שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 833, ערב שבת  ט"ו בטבת תשס"ג (20.12.02)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמוד 1

עמדה שבועית

 לאן מובילים את הזעזוע

האמת היא שכל אירוע של שפיכות-דמים היה צריך לעצור את החיים; אבל אנחנו ממשיכים בחיי השגרה, כי חל פיחות בערך של קדושת החיים וחיי אדם נעשו זולים במקומותינו

מדינה שלמה זועזעה עד עמקי נשמתה כשהתברר מה עלה בגורלה של הודיה הפעוטה ז"ל. ידענו הרבה דם ושכול ואירועים מכאיבים בעת האחרונה, אבל הצמרמורת שעברה עתה בגופנו הייתה חזקה מאי-פעם. ומה עשינו בזעזוע הזה? לאן הובלנו את ההתעוררות הציבורית? - לשום מקום.

הבעל-שם-טוב אומר, שכל דבר שיהודי רואה או שומע צריך לשמש לו הוראה בעבודת-ה'. גם אירועים שגרתיים, יום-יומיים, אמורים לעורר את האדם למחשבה ולהתבוננות. על-אחת-כמה-וכמה מאורע מסעיר כל-כך, שחולל זעזוע עמוק בלב כולנו.

איפה מתחילה הזילות

מצד אחד, מה אפשר לומר נוכח דבר מפלצתי כל-כך? יש מצבים שאתה מנסה להיכנס לתוך מוחו של הפושע, להבין מדוע עשה את מעשה הפשע. כאן אתה נאלם דום. זה הטירוף בהתגלמותו. רוע מזוקק, שסותר את האינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר.

ומצד שני, המעשה הזה הוא אמנם שיא של רוע ומפלצתיות, אבל הוא משתלב באווירה כללית של זילות חיי אדם. באותם ימים ממש מתרחשים עוד ועוד מעשים של רצח, שלצערנו כבר איננו מתרגשים מהם, כי הם נהפכו לשגרת-חיים. בעלים רוצחים את נשותיהם, מריבה בין בני-נוער מסתיימת ברצח, ויכוח על חניה מוביל לשפיכות-דמים.

וכי מה מבדיל את סיפורה של הודיה מעשרות ומאות מעשי רצח אחרים? רק העובדה שמעשה מפלצתי כזה אינו שכיח אצלנו. לו היו מתרחשים עוד ועוד מקרים מסוגו, היינו עוברים גם על כך לסדר-היום. והלוא האמת היא שכל אירוע של שפיכות-דמים היה צריך לעצור את החיים, כי רצח הוא הדבר הנורא מכול, החמור מכול, המזעזע מכול. אנחנו ממשיכים בחיי השגרה, כי חל פיחות בערך של קדושת החיים וחיי אדם נעשו זולים במקומותינו.

אולי הזילות בחיי האדם מתחילה דווקא בדברים שנחשבים 'קטנים'. הפלות, למשל, או נטילת חייהם של חולים סופניים (בעבר לפחות כינו זאת 'רצח מתוך רחמים', והמילה 'רצח' הדהדה היטב. כיום ניתן לזה שם נאה וחביב - 'המתת חסד'). ברגע שפורצים את המוחלטות של קדושת החיים ומתירים לבני-אדם ליטול חיים של זולתם, הופכת הפרצה הקטנה לשיטפון.

קדושת החיים משמעותה - שחיי אדם, כל אדם, קדושים הם, ואסור לאדם להעלות על דעתו לגדוע אותם. בהלכה היהודית אין שום הבדל בין חייו של זקן חולה וגוסס לבין חייו של ילד קטן, עירני ותוסס. מי שמזרז את מיתתו של גוסס, הוא רוצח לכל דבר. הרעיון הטמון ביסוד הגישה הזאת הוא, שחיי-אדם אינם נמדדים במונחים כמותיים. רגע חיים, של כל אדם, בכל מצב, הוא הדבר המקודש ביותר, שאי-אפשר כלל להעריכו.

