שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 832, ערב שבת  ויגש, ח' בטבת תשס"ג (13.12.02)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמוד 1

עמדה שבועית

 לדור שלא ידע את השואה

כבר חלפו כשישים שנה מאז השואה. הדור הצעיר, אם לא יינקטו אמצעים מיוחדים כדי להנחיל לו את תודעת השואה, לא יידע עליה. היא תהיה בעיניו חלק מהיסטוריה עמומה ורחוקה

ביום ראשון הקרוב יחול עשרה בטבת, היום שבו החל המצור על ירושלים. המוני בית-ישראל יצומו ביום הזה (אם משיח-צדקנו לא יבוא קודם), יאמרו את ה'סליחות' המיוחדות לתענית זו, וישטחו תחינה לפני אבינו שבשמים כי יחוס וירחם על עמו ונחלתו ויחיש את גאולתנו.

ימי הצומות שקבעו הנביאים וחז"ל, לציון מאורעות קשים ומכאיבים בחיי עמנו, מנקזים אליהם גם את הסבל והייסורים שפקדו אותנו בדורות שלאחר מכן. עשרה בטבת נקבע בימינו כיום הקדיש הכללי, יום של זיכרון לקדושי השואה שיום מותם על קידוש השם לא נודע. ראוי היום הזה שישמש מוקד של חינוך ומחשבה על השואה.

תפקיד ההורים

כבר חלפו כשישים שנה מאז השואה. ניצולי התופת מתמעטים והולכים. הדור השלישי והרביעי כבר לא ספג בבית את תודעת השואה כחלק מהווי החיים הטבעי. הדור הזה, אם לא יינקטו אמצעים מיוחדים כדי להנחיל לו תודעה זו, לא יידע עליה. היא תהיה בעיניו חלק מהיסטוריה עמומה ורחוקה.

אי-אפשר לסמוך על מערכת החינוך שתוכל להנחיל את מורשת השואה. מערכת החינוך עמוסה מטלות, ונאלצת להקדיש קצת לכל דבר. לזה צריך להוסיף את הנטייה הטבעית של תלמידים ללמוד לצורך המבחן, ומיד אחר-כך לשכוח הכול.

את תודעת השואה יש להנחיל בעיקר על-ידי ספרות, עיתונות, תכניות בכלי-התקשורת, סרטים וכדומה. אלה האמצעים שמטמיעים מידע ומורשת בימינו. ודווקא כאן ניכרת התרחקות מהעיסוק בסוגיית השואה. אפילו בציבור הדתי והחרדי כותבים כיום פחות על השואה, ואולי גם זו תוצאה טבעית מהעובדה שקם דור חדש של כותבים, שלא חווה את אימי השואה כדור הסופרים הקודם.

חייבת להיות כאן התעוררות משותפת, הן מצד ההורים והמחנכים והן מצד היוצרים לסוגיהם. הורים צריכים לשאוף שילדיהם יקראו ספרות שואה המתאימה לגילם ולרמתם, והדרישה לחומר ספרותי כזה ודאי תעורר את הכותבים והמוציאים-לאור לספק את הספרים המתאימים ולהדפיס מהדורות חדשות של ספרות איכותית שנעלמה מהמדפים.

הגבורה היהודית

לציבור המאמין יש עניין מיוחד לטפח את מורשת הגבורה היהודית, בניגוד לעיוות שחל במושג הגבורה בעבר. גבורה איננה בהכרח מרד גיטו ורשה או עלילות הפרטיזנים, אף שגם הם רשמו פרק מזהיר בגבורה היהודית. גבורה לא פחותה מאלה היא היכולת של יהודי מאמין לשמור על צלם אנוש בעמקי השאול; לחסוך מלחמו הדל כדי לקיים מצווה; לסכן את חייו כדי להניח תפילין, להתפלל וללמוד תורה; לשיר "אני מאמין בביאת המשיח" גם בשערי המשרפות.

בשנים שחלפו מאז השואה הצטברו אין-ספור סיפורים כאלה, שכל אחד ואחד מהם משאיר אותך פעור-פה, נפעם ומשתומם. אתה רואה מולך יהודים מהשורה, לאו-דווקא רבנים או צדיקים, שמגלים פתאום עוצמות-רוח מופלאות כל-כך. יהודים שגם כאשר הגיעו לתהומות ההשפלה והשעבוד, זהרה בנפשם אמונה עזה, שגרמה להם לחוש חזקים ממרצחיהם וממשעבדיהם.

