|
הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 830, ערב שבת פ' וישב - חנוכה, כ"ד בכסלו תשס"ג (29.11.02) יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169 עורך: מנחם ברוד @ יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב |
קובץ גרפי בפורמט PDF לדף ההורדות גליונות קודמים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עמדה שבועית חנוכה וסוד קיומנו עיקר המאבק של חנוכה התבטא בצד הרוחני-ערכי, שאותו מסמל פך השמן. המלחמות והניצחונות באו מכוחה של אותה אמונה עזה ולוהטת, שפרצה אז במלוא עוזה מבין המשמעויות הרבות של חג החנוכה כדאי לתת את הדעת על היבט שאין שמים אליו לב די הצורך - הזיקה בין החירות הרוחנית לחירות המדינית. מאבק החשמונאים לא החל מתוך מניעים לאומיים. הוא לא פרץ משאיפה להשיג עצמאות מדינית. הוא נולד כדי להשיג חירות רוחנית וכדי שעם-ישראל יוכל להישאר נאמן לאמונתו ולדתו. אבל בזכות המאבק למען העצמאות הדתית, הושגה בסופו של דבר גם העצמאות המדינית. המשך תולדותיה של ממלכת החשמונאים משקף אמת זו מהכיוון השני. כל עוד הייתה העוצמה הרוחנית שלמה, פרחה הממלכה ושגשגה. דעיכתה וקריסתה החלו ברגע שאיבדה את כוחה הדתי-ערכי ואת עצמאותה הרוחנית. כשהחלה הפזילה אל הממלכות השכנות, לצד שחיתויות פנימיות, זו הייתה הנקודה שסימנה את סופה של ממלכת החשמונאים. אותו מאבק, אותם תהליכים היבט זה בא לידי ביטוי גם בדרך שאנו מציינים את נס החנוכה. היה כאן ניצחון צבאי כביר - קומץ לוחמי גרילה הצליחו להביס את הצבא הענק של המעצמה הגדולה ביותר באותם ימים. לכאורה ראוי היה לקשור את הזיכרון הנצחי של החג בניצחון הצבאי. בפועל, הניצחון הצבאי מוזכר בקיצור בתפילת "ועל הניסים", ואילו המצווה העיקרית של חנוכה שמה את הדגש על אירוע אחר לגמרי - נס פך השמן. כך ביקשו חז"ל להנחיל לדורות את ההכרה, שעיקר המאבק של חנוכה התבטא בצד הרוחני-ערכי, שאותו מסמל פך השמן. המלחמות והניצחונות באו מכוחו של אותו 'פך שמן טהור', אותה נקודה של אמונה עזה ולוהטת, שפרצה אז במלוא עוזה. את הנקודה הזאת רצו חכמינו שנזכור וננחיל מדור לדור. אפשר בנקל לזהות תהליכים דומים גם כיום. אותם חלקים בעם-ישראל שתרבותם הרוחנית היא למעשה התרבות המערבית הכללית, ומי שהכרתם היהודים רופפת למדי, הם התומכים בתהליך של ויתורים על חלקים מארץ-ישראל, תהליך שאם יימשך חלילה עלול לחסל בסופו של דבר את העצמאות המדינית. לעומתם, דווקא מי שדבקים בנחישות בשורשים היהודיים ובתורת ישראל, הם המתנגדים בכל נימי ליבם לתהליך ההתקפלות והנסיגה. הם מבינים, כי הנכונות לנסיגה - המוסווה במילות שלום - היא למעשה נסיגה פנימית, רוחנית וערכית. רק מי שאיבד את הקשר העמוק שלו למורשת ישראל, הוא שיכול לתמוך בקלות-דעת במסירת לב הארץ וערס התנ"ך לידי אוייב. "חשוף זרוע קודשך" היחלשות רוחנית