים לאחרונה הוטל על גדוד חיילים להגיע במהירות ליעד כלשהו, בלא שהועמדו לרשותם כלי-רכב. מפקד הגדוד הורה לחיילים לעצור טרמפים ולהגיע בדרך זו אל היעד. החיילים הגיבו בתדהמה: הלוא חל איסור חמור לנסוע בטרמפים!  המפקד הרגיע אותם: "זה בסדר, יש אישור מראש אכ"א".

למחרת רעשה הארץ. כלי-התקשורת דשו ללא הרף בשערורייה. הורים מזועזעים התראיינו בזה אחר זה על ההפקרות של המפקד. ראש אכ"א רתח מזעם על שהורו לחיילים להפר הוראות מפורשות וברורות, ועוד רימו אותם לחשוב כאילו הוא אישר זאת. הרמטכ"ל לא הסתפק בהדחה של כל הנוגעים בדבר אלא הורה להעמידם למשפט צבאי ולדונם בכל חומרת הדין.

לא, דבר כזה לא קרה וכנראה גם לא יכול היה לקרות, אבל השבוע אירע אירוע דומה מאוד. מפקדים פעלו בניגוד לפקודות מטכ"ל. הורו לחיילים, ובהם חיילים דתיים, לחלל את קדושת השבת. שיקרו להם כאילו הרב הצבאי הראשי אישר זאת, בשעה שלא שאלו כלל את פיו. וכיצד מגיבה המערכת הצבאית והציבורית על הפקרות זו? – בקול ענות חלושה.

מניין האטימות?

שורות אלה נכתבות יומיים תמימים אחרי השערורייה המזעזעת של אילוץ חיילים לחלל את השבת כדי לפנות מאחז אזרחי. נראה שהמערכת הצבאית והפוליטית, בסיוע התקשורת, עושים הכול כדי להמעיט מחומרת המעשה ולטאטא אותו אל מתחת לשטיח.

מכל זווית שבוחנים את האירוע הזה הוא נראה רע מאוד. כיצד ייתכן שמפקדים מתירים לעצמם להפר פקודות מטכ"ל ולשקר לפיקודיהם? איך יעלה על הדעת שמפברקים היתר שלא היה ולא נברא? מניין האטימות לרגשות דתיים של חיילים, שמאלצים אותם לעלות על כלי-רכב ולנסוע בשבת, בלא שום צידוק של 'פיקוח-נפש', שרק הוא יכול להתיר חילול שבת?

מעבר לזה, האירוע ודרך הטיפול בו מעמידים באור מגוחך את הטענה שחיילים שומרי מצוות אינם צריכים להזדקק לסמכות רבנים מחוץ לצבא. אם צה"ל עצמו אינו מכבד את הרבנות הצבאית ועובר לסדר היום על זלזול מעליב כזה ברב הצבאי הראשי, כאשר משקרים לחיילים כאילו התיר חילול שבת, מתוך ידיעה שבהיותו שומר שבת אין הוא יכול להכחיש זאת – מה המסר שמחלחל לחייל מן השורה?

צה"ל במבחן

האירוע הזה, אם לא יטופל במלוא הרצינות, יהרוס עמל של שנים. קשה לבנות אמון וקל מאוד לפורר אותו. אם האמון חשוב בכל תחומי החיים, הוא חיוני שבעתיים בעניינים שבדת ובאמונה. בעבור היהודי המאמין, אלה דברים הנוגעים בציפור נפשו, ואין הוא מוכן לסלוח למי שמנסה להונותו בעניינים אלה. דבר אחד הוא לרמות אדם בקניית מכונית, ודבר אחר לגמרי הוא הונאה בעניינים שבאמונה ובמצפון.

צה"ל, המעוניין מאוד בשירותם של חיילים שומרי מצוות, משקיע הרבה ביצירת התנאים שיאפשרו לחייל דתי לשמור על אמונתו ואורח-חייו. בשנים האחרונות חל שיפור ניכר בתנאי הכשרות, ובמידת הצורך מספק הצבא ארוחות בהכשרים מהודרים לחיילים המקפידים הקפדה יתרה בכשרות. גם בבעיית שירותן של בנות ביחידות לוחמות עשה צה"ל מאמץ ניכר להתחשב בצרכיו הדתיים של החייל שומר המצוות, למרות ביקורת קשה מצד חוגים רדיקליים מסויימים.

הצבא אינו יכול להרשות לעצמו להרוס מאמץ של שנים בגלל אירוע מטופש אחד (שריח פוליטי עז נודף ממנו, אבל זה עניין נפרד). אין הוא יכול לפגוע באמון שצריכים החיילים לרחוש כלפי מפקדיהם. צה"ל צריך לעשות הכול כדי שהחייל הדתי יוכל לסמוך על מפקדו, כשהוא מעביר לו מידע שיש בו משמעות דתית והלכתית בעבורו. הציבור הדתי כולו עומד ומצפה לראות כיצד יעמוד צה"ל במבחן זה.