זו הסיבה שאנחנו, בגיליון 'שיחת השבוע', שמחים לקבל מהציבור סיפורים מסוג זה ולפרסמם ברבים. בדרך זו נחשפים עוד ועוד מעשי גבורה ומתגלים עוד ועוד סיפורי מופת, שצריכים להיות נר לרגלינו. הסיפורים האותנטיים הללו ממחישים לכולנו, ובמיוחד לדור הצעיר, את כוחה של האמונה היהודית, שהצליחה לגבור על הגדולים שבצורריה.

כך נהפכת דווקא השואה האיומה למקור של אמונה ועוז-רוח יהודי, לצד הזעקה שסיפורים מרטיטים אלה מעוררים בנו, זעקה אל הקב"ה כי ישים קץ לצרותינו וישלח לנו במהרה בימינו את משיח-צדקנו.

בציפייה לגאולה

 "עתידה חיטה שתיתמר כדקל ועולה בראש הרים. ושמא תאמר: יש צער לקוצרה?... הקב"ה מביא רוח מבית-גנזיו ומנשבה עליה ומשירה את סולתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלוא פיסת ידו וממנה פרנסתו"

(כתובות קיא,ב)

יש חדש

תפילה וזעקה

נוכח המצב הקשה בארץ קוראים רבני ישראל לציבור הרחב לבוא לעצרת תפילה וזעקה ביום ראשון, עשרה בטבת, בשעה 3 אחר-הצהריים, ברחבת הכותל המערבי. העצרת תיפתח בתפילת מנחה, ואחריה יאמר הקהל פרקי תהילים למען עם-ישראל ולהחשת הגאולה השלמה. בסיום העצרת תהיה במקום תפילת ערבית.

מדליה לשלוחים

שניים משלוחי חב"ד בטורונטו שבקנדה זכו ביום ראשון השבוע לקבל את מדליית הזהב של מלכת אנגליה, כהוקרה לפעילותם לטובת הקהילה. השניים הם השליח הראשי בעיר, הרב זלמן גרוסבאום, והשליח בקרב קהילת הישראלים בעיר ורב הקהילה, הרב ישראל לנדא. בקהילה הישראלית קיבלו בשמחה את האירוע, שמציין גם את ההכרה שהקהילה זוכה לה מצד השלטונות.

קורס סת"ם

קורס חדש, ברמה גבוהה, לסופרי סת"ם ייפתח בקרוב בגוש דן. בקורס יילמדו ביסודיות ההלכות, לצד רמת כתיבה מהודרת, כתב אשכנזי וספרדי. הזכאים יקבלו דמי אבטלה או הבטחת הכנסה למשך הקורס.
טל'
03-5705343 או 054-268080.

סיפור של מלכודת

חלום הפקות איכות מגישים עלילת-מתח בשני חלקים – מלכודת. סיפור אנושי, על אב שצריך לעבור ניתוח דחוף בחו"ל ושני ילדיו הנשארים בארץ נקלעים לדרמה מרתקת.
טל'
03-9606120.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 

כוח לשאת את קושי הגלות

לאחר שיוסף מתגלה אל אחיו, הוא מזמין את אביו ואת אחיו לבוא למצרים. פרשתנו מספרת על הירידה למצרים, והתורה מונה את מספר הנפשות "יוצאי ירך יעקב"  שירדו למצרים, ומסכמת: "כל הנפש... הבאה מצרימה - שבעים".

אולם כשסופרים את כל השמות המנויים בתורה אין מגיעים אלא לשישים ותשעה; מי הייתה הנפש השבעים? על כך יש כמה דעות: בגמרא מובאת דעה (ורש"י מביאה בפירושו לתורה) שיוכבד, שנולדה בין החומות בכניסתם למצרים היא שהשלימה את המניין. לפי המדרש הקב"ה בעצמו "נכנס עמהם במניין". כמה ממפרשי התורה סבורים (ויש דעה כזאת גם במדרש) שיעקב עצמו הוא שהשלים את מניין שבעים הנפש.

הגדול או הקטנה?