זו היא שצריכה להדאיג אותנו יותר מכול. עינינו רואות כי אנו חיים במציאות התואמת לגמרי את המשל של חז"ל, על הכבשה המוקפת שבעים זאבים. אנחנו כמו אי קטן בתוך ים שוצף שנאה ועוינות תהומית כלפינו. כל מי שמביט בדברי השטנה ובקריקטורות הארסיות והאנטישמיות המופיעות דרך שגרה בעיתונים של שכנותינו ה'מתונות', כביכול, מבין עד כמה כל גילוי של חולשה הוא סכנה קיומית אמיתית. על-כן חיזוק הזהות היהודית הוא צורך קיומי. מחובתנו להשריש בלב הדור הצעיר הכרה יהודית איתנה, כדי שיבין את הטעם והמשמעות של הקיום היהודי. רק כך אפשר לצפות שיפיק מעצמו את הכוח לעמוד מול כל המבקשים לכלותנו. מאבקם של החשמונאים הביא לידי חנוכת המקדש וחידוש הממלכה היהודית. זו הייתה הגאולה במושגי הימים ההם. אנחנו מצפים לגאולה בעוצמה עליונה פי כמה. אחרי אלפיים שנות גלות איומה ונוראה כל-כך איננו יכולים להסתפק בעצמאות מדינית, ואפילו לא בהחייאת החיים היהודיים. היעד שאליו נשואות עינינו הוא – "חשוף זרוע קודשך, וקרב קץ הישועה", במהרה בימינו. |
בציפייה לגאולה "שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף. ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו... ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה. והקב"ה היה עוסק - בורא אורו של משיח". (בראשית רבה, ריש פרשה פה) יש חדש אור ושמחה בחנוכה צעירי-חב"ד משלימים את ההיערכות ל'מבצע חנוכה', שבמסגרתו יביאו את שמחת החג לכוחות הביטחון, למאושפזים במרכזים רפואיים, לקשישים בבתי-אבות, לריכוזי עולים ואף לבתי-כלא ועוד, ויזכו את הציבור בהדלקת הנרות. לקראת החג הפיק מרכז צעירי-חב"ד מאות-אלפי עלוני הסברה חדשים על החג, בעברית וברוסית, לילדים ולמבוגרים, המגישים את תוכני החנוכה ואת מצוותיו ומנהגיו. בתי-חב"ד ברחבי הארץ יציבו חנוכיות-ענק במרכזי הערים, ולצידן יסובבו בארץ אלפי חנוכיות מאירות המותקנות על כלי-רכב. חג לאלמנות צה"ל ביום חמישי, ו' של חנוכה, ייערך בבית צעירי-חב"ד בכפר-חב"ד 'יום של חג' לאלמנות צה"ל וליתומי המלחמות. פעילות זו מתקיימת בהוראת הרבי מליובאוויטש, מאז מלחמת ששת הימים, כדי להביא שמחה למשפחות אלה דווקא בחגים, שאז מורגש במיוחד חסרונו של הבעל והאב. למשתתפים הוכן יום גדוש פעילות, שבסיומו מסיבת חנוכה עליזה. לילה בגומחה הרב מרדכי גל ושוקי בן-פורת מגישים את ההפקה היהודית האיכותית ביותר שהופיעה עד כה לילדים. 'הנבל הכחול' הוא סרט עלילתי מרגש, הקשור למציאות העכשווית ומעביר תכנים ערכיים חשובים. להשיג בקלטות ובתקליטורים. טל' 9606120-03. |
|