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

הכוח הרוחני שבהכנסת אורחים

ביום השלישי למילתו של אברהם אבינו בא הקב"ה לבקרו – "ויירא אליו ה'". בעוד הקב"ה עומד עליו, מבחין אברהם בשלושה עוברי-אורח, מתנצל לפני ה' ורץ לקבל את האורחים. מכאן לומדים חז"ל ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", שהרי אברהם אבינו עזב את הקב"ה לטובת קבלת האורחים.

בתיקוני זוהר מובאים דבריו של רבי שמעון בר-יוחאי, שהמקבל אורחים ברצון שלם, כאילו מקבל את פני השכינה. לכאורה מאמרו זה סותר את מאמר הגמרא שהובא לעיל, שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני השכינה, בעוד רבי שמעון בר-יוחאי אומר שהמקבל אורחים כאילו מקבל את פני השכינה.

דרגתו של רשב"י

אי-אפשר לומר שרבי שמעון בר-יוחאי חולק על ההלכה שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה, שהרי הלכה זו נלמדת מפסוק מפורש בפרשתנו. אם התורה מציינת את מעשהו של אברהם – שעזב את הקב"ה לצורך קבלת האורחים – כמופת חיובי, מכאן שהכנסת אורחים אכן גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, ורבי שמעון בר-יוחאי אינו יכול לחלוק על כך.

עלינו לומר שרבי שמעון מדבר על דרגה עליונה יותר בקבלת פני השכינה, שלגביה הכנסת אורחים היא רק כאילו קבלת פני השכינה. כלומר, לגבי דרגת קבלת פני השכינה של כלל עם-ישראל, הכנסת אורחים אכן עומדת בדרגה גבוהה יותר, אבל לעומת דרגת קבלת פני השכינה של רבי שמעון בר-יוחאי, הכנסת אורחים רק דומה לה ("כאילו"), ואינה מגיעה לדרגתה.

דרגת רוב העם

רבי שמעון עמד בדרגה של 'תורתו אומנותו'. כמו-כן היה מ'בני-עלייה'. על-כן זכה לגילוי אלוקי תמידי ולא רק בזמנים מיוחדים. מכאן ש'הקבלת פני השכינה' אצל רשב"י הייתה דרגה עליונה ביותר, למעלה מהגילוי שזכה לו באורח-קבע. על כך אמר, שהכנסת-אורחים רק דומה לדרגה רוחנית זו, אבל אינה כמותה ממש.

אולם התורה "על הרוב תדבר", ורובבני-האדם אינם בדרגתו של רבי שמעון, שהרי 'בני-עלייה' "הן מועטין". אצלם אין גילוי אלוקי תמידי, וממילא 'הקבלת פני השכינה' אצלם אינה דרגה עליונה כל-כך כמו אצל רבי שמעון. על כך אומרת התורה, שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה.

כוח לבנים

אפשר להוסיף ולשאול, מה ההוכחה מהכנסת האורחים של אברהם אבינו על הכנסת האורחים שלנו? וכי אנחנו עומדים בדרגתו של אברהם, שהכנסת אורחים תהיה גדולה מהקבלת פני השכינה?

דבר זה רומז הרמב"ם באומרו: "והוא החוק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה... וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". אמנם אנחנו מקיימים מצוות מפני ציווי הקב"ה בהר-סיני, אבל אברהם אבינו נותן לנו כוח שהכנסת האורחים של כל יהודי תהיה במדרגה רוחנית גבוהה ביותר, עד שתהיה גדולה מקבלת פני השכינה. כוח זה יורש כל יהודי מאברהם אבינו, שכן "מעשה אבות סימן (ונתינת כוח) לבנים".

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 765)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

כשנסתלק אדמו"ר מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, היה בנו הרש"ב (רבי שלום-דובער) כבן עשרים ושתיים. פטירת האב השפיעה עמוקות על הבן. תקופה ארוכה סירב ליטול לידיו את שרביט ההנהגה.

בתחילה סירב לקבל חסידים ל'יחידות', אף שניאות לומר מאמרי חסידות ברבים, כמנהג נשיאי חב"ד. רק בחלוף כעשר שנים קיבל עליו את ההנהגה באופן רשמי ומלא.

אלה היו שנים קשות לחסידי ליובאוויטש. וכאשר קיבל עליו הרש"ב את ההנהגה, הייתה השמחה גדולה ועצומה. מכל הערים והעיירות נהרו המוני חסידים לליובאוויטש.

בין הבאים היה גם חסיד, מלמד ב'חדר' מאוללה ושמו ר' חיים. בדרכו לליובאוויטש נאלץ ר' חיים לשבות שבת בוויטבסק. הוא התארח בבית חברו, שאף הוא היה מלמד.

- "מה ראית לנסוע דווקא לליובאוויטש?", שאל המלמד מוויטבסק את חברו מאוללה.

- "בשבילי הוא רבי לא מהיום. כבר כשהיה בן שלוש זכיתי ללמוד ממנו הנהגה של חסיד מהי, ולשמוע מפיו הקדוש דברי חסידות", ענה ר' חיים.

- "למה כוונתך?", הסתקרן המארח.