בתוך הפירושים הללו יש דעות מן הקצה אל הקצה: אם נקבל שהקב"ה או יעקב אבינו השלימו את המספר שבעים, הרי שההשלמה נעשתה על-ידי הגדול מכולם. לעומת זאת, אם יוכבד השלימה את המספר, הרי דווקא הקטנה מכולם, תינוקת שזה עתה נולדה, היא המשלימה את המספר.

ביאור העניין קשור לעצם ירידתם של בני-ישראל למצרים. בירידה זו מתחילה ההכנה למתן התורה ולתכלית הכללית של עם-ישראל – לחבר את הקדושה האלוקית עם המציאות הגשמית של העולם הזה התחתון. מה נותן כוח לעם-ישראל למלא ייעוד זה ולהתמודד עם החושך הרוחני של העולם?

למעלה מהגלות

דעה אחת אומרת, שהכוח לכך הוא מיעקב שיורד עם בני-ישראל למצרים. דרגתו של יעקב אבינו היא למעלה מהגלות ומעל השעבוד של מצרים. כאשר גם יעקב אבינו יורד עם בני-ישראל למצרים, הוא מעניק להם כוח שלא להתרשם מהגלות, מכיוון שיש להם כוח שהוא למעלה מכל עניין הגלות.

על-פי הדעה האומרת שהקב"ה עצמו משלים את המניין, יש כאן משמעות רבה עוד יותר: הכוח של בני-ישראל לעמוד בקשיי הגלות נובע מכך שהקב"ה עצמו מצטרף אליהם לצרת הגלות, ועל-כן אין הגלות יכולה לשלוט בהם באמת.

כוח האמונה

על-פי שתי הדעות הללו, הכוח לעמוד בקשיי הגלות נובע מכוח אלוקי עליון שניתן לבני-ישראל. מול זה באה הדעה השלישית ואומרת, שיוכבד התינוקת היא המשלימה את המספר שבעים. יוכבד היא אמו של משה רבנו, שגילה אצל בני-ישראל את האמונה. גם היא עצמה הייתה מהמיילדות העבריות שהחיו את ילדי ישראל והעניקו להם אמונה וביטחון בקב"ה.

משמעות הדבר היא, שגם כשנמצאים בדרגה הנמוכה ביותר יש לעם-ישראל כוח של אמונה (כוח שמצוי ביתר גילוי אצל נשות ישראל, כמאמר: "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"), ובאמצעותו עם-ישראל יכול לשאת את קשיי הגלות ולהגיע אל הגאולה.

 (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 218)

אמרת השבוע

 ברכה סתומה

ילדיו של החסיד ר' יעקב-יצחק מבריזין נולדו חלשים ומתו זמן-מה אחר לידתם. נסע החסיד אל ה'סבא קדישא' מרדושיץ ושפך לפניו את ליבו. הורה לו הרבי, שבפעם הבאה יבוא אליו קודם הלידה.

כשהגיעה רעייתו לחודש השביעי, נסע אל הרבי. שאלו הרבי לשם אביו, והשיב ששמו היה ירמיה. הורה לו הרבי שיקרא לילד חיים-ירמיה. לפני נסיעתו לביתו בירכו הצדיק שהילד יהיה בר-קיימא וסיים את ברכתו במילים "ובני דן חושים".

זמן רב תהה החסיד על פשר המילים הללו. לבסוף אמרו לו חבריו, שהרבי התכוון לרמוז, שאף-על-פי שלדן היה רק בן אחד, בכל-זאת מכנה אותו התורה "ובני דן", משום שמהבן הזה יצאו צאצאים רבים. כך אצלו יהיה זה בן יחיד, אבל ממנו ייוולדו צאצאים רבים. ואכן כך היה.

מן המעיין

 הנשמה

כמו נר

"נר ה' נשמת אדם". נשמת האדם כמוה כנר: כשם שנר לעיתים דולק ולעיתים כבוי, כך נשמת האדם - לעיתים היא מאירה בגלוי ולעיתים נראית כבויה, אבל אפשר בנקל להדליקה מחדש.

