יש יעד, יש מטרה

רובו ככולו של הציבור בישראל, ועמו גם הממשלה, עוסקים בהווה. רצים אחרי האירועים, קופצים מבעיה לבעיה. אבל יש יהודים החושבים קדימה, מעבר לאירועי העימות הנוכחי

חיי היום-יום מורכבים מאוסף של אירועים נקודתיים. כל אירוע כזה מושך אליו תשומת-לב ציבורית לזמן-מה, ומיד בא אירוע אחר וחוזר חלילה. העיסוק המתמיד הזה בשגרת האירועים מקשה עלינו להבין את משמעותם האמיתית של האירועים. מרוב עצים איננו רואים את היער.

אבל יש אנשים הרואים את היער. גם כשהם נוטעים עץ ועוד עץ, מעייניהם נתונים אל היער שיתהווה מהעצים. הם רואים את נקודת היעד מעבר לאבק האירועים השוטפים. ואז, כששוקע האבק, רואים פתאום את הבניין המפואר שקם ונבנה.

בדרך לפתרון האמיתי

הציבור בישראל, רובו ככולו, ועמו גם הממשלה, עוסקים בהווה. רצים אחרי האירועים, קופצים מבעיה לבעיה. גם אחרי למעלה משנתיים של עימות דמים, אין אצלנו הסקת מסקנות וניסיון לחשוב במושגי שנים ודורות. רוצים שיהיה שקט, ומה אז? רוב הציבור מדקלם כתינוק את הססמה: לחזור לשולחן הדיונים. על מה לדון? עם מי לדון? – על כך לא חושבים. כאילו לא קרה דבר בשנתיים האחרונות.

אבל יש יהודים החושבים קדימה, מעבר לאירועי העימות הנוכחי. הם מבינים שהרעיון לחלק את הארץ הזעירה שלנו ולהקים בה שתי מדינות – הוא אסון. הם יודעים, שאם נאפשר לרשות הפלסטינית להקים מדינה בלב-ליבה של הארץ, זה יהיה מתכון לפיצוץ נורא בעתיד, שהעימות הנוכחי אינו אלא טעימה קטנה מהצפוי להתחולל אז, חלילה. על-כן חייבים לעשות הכול כדי למנוע את הסכנה הזאת ולקבוע עובדות בשטח שלא יאפשרו את חלוקת הארץ.

יריביהם אומרים, שכוונתם למנוע פתרון לסכסוך. הם צודקים. אכן, כוונתם למנוע את ה'פתרון' הזה, שאין בו שמץ של פתרון אמיתי אלא הולדת מפלצת שתסכן את עצם קיומנו. כולנו ראינו לאן הוביל אותנו ה'פתרון' הזה. במקום שלום קיבלנו גלי שפיכות-דמים שטרם חווינו כמותם בעבר.

המאבק על הגבעות ועל המאחזים הוא אפוא מאבק אמיתי על הפתרון הנכון. יהיו מאחזים שיפורקו ויפונו, אבל יהיו שישתרשו וייהפכו ליישובים פורחים. אט-אט תסתעף מפת היישובים היהודיים ברחבי יש"ע, ותהיה לעובדה מוגמרת שלא יהיה אפשר לשנותה. כשם שכיום ברור לכול, גם לאומות-העולם, שגושי ההתיישבות הם מציאות שאין לשנותה, כך עם הזמן יתחוור לכול שאי-אפשר להקים מדינה פלסטינית בשטח הזרוע עשרות ומאות יישובים יהודיים.

ומה יהיה אז? כאשר לערביי הארץ יהיה ברור שלא יוכלו להגשים כאן את שאיפותיהם הלאומיות ושאין להם שום אפשרות להתקדם ב'תכנית השלבים' להשמדת ישראל (היו-לא-תהיה), או-אז יתחילו לחשוב על פתרונות אמיתיים לבעיות האנושיות, למחנות הפליטים, לאוכלוסייה המבקשת לחיות את חייה בשקט. פתרונות אלה קיימים גם כיום, אבל כל עוד מתעופף בחלל חלום המדינה הפלסטינית, אין איש מוכן לדון בהם ברצינות.