שולחן שבת מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני לצאת החוצה ולאסוף "אלומות" בתחילת פרשתנו מסופר על החלומות שחלם יוסף. החלום הראשון היה - "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", והאלומות של האחים השתחוו לאלומתו של יוסף. חלום זה היה בבחינת נבואה, על אחי יוסף העתידים להשתחוות לו, ועל-כן יש ללמוד ממנו הוראות בחייו של כל יהודי. על "מאלמים אלומים" מביא רש"י את התרגום: "מאסרים איסרין"; כלומר, קושרים קשרים. בפשטות היה אפשר לחשוב שמלאכת "מאלמים אלומים" היא לאסוף קבוצות-קבוצות של שיבולים, אולם רש"י בוחר דווקא פירוש שמדגיש את הקשר שקושרים את חבילות השיבולים, שיהיו אלומה קשורה וחזקה. דווקא בשדה שליחותו של יהודי בעולם הזה היא לעשות את העבודה של "מאלמים אלומים". זו עבודת הבירורים – לברר ולגאול את ניצוצות הקדושה החבויים בעולם, על-ידי התורה והמצוות, ולהעלותם. עבודה זו - "מאלמים אלומים" - נעשית בשדה דווקא. דרושה התעסקות מיוחדת לצאת אל השדה, לאסוף את השיבולים המפוזרות ולהתעסק בקשירתן. כך גם במשמעות הרוחנית: לא די שהאדם קושר ומקבץ את כל נקודות הקדושה המפוזרות אצלו, בקרבו. עליו לצאת ממקום מושבו אל ה'שדה' ולקבץ את הניצוצות האלוקיים הפזורים שם. לקשור חזק חובתו של יהודי לצאת מד' אמותיו אל היהודים שעדיין נמצאים ב'שדה', ב'חוץ', לקרבם לעבודת ה' ולתורתו, ואל המאור שבתורה – היא פנימיות התורה. עבודה זו, של איסוף הניצוצות הפזורים דווקא ב'חוץ', היא שליחותו העיקרית של כל יהודי. כדי שפעילות זו תהיה קבועה ואיתנה, ולא תושפע מרוחות חולפות, יש צורך שהיא תהיה בבחינת קשירה. כאשר מקרבים יהודי שני לה' ולתורתו, יש 'לקשור' אותו לעבודת ה' קשר אמיתי וחזק, ואז גם הרוחות המנשבות בעולם לא ינתקו אותו חלילה מדרך התורה. התקשרות לצדיק אך גם בכך לא די. בהמשך החלום נאמר: "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי". שלמות הפעילות של ההשפעה על הזולת היא כאשר אנחנו מצליחים לקשר אותו ל'אלומה' של יוסף הצדיק. יוסף מייצג כאן את נשיא הדור, שאליו צריכות להתקשר כל ה'אלומות'. על-ידי עבודה זו של "מאלמים אלומים", בקיבוץ הניצוצות המצויים ב'חוצה' – כלומר, על-ידי קירוב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים, זוכים תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, שהרי כש"ישראל עושים תשובה – מיד הם נגאלים". (לקוטי שיחות כרך י, עמ' 115) |
אמרת השבוע אש-קודש לאחר שהיה רבי חיים מצאנז מדליק את נרות החנוכה, היה נוהג לעמוד מולם, כולו בוער באש של התלהבות, והיה יכול לעמוד כך שלוש או ארבע שעות. פעם אחת התעלף בנו, רבי ברוך, מרוב פחד ואימה מגדולת המעמד. במקום נוצרה המולה גדולה. ניסו להעירו כה וכה, התיזו עליו מים, קראו בשמו, הזעיקו רופא שפתח בפעולות החייאה. העיר כולה דיברה על המאורע המתרחש בבית-מדרשו של הרבי. רק רבי חיים עמד מול הנרות, שקוע בשרעפיו. כשפקח לבסוף את עיניו, תמה למראה הציבור הגדול ואי-הסדר בחדר, ושאל מה קרה. התברר שלא הרגיש מאומה כל הזמן. סיפור חסידי כמעשי מרכבה כאשר יהודים יושבים בצוותא ומספרים מעשי