(הבעל שם טוב)

לא להתפעל

נשמה יורדת לעולם כדי להאירו בתורה אור ונר מצווה. כל המתבונן בדבר, משליך את חייו מנגד, אין הוא מתפעל כלל מלועג ומדיח, ואינו חושב כלל בחשבונו של העולם החומרי. הוא נותן את עצמו להגדיל תורה ולהאדירה, כל רגע שלו מנוצל לעורר את הלבבות, ולאגד חבורות של לומדי תורה ברבים.

(אגרות-קודש הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

עלולה לפרוח

אמת שהנשמה לא באה לעולם הזה בעבור עסקי אכילה ושתייה, אולם כשמונעים ממנה אכילה ושתייה היא בורחת ופורחת לה.

(רבי חיים מצאנז)

לברר בירורים

כל נשמה צריכה לברר בירור מסוים במקום מסוים. הדבר שצריך להתברר מחכה מאות שנים, או אף מבריאת העולם, לנשמה שתבוא לבררו. גם נשמה זו, מאז נאצלה ונבראה, מחכה לזמן ירידתה, כדי לברר את אשר הוטל עליה.

(ספר המאמרים תש"ט)

מבקשות לרדת

סח רבנו הזקן בעל התניא: יש נשמות שכבר חמש-מאות שנה סובבות על פתח גן-עדן ומבקשות לזכות לרדת שוב לעולם, אף שיחזרו על הפתחים, כדי לקיים תורה ומצוות. לא כל נשמה זוכה למילוי בקשתה.

איתן שבנשמה

בכל נשמה יש ה'איתן' שבה. 'איתן' פירושו - עתיק, נוקשה, תקיף. בכל נשמה יש תקיפות ונוקשות עתיקה לעניינים הקשורים בתורה ובמצוותיה.

(אדמו"ר הזקן)

מה הבאת מהיריד

כאשר אדם חוזר מקניות בשוק, מקיפים אותו בני-משפחתו ושואלים: 'מה הבאת אתך?'. מה נענה אפוא לאחר שהנשמה תעלה למעלה, כשתשוב מהיריד שבו הייתה כל ימי חייה, וישאלוה 'מה הבאת?'.

(פניני תורה)

לשם מה ירדה

נשמה יורדת לעולם הזה לא בעבור ענייני העולם, אלא לשם גילוי האור האלוקי שבעולם. היא יורדת לעולם כדי לקיים את השליחות בנאמנות.

(ספר השיחות תש"ב)



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

הסוד הכמוס

זה קרה לפני כמה שנים. ישבתי באולם בית-מלון בקראקוב, ופתאום ניגשה אליי אישה מקומית, מבוגרת. היא נראתה מתוחה ונרגשת. "מחזותך נראה כי אתה רב יהודי", אמרה ומיד הוסיפה, "אני זקוקה לעצה".

"בבקשה", אמרתי.

התיישבה האישה מולי והחלה לספר:

"כשפרצה מלחמת-העולם השנייה הייתי ילדה. הוריי, שרצו להצילני, הפקידו אותי בידי משפחת מכרים נוצרים מהעיר. חיי נעשו קשים. את הוריי לא שבתי לראות עוד ובמשפחה המאמצת הייתי נטע זר. בני-הבית ניצלו אותי כל הזמן עד כדי השפלה.

"יום אחד גמלה בליבי החלטה לעזוב את הבית. באישון לילה קמתי ממיטתי, יצאתי מהבית ונמלטתי כל עוד רוחי בי. בחוץ שררה עלטה גמורה וגשם עז הרטיב אותי עד לשד עצמותיי. הלכתי והלכתי בלי להביט לאחור. עם שחר הגעתי לכפר שבו איש לא הכירני. הסתרתי את מוצאי היהודי ובדיתי סיפור על הנסיבות שהביאוני לשם.

"עד מהרה השתלבתי בחיי הכפר. מצאתי לי מקום מקלט והתחלתי לעבוד בעבודות המשק. במרוצת הזמן מצאה חן בעיניי דרך חייהם של הכפריים. אהבתי את עבודות המשק ושמחת חיי החלה לשוב אליי. בה-בעת התעמעם והלך זכר משפחתי.

"חלפו כמה שנים. נישאתי לאחד מבני הכפר, צעיר פולני שתמיד סייע לי בעבודות המשק ועמד לצידי בכל בעיה. חיי עם הפולני היו טובים ויפים ונולדו לנו שלושה ילדים. הייתי מאושרת בחלקי. בינתיים גדלו הילדים והקימו בתים משלהם.