בזכות האמונה

קטני-אמונה יאמרו שזה חלום בלתי-מציאותי. אותם קטני-אמונה אמרו דברים טובים כאשר החל להתהוות מפעל ההתיישבות ביש"ע. הם גם לא האמינו בסיכוייו של היישוב היהודי בחברון. איך יוכל קומץ יהודים לחיות בלב אוכלוסייה ערבית עויינת? – שאלו, במידה רבה של צדק. הם לא הביאו בחשבון גורם אחד – את האמונה והנחישות של המתיישבים. והנה, העובדות מדברות בעד עצמן.

לולא אותם מתיישבים, שחירפו את נפשם כדי להקים ולבסס את היישוב היהודי בחברון, והיו נכונים להיאבק על כל אבן ועל כל שעל בעיר-האבות – לא היינו יכולים כיום לבקר במערת המכפלה. אם אחרי שנתיים כה עקובות מדם יגיעו השבת אלפי יהודים לשבות בעיר-האבות, ולקרוא שם בתורה את סיפור קניית השדה והמערה על-ידי אברהם אבינו – הדבר הוא בזכות אותם מתיישבים ומכוח מסירות-נפשם המופלאה.

אלוקי השמים ואלוקי הארץ

אברהם אבינו השביע את אליעזר עבדו ללכת לחרן ולקחת משם אישה לבנו, יצחק. הוא הזהירו שלא לקחת אישה לבנו מבנות הכנעני, אף שהכנענים המתגוררים בסמיכות לאברהם נתונים להשפעתו ולמדו ממנו להכיר את הבורא.

הבין אליעזר, שבבני משפחתו של אברהם יש מעלה גדולה ומיוחדת אף יותר מבכנענים שאברהם קירב להכרה בבורא. שאל אפוא אליעזר: "אולי לא תאבה האישה ללכת אחריי, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?". הזהירו אברהם: "הישמר לך פן תשיב את בני שמה!".

למה לא להחזיר?

תשובה זו של אברהם הותירה את אליעזר עם שאלה גדולה: ממה-נפשך, אם משפחתו של אברהם חשובה בעיניו יותר מהאנשים שקירב לקב"ה בארץ כנען, מדוע לא יחזיר את יצחק לשם אם לא תסכים האישה ללכת אחריו לארץ כנען; ואם מעלתה של הארץ גדולה יותר, מדוע לא ייקח אישה מבנות הכנעני?

על כך ענה לו אברהם באומרו: "ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי". כאן שינה אברהם מלשונו קודם לכן. שם אמר "ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ" ואילו כאן הוא מכנה את הקב"ה "אלוקי השמים" בלבד. בכך רמז לו (כפירוש רש"י): "עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי-עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ".

הרגל בלבד

אברהם אמר בזה שני דברים: א) חרן אינו יכול להיות מקום בעבור יצחק, שכן שם אין הכרה כלל במציאותו של הקב"ה ("שלא היו באי-עולם מכירים בו"). ב) גם הכנענים שמסביב לאברהם, שמכירים את שמו של הקב"ה, אין הדבר נובע משינוי פנימי ואמיתי בתוכם אלא "שהרגלתיו בפי הבריות" – הרגל בלבד, בלי שינוי פנימי אמיתי. לכן אי-אפשר לקחת ליצחק אישה מבנות כנען.

בכך הסביר אברהם את ציוויו לקחת את האישה דווקא ממשפחתו ומבית-אביו, בשל המעלות הטבעיות המיוחדות של משפחת אברהם, אבל עם זה אין להוציא את יצחק לחרן, מכיוון ששם אין שמו של הקב"ה ידוע כלל.

הורדת הקדושה למטה

אלא שעדיין מתעוררת כאן שאלה: הלוא אברהם התחיל לפרסם את שם ה' בעולם גם בהיותו בחרן, כפי שמעידה התורה – "הנפש אשר עשו בחרן". חז"ל אף אומרים, ש"אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". מדוע אפוא מגדיר זאת אברהם ש"לא היו באי-עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ"?