לא זו בלבד שהאדם אינו רשאי ליטול את חיי זולתו, הוא גם אינו אדון על חייו-שלו. מאבד עצמו לדעת אף הוא רוצח, אלא שכבר אין לנו את מי להעניש. בעולם הבא ישלם המתאבד את מלוא המחיר על הפשע הנתעב שעשה. כי חיי האדם קודש הם, ואינם ברשותו של האדם.

האמונה כיסוד המוסר

ערך זה של קדושת החיים מבוסס על אמונה בבורא עולם, שנתן את החיים ואסר באיסור החמור ביותר לשפוך דמים. הזיקה בין אמונה בה' ובין מוסריות אנושית בסיסית באה לידי ביטוי חד בתשובתו של אברהם אבינו לאבימלך: "רק אין יראת-אלוקים במקום הזה - והרגוני".

הזעזוע שפקד את כולנו צריך להוביל להעמקת החינוך והתודעה של קדושת החיים. חובה עלינו להשריש בלב כול כי הדיבר "לא תרצח" - הוא מוחלט. הציווי האלוקי "מיד האדם, מיד איש אחיו, אדרוש את נפש האדם" - הוא סופי ונצחי. הנימוק "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" - הוא היסוד לקדושת החיים.

בציפייה לגאולה

 "יש קץ שנקבע על-ידי הקב"ה, ויש קץ שבא על-ידי בקשת הרחמים. אם יבקשו ויעוררו ישראל רחמים, כמו שעשו אבותינו במצרים, תבוא הגאולה קודם הקץ האחרון".

(אור החיים)

יש חדש

התקדמות במאבק

ביום שני השבוע חלה התקדמות במאבק הממושך שמנהלת חסידות חב"ד להשבת 'ספריית שניאורסון' לבעליה. מדובר בשנים-עשר אלף ספרים השייכים לאדמו"רי חב"ד לדורותיהם, שנלקחו שלא כדין בימי מלחמת-העולם הראשונה ומוחזקים מאז במוסקווה. הרבי מליובאוויטש שיגר בשעתו משלחת מיוחדת בת ארבעה חברים, מינה אותם ל'אגודת חסידי חב"ד' ברוסיה והטיל עליהם את המשימה לאתר את הספרים ולהשיבם למקומם הטבעי. בתחילה הכחישו השלטונות את דבר קיומם של הספרים. אחר-כך הודו ואף אפשרו לראותם ולסמנם, אך סירבו להוציאם מהספרייה. לפני כמה חודשים מסרו ארבעה-עשר ספרים לידי חב"ד, והשבוע העבירו עוד שנים-עשר ספרים. משלחת הספרים נחושה להמשיך את המאבק עד השבתה של הספרייה כולה.

770 בירושלים

ברמת-שלמה בירושלים נערכה חנוכת הבית של בית-הכנסת החדש והמפואר, שנבנה בדיוק בדמות בית-מדרשו של הרבי בברוקלין, המכונה 770. הרוח החיה מאחורי הפרוייקט המיוחד הוא רבה של קהילת חב"ד במקום, הרב יוסף-יצחק הבלין.

חבורת מצוות

נועם הפקות מוסיפה להגיש לילדי ישראל את עלילות חבורת מצוות. ועכשיו - החבורה בעקבות הכתר האבוד - בקלטות וידאו ובתקליטורים. כמו-כן הופיעו קלטות שמע של חבורת מצוות 10- בשיטפון הגדול, ו-11- הכור הגרעיני. טל' 4414735-02.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 הכוח להתמודד ולהיגאל

קודם מותו בישר יוסף לאחיו על הגאולה ממצרים, באמרו: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם". הירידה למצרים באה על-ידי יוסף, וגם הגאולה ממצרים באה על-ידו. הוא נתן לבני-ישראל לא רק את הסימן של הגאולה, אלא גם את הכוח שלא לשקוע בטומאת מצרים, ובסופו של דבר להיגאל ממנה.