צדיקים, רואה זאת ה' יתברך כאילו הם יושבים ולומדים במעשי מרכבה. (הבעל-שם-טוב) תורה שבכתב אמר רבנו הזקן בעל התניא: שמיעת תורה מאת הרבי (המגיד ממזריטש) הייתה בעבורנו תורה שבעל-פה, אולם שמיעת סיפור מפי הרבי הייתה לנו תורה שבכתב. משיב נפש אין לך דבר המשיב את הנפש, מטהר את הלב, מעמיק את המחשבה ומקרבו לאביו שבמים מסיפור מעשה. בוא וראה, הקדים הקב"ה את סיפור מעשה בראשית לכל המצוות שבתורה. (רבי נחמן מברסלב) הטבה כללית סיפורי חסידים מחוללים הטבה כללית בנפש האדם. הם גורמים שהאדם יהיה בעל מידות ועובד ה'. לאחר הטבת הנרות בא תורו של האור המאיר. (הרבי הרש"ב מליובאוויטש) לא במקום חסידות אמרה חסידית - ודאי שהיא דבר טוב; סיפור חסידי – ברור שהוא הכרחי; אך אין בכוחם של אלה לבוא במקום השפעתו של לימוד החסידות, הבנה והשגה באלוקות. (ליקוטי דיבורים) תענוג מגן-עדן כל תענוג שקיים בעולם, מקורו בגן-העדן. אפילו תענוג של בדיחה נאה, כל-שכן תענוג הנגרם מסיפור חסידי. (רבי פינחס מקוריץ) מצווה לספר בהגדה של פסח נאמר: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". פירש זאת ה'צמח-צדק': אפילו כולנו חכמים, נבונים ויודעים, "מצווה עלינו לספר" – צריכים אנו לספר סיפור חסידי, "ביציאת מצרים" – בסיפור זה יוצאים מה'מצרים' האישיים. סגולה להתעורר העולם אומר שסיפורי מעשיות הם סגולה לשינה, להירדם בלילה, ואני אומר שבכוחם לעורר את האנשים מתרדמתם. (רבי נחמן מברסלב) |
|
מעשה שהיה אש חסידית "ראית פעם הדלקת נרות חנוכה אצל הרבי מסלונים?" - שאלני ה'חברותא' שלי, נחמיה ביאליסטוקר, בישיבת 'אוהל תורה' של הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד בברנוביץ, בחורף תרצ"א. בלי לחכות לתשובתי, המשיך: "ובכן, בוא עמי הערב ל'שטיבל' של חסידי סלונים ותראה זאת במו-עיניך, וגם תחווה חוויה מיוחדת שלא נתנסית בה כל ימי חייך". חוצות ברנוביץ היו מכוסים שלג גבוה. החורף הקדים השנה לבוא וכבר בראש-חודש כסלו ירד השלג הראשון ועטף במעטה לבן את העיר, רחובותיה, בתיה וגגותיה. נטו צללי ערב. ברחוב מינסק, שבו מרוכזים בתי-הכנסת, רעש והמולה. אצים-רצים יהודים עם ילדיהם, מי מהם לבית-הכנסת הגדול, מי לבית-הכנסת פוצ'טובה, שבצד הרחוב. הכול נחפזים וממהרים להראות לילדיהם הדלקת נר חנוכה בציבור ו'פרסומי ניסא'. חסידי סלונים ממלאים את ה'שטיבל' שלהם, הנמצא גם-כן ברחוב זה. הם באים בבגדי חול. אחדים גם בקפוטות מרופטות. ה'שטיבל' מתמלא כביום שבת. אם-כי זה יום חול, אתה מרגיש אווירת חג מרחפת באוויר. רגעי הציפייה והדריכות לקראת הדלקת הנר, כל זה מוסיף להרגשת-הקודש. אצל חסידי סלונים מקובל לבוא במיוחד לחנוכה, לראות את הדלקת נרות החנוכה של הרבי. בקושי עלה בידי למצוא מקום על ספסל ולהישען על כתפי שכני. התאמצתי להרים את ראשי מעל ראשו ומאות ראשים מורמים, כדי לראות את