"לפני זמן-מה התגלתה בגופי מחלה ממארת. הרופא העריך שנותרו לי רק כמה חודשים לחיות והתחלתי להכין עצמי לפרידה מהעולם.

"והנה, לפני כמה ימים באה אליי אמי בחלום, בוכה ומתחננת: 'אנא בתי, רוב חייך חיית כגויה לכל דבר, בלי חג ומועד, ללא שבת וללא כשרות. אני מתחננת לפנייך, כי לכל הפחות תמותי כיהודייה. אנא הבטיחי לי שלאחר מותך יקברו אותך בקבר ישראל'.

"ועתה, רב יהודי, השא לי עצה מה לעשות. כיצד אוכל לפגוע בבעלי המסור ובילדיי, כשיתברר להם שכל השנים הסתרתי מהם את היותי יהודייה. הלוא אני מבקשת לסיים את חיי בנועם ובשלווה ולא מתוך כעס ומריבה עם האנשים הקרובים לי ביותר".

סיימה האישה את דבריה ואנחה כבדה פרצה מליבה. הרהרתי בסיפורה העצוב כמה רגעים. "האם יש לך חברה טובה?", שאלתי.

"כן", ענתה.

"אם כן, העלי את סיפורך על הכתב וגם את בקשתך להיטמן בבית-קברות יהודי. הפקידי את המכתב בידי חברתך הטובה ובקשי ממנה למוסרו לבעלך רק לאחר מותך. אני סבור שגם הוא ירצה לכבד את בקשתך האחרונה".

הודתה לי האישה בחום ופנתה לדרכה.

חלפו כמה שנים ושוב הזדמנתי לפולין. הפעם התאכסנתי בוורשה הבירה. יום אחד שכרתי מונית שתסיע אותי לעיר ביאלה. נהג המונית עשה עליי רושם של אדם הגון ואדיב. יצאנו לדרך. כשחלפנו על-פני בתיה של ורשה הרהרתי בחיים היהודיים שתססו בה לפני קצת יותר מיובל שנים. חשבתי על בתי-הכנסת ובתי-המדרש, על האדמו"רים והחסידים, על ילדי-חמד מסולסלי פאות ועל קול התורה שבקע ועלה מן הסמטאות.

הנהג החליט להפר את השתיקה. "אתה יודע?", אמר, "יש לי סיפור מעניין לספר לך", והחל לספר:

"לפני כמה שנים מתה אמי ממחלה קשה. בעודנו מעכלים את הבשורה ומתכוננים להלווייתה, נקשה אחת השכנות על דלת הבית. בעיניים דומעות הושיטה לאבי מכתב. 'אשתך הפקידה אותו בידי וביקשה שאמסור לך אותו מיד לאחר מותה', אמרה.

"במכתבה התוודתה אמנו שהסתירה מאיתנו את זהותה היהודית. היינו בהלם. פני אבי החווירו כסיד ועיניו בהו בחלל. כעבור רגע פרץ בבכי נסער. לבסוף פנה אלינו ואמר: 'כעת נסדר לאימא הלוויה רגילה ונקבור אותה בבית-הקברות הרגיל, כדי שאיש מהשכנים לא יפתח פה. אולם בעוד זמן-מה נאמר לכולם שברצוננו להעביר את אימא לעיר טיטשין, כדי לקבור אותה ליד הוריה. כך נוכל לקיים את בקשתה להיקבר בבית-קברות יהודי'.

קולו של נהג המונית נשנק לרגע. הוא היה נרגש מאוד. למען האמת, גם אני התרגשתי מאוד. אך אז התברר לי כי לסיפור יש המשך.

"לפני כמה חודשים", המשיך הנהג, "לקה אבי בהתקף-לב. כולנו חשנו שימיו ספורים. ערב אחד קרא לי, לאחי הבכור ולאחותי. 'זוכרים אתם את המכתב שהותירה אחריה אמא?', שאל-אמר. 'ובכן, דעו לכם כי גם אני יהודי. ממש כמו אמכם, נאלצתי גם אני לברוח בזמן המלחמה ולהסתיר את יהדותי, כדי להציל את נפשי. אני מבקש מכם שלאחר מותי תקברוני ליד אמא בבית-הקברות היהודי בטיטשין'".