- "הסכת ושמע", השיב ר' חיים והחל לספר:

ובכן, הדבר אירע לפני כמעט שלושים שנה, כאשר על כס נשיאות חב"ד ישב עוד רבנו ה'צמח צדק'. נסעתי פעם אחת עם אחד מחבריי מאוללה אל הרבי. במוצאי שבת, לאחר תפילת ערבית, המתנו חברי ואני ליד חדרו של הרבי, כדי להיכנס ל'יחידות'.

באותה שעה שהו בתוך הקודש הרבי ובנו (המהר"ש) ושוחחו זה עם זה. שמענו את קולותיהם, אך לא את תוכן הדברים. החדר שבו המתנו ל'יחידות' היה אפלולי ורק האש מהתנור המוסק שבקצה החדר הפיצה בו אור קלוש.

לפתע הבחנו בשני נכדיו של הרבי משחקים זה עם זה. בגלל האפלולית ראינו אותם אבל הם לא יכלו להבחין בנו. הצעיר שבהם (שלום-דובער), הוא הרבי כעת, היה אז כבן שלוש. אחיו, זלמן-אהרון, היה כבן חמש. "הבה נשחק ברבי וחסיד", אמרו זה לזה.

זלמן-אהרון היה המבוגר בהם ועל-כן נבחר להיות ה'רבי'. הוא התיישב על כורסה שהם גררו לשם. האח הצעיר שיחק 'חסיד'. הוא עמד במרחק-מה מה'רבי'. ה'חסיד' בן השלוש תיקן את פאותיו, סידר את כובעו, מישש בכפתורי בגדו, ופסע לעבר ה'רבי' בצעדים מדודים ובהרכנת ראש.

- "רבי, תן לי דרך-תשובה!", ביקש ה'חסיד'.

- "למד תניא וראשית-חכמה", ענה ה'רבי'.

ה'חסיד' פסע לאחוריו בריאת-כבוד וחזר למקום שבו עמד קודם.

כשראינו זאת לחשנו אני וחברי זה לזה, כי הנה למדנו שני דברים - איך צריך לגשת אל הרבי ואיך יש לצאת מלפניו.

משחקם של האחים נמשך ואנחנו הבטנו מרותקים. שוב התקין עצמו ה'חסיד' לגשת אל ה'רבי' ושוב ניגש אליו באותה יראה והכנעה.

- "רבי, מהו הקב"ה?", שאל.

- "הקב"ה הוא אש", ענה לו ה'רבי'.

ה'חסיד' הקשיב בשתיקה, ונסוג לאחוריו.

כעבור רגע ניגש ה'חסיד' אל ה'רבי' בפעם שלישית.

- "רבי, איפה הקב"ה?", שאל.

- "הקב"ה הוא בשמים ועל הארץ, ובארבע רוחות העולם, וגם בי ובך", ענה ה'רבי'.

בזאת תם המשחק. אז החלו האחים להשתובב כדרך הילדים. הם רצו במעגל לאורך קירות החדר. כשהגיעו למקום שבו עמדנו אני וחברי, תפסתי בידי את הפעוט (הוא רבנו), ושאלתי: "אמור-נא לי, בבקשה, מה בדיוק השיב לך ה'רבי' על שאלתך 'מהו הקב"ה'?".

"ה'רבי' אמר לי שהקב"ה הוא אש!", ענה במהירות הילד והמשיך בריצתו.

כשחלף לידנו שוב, שבתי ואחזתי בו. "אנא, אל תברח ממני!", ביקשתי, "ומה ענה ה'רבי' לשאלתך, 'היכן הקב"ה'?".

הילד בן השלוש הביט בי בעיניים יוקדות ואמר: "ה'רבי' אמר לי שהקב"ה הוא בשמים ובארץ, ובארבע רוחות העולם וגם בי ובך". כעבור שנייה הוסיף: "וגם בכם!".

תוספת זו, של שתי המילים האחרונות, גרמה לי ולחברי התפעלות מיוחדת.

הילד רצה לברוח ממני, אבל אני החזקתי בו והוספתי להקשות: "מאחר שהקב"ה הוא אש, והוא נמצא בי וגם בך, מדוע כשאני נוגע בך אינך נכווה, ואילו אם תכניס את אצבעך לתוך התנור הבוער תיכווה?".

בלי לחשוב פעמיים השיב לי הילד ואמר: "אה! אה! מה אתם משווים?! הרי האש שבתנור אינה אותה האש שבכם, ולכן אתם נכווים ממנה; אבל האש של הקב"ה, שנמצאת גם בי וגם בכם, היא אותה אש - ואש אינה נכווית מאש!".

כעבור זמן-מה יצא המהר"ש מחדרו של ה'צמח צדק' ונכנסנו אני וחברי, כל אחד בנפרד, ל'יחידות'.

התנהגותו של ה'חסיד' הקטן במשחקו עם אחיו, והדברים שאמר לי לאחר מכן, נותרו חקוקים בליבי עד עצם היום הזה. כזה היה הרש"ב בעודו פעוט בן שלוש; העודך מתפלא כי נוסע אני עתה לליובאוויטש?

דרכי החסידות

חיים יהודיים

תרבות יהודית צומחת בחממות יש"ע

פינת ההלכה והמנהג