הנעשה. נפתחה דלת חדרו של הרבי. האדמו"ר, רבי אברהמ'לה, עמד בפתח, חבוש כובע חסידי גדול. קפוטת חול רחבה עוטפת את כל גופו. אף שאינו לבוש בגד חג, הדור הוא בלבושו וכולו אומר כבוד. פניו קורנות. קול דממה דקה באולם הרחב של ה'שטיבל'. איש לא זע. כולנו עומדים דרוכים. ליד הרבי עומדים גדולי החסידים, ביניהם ר' ישראל-זלמן, עטור זקן לבן, היורד על-פי מידותיו, והכול מביטים בזיו קלסתר פניו של רבם. והנה פונה הרבי לר' ישראל-זלמן החסיד, שראה בימיו הדלקת נרות עוד אצל סבו של רבי אברהמ'לה: "מה דעתך, כבר הגיע הזמן להדליק נרות חנוכה?". זקנו הלבן של ר' ישראל-זלמן, שהתנועע באוויר, אישר לנו מרחוק כי אכן כבר הגיע הזמן להדליק נרות חנוכה. קול רועד הפסיק את הדממה: "איי! ברוך אתה, איי!... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, איי!... להדליק נר של חנוכה". "אמן!", ענו כל החסידים בקול אדיר. שקט ודריכות בקהל השומעים, העוקבים אחרי כל תנועה של הרבי. הוא ממשיך בקולו הרועד: "ברוך... שעשה ניסים לאבותינו... איי! בימים ההם בזמן הזה... שהחיינו... והגיענו לזמן הזה". ומדליק הנר. השקט נשמר. ולפתע צועק הרבי: "אוי טאטע זיסער, האב רחמנות! (=אוי אבא מתוק, רחם-נא!)". הרכנתי את ראשי ונעצתי מבטי בפני הרבי. ראשו מורם, עפעפיו סגורים, פניו להבת-אש. צווארו היוצא מתוך כותנתו הלבנה כאילו נתארך, וזקנו המחודד מורם כלפי מעלה, כאילו הרבי מקשיב למישהו בלתי-נראה, וכאילו המולת קהל החסידים, הפוצחים בינתיים בשיר, ממנו והלאה. לידי עמד ה'חברותא' שלי, יליד ביאליסטוק, 'מתנגד' מבטן ומלידה, בחור בעל כישרונות, מתמיד עצום ובעל מוסר רגיש. הוא רעד כולו בשומעו את הברכות יוצאות מפי הרבי. העפתי בו מבט. עיניו זלגו דמעות ואוזניי קלטו את קולו החוזר בנימה חרישית על המילים האחרונות של הרבי ביידיש: "אוי טאטע זיסער, האב רחמנות!". עמדתי נדהם והבטתי ביהודים חסידים אלו, הדבקים ברבם ובתורתו. מילה אחת מפי-קודשו הסעירה את נפשם ואת רוחם. הנה הוא ר' זיידל, המתקשה כל ימות השבוע למצוא טרף למשפחתו מרובת הנפשות, עני בחומר ועשיר ברוח. כל ערב שבת אתה רואה אותו מסתובב ברחובות ברנוביץ ומאיץ ביהודים לסגור את עסקיהם בהקדם לקראת שבת מלכתא. וכמה סיפורים יש לו על החסיד הגדול שלא מזמן נפטר, ר' משה מידנר, שהרבי עצמו הספידו ליד ישיבת ר' אלחנן, באומרו לפני ארון הנפטר רק שתי מילים: "אידן, ויינט!" (=יהודים, בכו!), וכל העם געה בבכייה. והנה עתה הוא רוקד בעיניים עצומות וחוזר חרישית על המילים "איי! דביר-קודשו הביאני... טאטע זיסער". מתחילים לשיר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". אין זה שיר רגיל, אין זה ניגון שגרתי של חסידי סלונים. אתה מרגיש שותף במעמד מיוחד, עטוף מסתורין, של חנוכת המזבח. ניגון של דבקות, המפרק את כל העצמות ומרכיבן מחדש. קולות השיר גוברים, חורזים