לא ידעתי את נפשי. ליתר ביטחון שאלתיו לשם אימו. אכן זו הייתה האישה שפגשתי בקראקוב. שמרתי את הסוד לעצמי ולא סיפרתי לו על חלקי בסיפור.

אחר-כך התכנס הנהג בתוך עצמו והשקט שב לשרות במונית. הוא חשב על מה שחשב, ואני חשבתי על התלאות שפקדו את עמנו ועל הניצוץ היהודי שבכל-זאת לא כבה.

דרכי החסידות

 אהוב את התוכחות

מעיקרי החסידות שאדם לא יחיה לבדו, בפרישות מהעולם ומהזולת. דווקא החיים בצוותא עם אנשים אחרים עשויים להועיל מאוד לאדם, שכן תוכחת החברים מסייעת לו ליישר את דרכיו. חסידים אומרים: מדוע עץ הגדל לבדו בשדה נוטה להיות עקום, ואילו עצי היער ישרים וזקופים? כי העץ הבודד אין מי שיישר את עקמימותו, ואילו עצי היער, הגדלים בצוותא, מיישרים זה את זה.

המסגרת הנאותה לתוכחה היא בהתוועדות. וכך כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ (היום-יום כד בתשרי): "בדרך-כלל, הנה בכל התוועדות הרי ראשי-המדברים תובעים מאת המסובים שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם, שיקבעו עתים ללימוד חסידות ושישמרו הקביעות, ואשר הלימוד יהיה על-מנת ללמוד ולקיים". אולם הרבי ממהר להבהיר: "הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים שאין בהם משום הלבנת פנים ולא-כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, אשר איש את רעהו הוכיח באהבה ובחיבה גדולה".

תוכחה עצמית

באחת מאיגרותיו הוא מסביר (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ב, עמ' תעה): "קודם לציווי 'הוכח תוכיח' (ויקרא יט,יז) נאמר 'לא תשנא את אחיך בלבבך', שכן זהו תנאי מוקדם לתוכחה. ולאחר מכן נאמר 'ולא תשא עליו חטא', היינו, שאם לא פעלה התוכחה, ודאי אתה אשם ולא הוא, שלא היו הדברים יוצאים מן הלב".

כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' אמר (ליקוטי-דיבורים חלק א עמ' צב): "'הוכח תוכיח' הוא כמו 'המול ימול' (בראשית יז,יג). כשם שבמצוות מילה דרשו רז"ל (מנחות מב,א) 'המל - ימול' (מי שמהול יימול אחרים), כן גם בתוכחה, תחילה 'הוכח' את עצמך ולאחר מכן 'תוכיח' את עמיתך". אמר על כך אחד החסידים הראשונים: מתי התוכחה מועילה? כשקדמה לה תוכחה עצמית. חסידים אומרים: "אדם צריך להוכיח את עצמו עד שגם השני ישמע" (ספר המאמרים תש"ח עמ' 252).

ידועה דרכם של האחים הצדיקים, רבי זושא ורבי אלימלך, שכשהיו רוצים להוכיח מישהו, היו יושבים לידו ומוכיחים זה את זה על עבירות שעברו כביכול, וכך היה השומע יכול להתעורר בתשובה, בלי שיתבייש. המגיד ממזריטש אומר: כשיש צורך להוכיח אדם על עבירה שבידו, אין להוכיחו על פניו (שלא יתבייש). יש להפנות את דברי התוכחה לאדם שאין בו עבירה זו (בנוכחותו של בעל העבירה). או-אז ירגיש בעל העבירה שהדברים מכוונים אליו וייכנסו ללבו (אור תורה עמ' מא).

להסיר את העוקץ

אדמו"ר הריי"צ מורה כיצד להוכיח: בכל תוכחה צריך להסיר ממנה כל דיבור העוקץ, או רמז לעקיצה, שגורם כאב למקבל התוכחה. קודם לעשיית ניתוח (לא עלינו) באיזה איבר - מקררים את מקום הניתוח כדי למעט בצער ובכאב. כן הוא בתוכחה, שהכוונה בה להבריא הנפש, צריכים למנוע ככל שאפשר צער מן השומע (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ב, עמ' תעו).