התשובה רמוזה במילים "אלוקי השמים". כאשר אברהם היה בחרן הייתה עבודתו בעיקר ב'שמים', בעולמות העליונים. אמנם הוא הפיץ את שם ה', אבל הקדושה לא ירדה כלל לעולם הזה התחתון ונשארה רק בעולמות הרוחניים. רק לאחר שהקב"ה ציווהו "לך-לך... אל הארץ אשר אראך", ניתן לו הכוח להוריד את הקדושה האלוקית גם למטה, עד שהקב"ה יכול להיקרא גם "אלוקי הארץ". ועם זה, מכיוון שעדיין לא ניתנה התורה, גם שינוי זה שהתחולל בארץ היה חיצוני בלבד – "הרגלתיו בפי הבריות" – ורק עם מתן-התורה ניתן הכוח לחולל שינוי פנימי ואמיתי בעולם הזה הגשמי.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 155)

הפתק הנשכח

הידיעה על כוונתו של ר' עקיבא לעלות לארץ-ישראל הסעירה את רוחם של תושבי העיירה. ר' עקיבא היה סוחר שהתפרנס בכבוד, איש חסד, אהוב על המקום ועל הבריות. זה היה צעד נועז בימים ההם. לעזוב את הסביבה הטבעית והמוכרת, ולצאת למסע ארוך ורצוף סכנות אל הלא-נודע.

ר' עקיבא התאלמן מאשתו כמה שנים קודם לכן ונותר בודד וערירי בעולם. עם מותה נשברה רוחו בקרבו. הרעיון להניח מאחריו את ביתו וסביבתו ולחונן את עפר ארץ-ישראל הבשיל במוחו זמן רב. עתה החליט לקום ולעשות מעשה.

ביום הנסיעה יצאו כל תושבי העיירה ללוות את ר' עקיבא. חבריו נפרדו ממנו בהתרגשות גדולה. רבים ביקשוהו להזכירם לברכה כשיזכה להתפלל במקומות הקדושים. ר' עקיבא הבטיח למלא את בקשותיהם.

חלפו שבועות, נקפו חודשים ושנים, והחיים בעיירה נמשכו במסלולם. ר' עקיבא נשתכח כמעט לגמרי מן הלב.

יום אחד, בלי כל הודעה מוקדמת, שב ר' עקיבא והופיע. הידיעה על שובו הפתאומי נפוצה כאש בשדה קוצים והכתה את התושבים בתדהמה. עד מהרה נטשו הכול את עיסוקיהם ובאו לפגוש את התושב החוזר.

"ספר לנו כיצד עברה עליך הדרך הארוכה ומה ראית בארץ-הקודש!",  ביקשו בני העיירה. ר' עקיבא נענה להם בחפץ-לב וסיפר על המקומות הקדושים שבהם ביקר. על הכותל המערבי, על מערת-המכפלה, על קבר רחל, על קברי התנאים והמקובלים בגליל ועוד. "אי-אפשר לתאר במילים את הקדושה השורה במקומות אלה. צריך להיות שם כדי להבין", אמר ר' עקיבא בעיניים נוצצות.

כל אותה עת עמדה באוויר השאלה בדבר חזרתו המפתיעה מהארץ הקדושה, שאת סגולותיה כה היטיב לתאר. "מה אפוא גרם לך לעזוב את האווירה הקדושה ולחזור לחוץ-לארץ?!", שאלוהו.

השפיל ר' עקיבא את עיניו, שדוק של עצב נח עליהן, וקפץ את שפתיו. תושבי העיירה הבינו שר' עקיבא אינו מעוניין לעסוק בנושא והניחו לו. "עוד חזון למועד", הפטיר לבסוף ולא פירש.

חלפו עוד כמה שנים. מצב בריאותו של ר' עקיבא התרופף. יום אחד שלח לקרוא אליו את אנשי החברה-קדישא. "קראתי לכם כדי לגלות את סודי לפני מותי", פתח ואמר. אוזני הסובבים אותו נעשו כאפרכסות לשמוע את הסוד הגדול. אולם כעבור כמה רגעים חזר בו ר' עקיבא מכוונתו. "לכו לכם. יהיה בפעם אחרת".