ניגון למשנהו. באוזניך מצטלצל הניגון "הודו לה'", החודר עמוק ללב, במתיקות. במנורת כסף גדולה ליד הדלת הבהב נר שמן באורו הקטן, שהודלק זה עתה על-ידי הרבי, אולם הרגשתנו הייתה כי הודלקה שלהבת ה' גדולה בלב כל חסידיו, ואורה חדר בלב מי שבא לכאן, כאילו רק כדי להסתכל. אתה מרגיש כי אורות נרות חנוכה חודרים עמוק לנשמתך, וכי יש לאור זה ברק מיוחד. אש חסידית שחיממה והכניסה לבבות תחת כנפי השכינה. |
דרכי החסידות קבלה מול פילוסופיה במשך דורות עברה בעם-ישראל התנגדות פנימית ועמוקה לפילוסופיה. השכלתנות היתרה עלולה להביא קרירות בעבודת ה'. לעיתים דווקא מי שעוסקים יותר מדי בפילוסופיה מתאהבים בצד התאורטי של הדברים, והתנהגותם המעשית מנוגדת ניגוד גמור להכרתם השכלית. תורת החסידות מנסה להוציא את הטוב מההשכלה ומהחקרנות, מבלי להיכשל במגרעותיה. את השכלתנות העקרה, הנהפכת מטרה לעצמה, מכנה החסידות - 'קליפת יוון'. זו הייתה בעצם מהותה של מלחמת היוונים בעם-ישראל. הם לא שללו את הרוחניות. נהפוך הוא, הם פיתחו, יותר מכל אומה שקדמה להם, את הפילוסופיה ועסקו בשאלות מופשטות ועמוקות ביותר של מהות הבריאה והכוחות שמעליה. הם גם לא התנגדו שיהודים יעסקו בתורה ובחכמתה, שהרי ידעו להעריך חכמה ושכל. עובדה היא, שהתרגום הראשון של התורה נעשה דווקא על-ידי תלמי, המלך היווני. נקודה בהיכל מלחמת היוונים התמקדה בעיקר ביסוד האלוקי שבתורה. ליתר דיוק: הם לחמו בחכמת הקבלה האלוקית ויסודותיה, כפי שנמסרו לנו מאת הקב"ה על-ידי משה רבנו. היוונים לא הסכימו לנקודת-המוצא היהודית, שהיא האמונה. הם דרשו לרומם את השכל מעל הכול ולבחון כל דבר על-פי אמות-מידה של שכל טהור. חכמת הקבלה היא בבחינת "זה לעומת זה" - מול חכמת הפילוסופיה היוונית. ההבדל בין השתיים מתבטא גם בשמן: החכמה היוונית נקראת 'פילוסופיה' - שכל, חכמה; ואילו חכמת ישראל נקראת 'קבלה' - הדגש הוא על הקבלה מהדור הקודם, על האמונה ביסודות שנמסרו החל ממשה רבנו בהר-סיני. חכמת הקבלה מוגדרת 'נקודה בהיכלא' - אמנם יש היכל של שכל והבנה, אבל הוא מתרכז סביב ה'נקודה', היא האמונה. השכל יכול וצריך להבין ולדעת, אבל רק על-פי היסודות שנמסרו מדור לדור, החל ממה שנמסר מפי הגבורה בהר-סיני. זו נקודה מרכזית בחסידות. אמנם זו תורה ארוכה ורחבה, שמסבירה את הסוגיות העמוקות ביותר ביחסים שבין הקב"ה לבריאה, בסדר השתלשלות העולמות, במהות התורה והמצוות, בנבכי נפש האדם וכו'. תורה זו מרתקת גם כחכמה בפני עצמה. אבל בדיוק כאן באה החסידות ומציבה תמרור עצור: אין ללמוד חסידות כ'השכלה' בפני עצמה. "למה לנו כל החסידות?" 