באחת מאיגרותיו מספר הרבי הריי"צ כי התבונן פעם אחת במעשיו של הרופא שבא להזריק לו זריקה, ולמד מזה דרך בעבודת ה': התוכחה - כמוה כזריקת סם מרפא. כאשר צריכים לתת זריקה לחולה - בודקים תחילה את נקיות המחט; הרופא ומשרתו לובשים בגדים לבנים; רוחצים את ידיהם; בודקים את ציפורניהם - אולי נשאר שם שמץ זוהמה. אז שופכים על ראשי אצבעותיהם חומר חריף שמעביר כל חשש של זוהמה. לאחר מכן, רוחצים היטב את מקום הזריקה בסם חזק המסיר כל אבק, אפילו היותר דק ובלתי-נראה. הכנות אלה חיוניות הנה, שכן בלעדן יש חשש שתיכנס זוהמה לגוף, יחד עם החומר הנזרק, ואז לא זו בלבד שהחומר הנזרק לא יפעל פעולתו, אלא שהדבר יכול לגרום למחלות שונות ר"ל (איגרות-קודש שלו כרך ג עמ' רצא).



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

מתקרב לבית-המקדש

לנגפורד על רקע אחת מיצירותיו
בעבור מנהרות הכותל

לפני כמה שנים פתח ג'רמי (יהודה) לנגפורד, אמן זכוכית בעל שם עולמי, את דלת הסטודיו שלו ובפתח ניצב נציגו של נשיא קניה, דניאל אראפ מוי. "הנשיא שמע על הוויטראז'ים שלך והוא מזמין אותך לעצב את חלונות הכנסייה החדשה שהוא בונה בכפר-הולדתו", אמר האיש, ופרס על השולחן תכניות עבודה. ג'רמי נדהם מגודל הבניין ומהיקף העבודה המוצעת לו. זו הייתה העבודה הגדולה ביותר שהוזמנה אצלו אי-פעם. "אני יהודי ועליי להתייעץ עם רבותיי, אם מותר לי לעשות עבודה בעבור כנסייה", השיב ג'רמי לקנייתי המופתע.

שבוע ימים היטלטלה השאלה בין כמה רבנים ואף הגיעה לפוסקים הבכירים ביותר. ג'רמי זוכר היטב את התשובה הסופית: "אם היית רעב ללחם, אולי היה מקום להתיר לך את העבודה, בהתחשב בכך שמדובר בפרוטסטנטים ולא בקתולים. מכיוון שלא זה מצבך, לא יאה שיהודי ינצל כישרון שקיבל מהקב"ה כדי לפאר כנסייה". ג'רמי דחה את העבודה.

הגוי כיוון אל היהדות

ג'רמי (46) נולד בלונדון בסביבה רחוקה מיהדות. מגיל צעיר נמשך לאמנות בזכוכית. יום אחד פגש אמן זכוכית נודע, והתקבל אצלו לעבודה כשוליה. האמן חזה לו עתיד מזהיר בתחום. אחר-כך יצא לסיבוב בעולם. "הייתי בא למקום, מתיידד עם האנשים, עושה להם כמה עבודות זכוכית, מתפרנס קצת וממשיך הלאה".

השינוי בחייו החל בעקבות עבודה שביצע בביתו של גוי שוחר מיסטיקה. העבודה כללה סמלים יהודיים. כשג'רמי גילה בהם עניין מיוחד, הפנה אותו הגוי אל המקורות היהודיים. ג'רמי נפגש עם חסידי חב"ד בלונדון, שפתחו לפניו צוהר אל היהדות. בהיותו בן עשרים ואחת עלה ארצה והמשיך בלימודי יהדות, מתוך דגש מיוחד על פנימיות התורה. לאחר תהליך ארוך ורציני החל לשמור תורה ומצוות.

היסטוריה בזכוכית

זמן-מה לאחר שדחה את העבודה בקניה החלו לזרום אליו הצעות עבודה גדולות בארץ. תחילה הוזמן לבצע עבודת-ענק במוזאון מגדל-דוד בירושלים. עבודותיו מעטרות את האוסף הקבוע של המוזאון. הן סוקרות את ההיסטוריה של ירושלים מאז דוד המלך ועד ימינו.