כוח זה קשור עם דרגתו הרוחנית הגבוהה של יוסף. בכך היה שונה מאחיו, ואפילו מאביו, יעקב. אחי יוסף היו רועי צאן והתבודדו מפני המולת העולם, ואילו הוא היה במצרים, מרכז ממלכת הטומאה, נעשה בה משנה למלך ואף-על-פי-כן עמד בצדקו.

למה נענש?

דרגתו העליונה של יוסף מסבירה מאמר תמוה של חז"ל. כאשר פתר את חלומו של שר המשקים, ביקשו להזכירו לפני המלך. חז"ל אומרים, כי נענש משום שסמך על שר-המשקים, על בשר-ודם – ולכן הקב"ה השכיחו שנתיים מליבו של שר-המשקים. נשאלת השאלה: איזה פגם היה בבקשו עזרה מבשר-ודם? והלוא הקב"ה עצמו קבע בתורתו שהאדם צריך לפעול בדרך הטבע, ככתוב: "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה". מכאן שהאדם נדרש לפעול ולא לשבת באפס מעשה ולצפות לנס.

כך נהג גם יעקב אבינו: לקראת פגישתו עם עשיו חשש "פן יבוא והכני אם על בנים", ואמנם הוא התפלל לה', אך לצד התפילה נקט פעולות בדרך הטבע - התכונן למלחמה וגם שלח דורון לאחיו. מדוע אפוא נענש יוסף על שנקט גם הוא פעולה טבעית כדי להיחלץ מהכלא?

למעלה מהטבע

אלא פעולה זו נחשבה חטא דווקא בגלל דרגתו הרוחנית הגבוהה של יוסף. אכן, בני-אדם רגילים, ואפילו צדיקים, זקוקים לעשיית 'כלי' בדרך הטבע, ולכן שלח יעקב דורון לעשיו והתכונן למלחמה, אבל נוכח דרגתו הרוחנית של יוסף היה עליו להסתפק בביטחון בה' ולא לשים את מבטחו בבשר-ודם.

על דרגתו של יוסף נאמר הפסוק: "טוב לחסות בה' מבטוח באדם". זו דרגה שהאדם צריך לשים את כל מבטחו מקב"ה ולסמוך עליו שיסייע לו, בלא להזדקק לעשיית 'כלי' בדרך הטבע. ומכיוון שיוסף לא נהג כמתחייב מדרגתו הרוחנית ותלה את תקוותו בבשר-ודם, נענש על כך ונאלץ להמתין עוד שנתיים בבית-האסורים.

למעלה מהעולם

בגלל דרגתו הרוחנית הגבוהה של יוסף הירידה למצרים קשורה דווקא בו וכמוה גם היציאה ממנה. כדי לרדת מטה-מטה, ל"ערוות הארץ", זקוקים לכוח עליון ביותר, שייתן כוח שלא להתרשם מהקשיים ומהניסיונות שלמטה.

וכמו-כן כדי להיגאל מטומאת מצרים צריכים כוח שהוא למעלה מהעולם ולמעלה ממגבלות הטבע, שכן כל עוד נתונים להשפעת הטבע, חל הכלל "אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים". לכן דווקא יוסף, שדרגתו הרוחנית עליונה ממגבלות הטבע, נותן לעם-ישראל את הכוח לגאולה ממצרים.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 837)

אמרת השבוע

 כוחה של חברותא

אחד מחסידיו של רבי מרדכי מלכוביץ' הלך פעם אחת בדרך ובא לידי ניסיון של עבירה, עד שגבר עליו יצרו ולא מצא כוח לעמוד כנגדו. פתאום באה לו מחשבה: "איך אוכל להתייצב לפני הרבי אחרי חטא כזה?!". אולם היצר הוסיף לפתותו, ואמר בליבו שלא ייסע עוד אל הרבי.