'משכיל' אחד שאל את כ"ק אדמו"ר הרש"ב: "מה בין השכלה של חקירה להשכלה של חסידות?". השיב הרבי: "הלומד חקירה, סופו להסיר את הטלית-קטן והכובע; ואילו הלומד חסידות, סופו לחגור אבנט ולהוסיף כיפה מתחת לכובע. הכול תלוי בהכנה. לימוד החקירה הוא, בדרך-כלל, מתוך קרירות של פריקת עול; ולימוד חסידות הוא בחמימות של אמונה ובקבלת עול של יראת-שמים" (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ד, עמ' קסו). וכך מתבטא כ"ק אדמו"ר הריי"צ באחת מאיגרותיו (אגרות-קודש כרך יג, עמ' תקכה): "למה לנו כל החסידות, אם לא לעבוד את ה' ולהאיר מחשכי ארץ. אבותינו רבותינו הקדושים לא דרשו מאיתנו ואינם דורשים מאיתנו כי נהיה משכילים וחכמים, כי-אם שנהיה עובדים, לעבוד את השם יתברך בלבב שלם". כ"ק אדמו"ר הרש"ב כותב במאמר חסידות: "תכלית החסידות היא עבודה בפועל. מי ששוכח זאת ולוקח את ההשכלה של חסידות בלי עבודה - עליו נאמר ונוקב שם הוי' - הוא מחלל את שם הוי'" (נוקב מלשון נקב וחלל). |
|
חיים יהודיים "כשרוצים באמת – הכול אפשרי"
חנוכה הוא חג של נרות ואור, חג של התגברות הרוח על החומר. אביחי שלי מנתיבות אינו מכיר כל-כך את חנוכה מהצד של הנרות המאירים, אך לעומת-זאת הוא מייצג באישיותו המיוחדת, בדרך שלא תאומן, את ניצחון הרוח. לפני כמה חודשים הוכתר אביחי (19), כנגד כל הסיכויים, בתואר 'חתן התנ"ך העולמי'. סיפור חייו מדהים: הוא נולד ילד בריא לכל דבר. בגיל שנתיים נפגעה שמיעתו פגיעה חמורה, בעקבות סדרה של דלקות כרוניות וטיפול רפואי כושל. הוריו (יששכר ועירית), שלא קישרו בין הגורם לתוצאה, האמינו כל העת שבנם נולד חירש-אילם. בדיקה חדשנית של רופא ידוע העלתה כי אביחי לא איבד כליל את חוש השמיעה וכי בעזרת מכשירים יוכל לשמוע. אובדן הראייה בגיל ארבע הותאם לאביחי מכשיר-שמיעה והוא החל לשמוע. כמה חודשים לאחר מכן נפל בגן המשחקים ונפצע בעיניו. אט-אט איבד את ראייתו והתעוור. הוריו נאלצו להתמודד עם פעוט שנולד בריא לחלוטין ובתוך כארבע שנים נפגעו שניים מחושיו החיוניים ביותר. כעבור זמן נאלצו ההורים להיאבק על זכותו של אביחי ללמוד במסגרות רגילות ולא במוסדות לילדים פגועי-מוחין, כפי שהחליטו הרשויות. כשהגיע לגיל בית-ספר למדה אימו לכתוב בברייל ותרגמה בעבורו את כל ספרי הלימוד בכיתה לכתב ברייל. את כיתה א סיים אביחי בהצטיינות. לאימו, כך מתברר, יש חלק מרכזי מאוד בעובדה שהגיע לאן שהגיע. "אמי לימדה אותי לדבר ולימדה אותי לאהוב תנ"ך. מגיל צעיר מאוד נהגה לקרוא באוזניי הרבה מאוד פרקים מהתנ"ך", הוא אומר. מזוודה של תנ"ך בכיתה ח החל להתמסר ללימוד תנ"ך ברצינות ובשיטתיות. למד מתוך תנ"ך כתוב בברייל ונעזר בחוברות-עזר שתורגמו במיוחד בשבילו לברייל. את רוב זמנו, "לפעמים חצי יום ולפני בחינות עד עשרים שעות ביממה", הקדיש ללימוד תנ"ך. הוא יודע על-פה כחמש-מאות פרקים, שהם יותר משישים אחוז מהתנ"ך כולו. כאמור, לפני כמה חודשים רשם אביחי היסטוריה כשהוכתר לחתן התנ"ך העולמי. למחנה הגיבוש שקדם לחידון הגיע כל אחד מהמתחרים ובידיו ספר תנ"ך קטן. אביחי נאלץ לשאת עמו מזוודה של ספרים ענקיים בברייל. גם שאלות