אחר-כך הוזמן לעצב ארון-קודש מזכוכית, בישיבה המשקיפה אל הכותל המערבי. הארון קבוע בין ארבעה עמודי זכוכית שגובהם שבעה מטרים, ולמתבונן נראה כאילו הוא תלוי באוויר.

150 טונות זכוכית

זה כשנה שוקד ג'רמי על פרוייקט גרנדיוזי במנהרות הכותל. מדובר בשבע יצירות המבטאות את הקשר של עם-ישראל לירושלים, מימי האבות ועד עתה. משקל היצירה שג'רמי עובד עליה עכשיו עשרים ושתיים טונות של זכוכית והיא מתנשאת לגובה של שנים-עשר מטרים. משקל כל היצירות יחד כמאה וחמישים טונות של זכוכית יצוקה לצד ויטראז'ים. הפרוייקט עתיד להסתיים ולהיפתח לקהל בעוד כמה חודשים.

"פתאום שמתי לב שכל הזמן אני מתקרב והולך אל בית-המקדש", אומר ג'רמי בחיוך. "תחילה במוזאון ליד שער יפו, אחר-כך מול הכותל-המערבי, וכעת במקום הקרוב ביותר האפשרי למקום המקדש. אני בהחלט מקווה שבקרוב מאוד אוכל לתרום מהכישרון ומהניסיון שלי גם לבית-המקדש עצמו".

פינת ההלכה והמנהג

ספר-התורה - לאן?

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: בנים שכתבו ספר-תורה לעילוי נשמת אביהם, שואלים: האם להכניס את הספר לבית-הכנסת שבו התפלל האב, שיש בו די והותר ספרי-תורה, או לבית-כנסת מרוחק שהספר נחוץ לו ביותר?

תשובה: לו היה האב עצמו, בעודנו חי, פונה אלינו בשאלה כזאת, סביר להניח שלא היינו מסתפקים כלל, אלא עונים לו שהמצווה גדולה יותר בהכנסת הספר לבית-כנסת שזקוק לו יותר. אלא שכעת אנו עסוקים בשאלה אם העיקר היא המצווה, או שמא ההנצחה. ובכן, תנוח דעתנו: הכבוד וההנצחה האמיתיים אינם שבני-האדם שהכירוהו יזכרו אותו לטובה, אלא שייזכר לטובה לפני הקב"ה.

הציבור רגיל להקפיד על אמירת ה'קדיש'. מקור הדבר במאמר חז"ל "ברא מזכי אבא" [=הבן יכול לזכות את אביו במצוות]. גם הקדיש עצמו אין בו מאומה הקשור לנפטרים, אלא רק מצווה לקדש שם-שמים. לאמיתו של דבר, כל מצווה, זכות ודבר טוב שיעשה הבן, אפילו אם אביו לא ציווהו על כך כלל (וכל-שכן אם חינכו וציווהו על כך), נחשבים לזכות הנפטר בעולם האמת, מצילים אותו מקטרוגים, מעלים אותו ממדרגה למדרגה ומכבדים אותו בגן-עדן.

מלבד עניין הצדקה, שיש לתיתה למי שנחוץ לו הדבר ביותר, יש פה גם ה'רווחים', כפי שאמרו חז"ל: "'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד' (תהילים קיב,ג) - זה הכותב תורה, נביאים וכתובים ומשאילם לאחרים". כאשר יקראו בספר-תורה זה בבית-הכנסת המרוחק, ייחשבו לעילוי נשמת האב גם כל הברכות והקדישים הקשורים לקריאה בו. לעומת זאת, בבית-כנסת בעל ספרי-תורה רבים יקראו פחות בספר זה, והזכויות בהתאם.

יישר-כוחם של כל העוסקים בכתיבת ספרי-תורה חדשים, ויישר-כוחם של בתי-הכנסת שמקפידים לקרוא בתורה בספרים חדשים דווקא (ולא רק בשנתם הראשונה, לצורך ההגהה). אלא שצריך להגיה אותם תחילה היטב, מלבד הגהת מחשב – גם על-ידי שני סופרי-סת"ם המומחים בהגהה, וה' יאיר עינינו.

מקורות: כתובות נ,סע"א. סנהדרין קד,א. נטעי גבריאל אבילות ח"ב, מבוא לפרק מ.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il