למחרת שב ר' עקיבא והזמין את החברה-קדישא לביתו. אלה קיוו כי עתה יחשוף לפניהם את סודו. אך גם הפעם הסתפק בדברי התנצלות לא-ברורים. "סלחו לי. איני רשאי לדבר. אולי בפעם הבאה"...

ביום השלישי, כשהוזעקו אנשי החברה-קדישא בשלישית אל מיטתו של ר' עקיבא, היה ברור להם כי אלה שעותיו האחרונות. ואמנם, הפעם פתח הגוסס את סגור-לבו. בנשמו נשימות כבדות סיפר בקול חלוש:

"נוסע הייתי מדי שנה אל היריד הגדול בברדיצ'ב. בבואי לשם הייתי מתפלל בבית-מדרשו של הצדיק רבי לוי-יצחק. בוקר אחד הייתי עד לסערה בבית-המדרש. אחד מתושבי ברדיצ'ב, בעל אכסניה גדולה, בא בריצה אל הצדיק ובפיו זעקת שבר: 'גנבו ממני את הכסף! גנבו ממני את הכסף!'... דובר בסכום כסף גדול שהצפין במקום סתר באכסניה.

"'האם חושד אתה במישהו?', שאל הצדיק את האיש. 'כן, במשרתת העובדת אצלי', ענה בעל האכסניה. במצוות הצדיק מיהרו לקרוא למשרתת. זו הגיעה בעיניים שטופות דמע. 'כל חיי לא נגעתי אפילו בפרוטה שאינה שלי', ייללה המסכנה.

"לאחר עוד כמה שאלות שהפנה לבעל האכסניה ולמשרתת, אמר רבי לוי-יצחק: 'אין לי ספק כי בוצעה כאן גניבה, וצר לי על כך. אך באותה מידה אני משוכנע בכנות דבריה של המשרתת'. הגביה הצדיק את קולו והכריז: 'מי שיוציא מכיסו עכשיו את מלוא הסכום הגנוב וייתנו במתנה גמורה לבעל-האכסניה, יזכה לגן-עדן'.

"אחד המתפללים ניגש אל הצדיק ונוכח עיניהם המשתאות של המתפללים הוציא את ארנקו, ספר את מלוא הסכום שנגנב ומסרו לבעל האכסניה. הצדיק היה שבע-רצון מהמעשה. לאחר מכן פנה היהודי אל הצדיק בבקשה לקבל את הבטחתו בכתב. הצדיק הסכים ורשם את ההבטחה לגן-עדן על פתק קטן".

ר' עקיבא השתעל בכבדות ואחר המשיך: "היהודי שנענה לבקשת הצדיק ונתן את הכסף מכיסו, הייתי אני. קודם שפניתי לדרכי הורה לי הצדיק שלא לספר את הסיפור לאיש, עד יום מותי. 'רק אז', אמר, 'כשתדע בבטחה שקצך הגיע, ספר זאת לחברה-קדישא ובקש מהם להניח את הפתק עמך בקבר'.

"יום אחד, כשכבר הייתי בארץ-ישראל חליתי. התחלתי לחפש בין חפציי את הפתק שכתב לי הצדיק ולא מצאתיו. הוגעתי את מוחי בניסיון להיזכר היכן הנחתיו. לפתע נזכרתי כי שכחתיו בין דפי סידור שהשארתי כאן, בבית-הכנסת. לא נותרה לי ברירה, אלא לחזור לעיירה ולמצוא את הפתק. כעת אני חש ששעתי באה ועל-כן סיפרתי לכם את הדברים", סיים ר' עקיבא את סיפורו והרים יד רפה שהחזיקה בקושי בפתק. אנשי החברה-קדישא מיהרו לקרוא עמו וידוי ושמע-ישראל. מיד לאחר מכן נפרדה נשמתו של ר' עקיבא מגופו, בדרכה לגן-עדן.

הרב כהן בפעילות סוכות עם חיילי צה"ל בחברון