המבחן הוצגו לו בברייל. בזכות ההתמדה אביחי עדיין שמח על הצלחתו, אך אינו חש כמי שכבש פסגה אחת ומחפש מיד פסגה חדשה. "אינני מתכוון להפסיק לרגע את העיסוק בלימוד תנ"ך", הוא אומר, "זהו אוצר רוחני עצום שצברתי וחבל לי לאבדו". בימים אלה הוא שוקד על חיבור ספר-עזר לבני-נוער המעוניינים לקנות בקיאות בספר-הספרים. "אין לי ספק שספר-העזר יופיע גם בדפוס רגיל וגם בברייל", אומר אביחי. ובינתיים הוא כבר חונך שני צעירים מנתיבות המבקשים לצעוד בדרכו. "המסר שאני מעביר לכולם הוא - התמדה ועקשנות", אומר אביחי. "לי איש לא יוכל לספר סיפורים על קשיים. כשרוצים באמת, הכול אפשרי". |
פינת ההלכה והמנהג נר-חנוכה בבית-הכנסת מאת הרב יוסף גינזבורג רב אזורי עומר שאלה: למה נוהגים להדליק נרות חנוכה גם בבית-הכנסת? תשובה: המנהג להדליק בבית-הכנסת, ובברכה, נזכר לראשונה בספר ה'עיטור', מגדולי הפוסקים, שנכתב לפני יותר מ-800 שנה, ונתקבל בכל קהילות ישראל. הנה הטעמים: א) משום 'פרסומי ניסא'. מכיוון שאין כל אחד ואחד יכול לקיים את המצווה כתיקנה ולהניח את הנר על פתח ביתו מבחוץ, כתקנת חז"ל, תיקנו להדליק אף בבית-הכנסת. לפי טעם זה, שהוא כנראה העיקרי, יש מתירים לברך בכל מסיבה, כפי שנפוץ בציבור, וכל-שכן בחנוכיות שברחוב העיר. ב) מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו, כמו שתיקנו לעשות קידוש בבית-הכנסת משום האורחים. ג) להוציא ידי חובה מי שאינו בקי ואינו זריז לקיים את המצווה בעצמו (אף שלהלכה, כל אחד ואחד חייב להדליק בעצמו). ד) זכר למנורה שהייתה בבית-המקדש. על-כן מניחים את החנוכייה בדרום בית-הכנסת, בצד שבו עמדה מנורת המקדש. בבית-המקדש היו מדליקים את המנורה אחרי הקרבת התמיד של בין-הערביים, ולכן גם בבית-הכנסת מדליקים בין מנחה לערבית. אך בערב-שבת מעדיפים להדליק לפני מנחה, כי חוששים שמא יאחרו להתפלל מנחה עד סמוך לכניסת השבת ולא יתאפשר עוד להדליק. מסיבה זו מדליקים בבית-הכנסת גם בשחרית, ללא ברכה, זכר למקדש שבבוקר היטיב הכוהן את הנרות, ולפי הרמב"ם, אם מצאם כבויים – הדליקם. גם בבית-הכנסת נהוג להדליק שמש אף ביום, אם כדי שלא להדליק נר מנר על-ידי גפרור, אם מפני שהשמש הוא כדוגמת הכוהן המדליק את הנרות, ומסיבות אחרות. ויש שאינם מדליקים אז את השמש. מקורות: שבת כא,ב. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"ב. שו"ת הריב"ש סי' קיא. טור וב"י, שו"ע רמ"א ונו"כ או"ח סי' תרעא ס"ז וסי' תרעט. ברכ"י תקעט,ב. שו"ת: בנין שלמה סי' לח. יביע אומר ח"ה, חאו"ח סי' מד. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב עמ' רעו. ליקוטים: מצות נר איש וביתו סי' ב ס"ז-יב, נטעי גבריאל הל' חנוכה פ"מ, ילקוט יוסף מועדים עמ' 200, אוצר טעמי המנהגים עמ' שלא, וש"נ. |
|
בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים
(c) כל הזכויות שמורות |