ברגע האחרון עלתה במוחו מחשבה שנייה: "איך אוכל להביט בפניהם של אחיי החסידים?!" - והמחשבה הזאת נסכה בו כוח להתגבר על יצרו ולהינצל מהחטא.

כשהגיע כעבור זמן אל הצדיק, אמר לו הרבי: "מה שחברותא חסידית יכולה לפעול, גם הרבי עצמו אינו יכול לפעול".

מן המעיין

 ספרים ומחברים

 הקב"ה משלם

"מי הקדימני ואשלם" (איוב מא,יג). מי שאין לו בנים ועושה ספרים ומשאילם לאחרים, אמר הקב"ה: צריך אני לשלם, ליתן לו ממון ובנים, שיהיו קוראים בספרים.

(מדרש רבה)

 הכול אמר ה'

כל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, הן בהלכה והן באגדה, ובכל הספרים שחיברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה, כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש.

(לקוטי לוי יצחק)

 חיבורים ברוח-הקודש

כל המחברים עד הט"ז והש"ך והם בכלל, עשו החיבורים שלהם ברוח-הקודש. ומהו רוח-הקודש? שמגלים לו רזי תורה.

(בעל התניא)

 עלייה לדרגת התורה

גילוי הדברים הוא ברוח-הקודש, אבל לאחר ש נתגלו הדברים ונעשו תורה, דרגתם גבוהה מרוח-הקודש, שכן התורה עצמה נעלית מדרגת רוח-הקודש.

(שארית ישראל)

 לימוד בספרים

"חדל להשכיל להיטיב" (תהילים לו,ד). "חדל להשכיל" – יצר הרע משפיע על האדם שלא ללמוד ספרי מוסר ושולחן-ערוך וכיוצא בזה; "להיטיב" - היצר מתאמץ בזה משום שלימוד ספרים אלו במיוחד מביא טובה לאדם – יראת-שמים.

(צוואת הריב"ש)

 הקדמת התורה

דרכם של מחברי ספרים להקדים הקדמות לספריהם; מה ההקדמה של הקב"ה לתורה? – דרך-ארץ, "דרך-ארץ קדמה לתורה".

(רבי שמחה-בונם מפשיסחה)

 מעלת לימוד רש"י

אדמו"ר הזקן אמר: פירוש רש"י על החומש הוא יינה של תורה. פותח את הלב ומגלה אהבה ויראה עצמית. פירוש רש"י על הגמרא פותח את המוח ומגלה שכל עצמי.

(היום יום)

 נמצא בכתבים

הרבי הרש"ב אמר לפני הסתלקותו: "אני הולך השמימה ואת הכתבים אני משאיר לכם". ללמדנו שעל-ידי העיסוק בכתביו ובתורתו יש לנו אותו-עצמו. וכפי שמצינו בדברי חז"ל שאמרו (שבת קה,ד): "אנא נפשי כתבית יהבית".

(לקוטי שיחות)

 היכלו מאיר

לאחר הדפסת ה'לקוטי תורה' של אדמו"ר הזקן, אמר נכדו, ה'צמח-צדק', לאחד החסידים: אין לשער את גודל קורת-הרוח שגורמים לבעל-השמועה כשלומדים את תורתו. כל היכל הצדיק מאיר משמחה, ברכתו מגינה על הלומד, על בניו ועל בני-בניו.



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 נגד כל הסיכויים

באישון לילה נקש מושל הכפר אילינקה, השוכן בקרבת העיר וורוניז' שברוסיה, על דלת ביתו של ר' זלמן ליברמן. ר' זלמן נשלח לשם על-ידי האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש כדי לסייע ליהודי הכפר וסביבתו לשמור על יהדותם.

ר' זלמן דאג לתפילות במניין, למצות בפסח, לשחיטה כשרה וגם לבריתות-מילה בשעת הצורך. הוא היה המפוח שליבה את הגחלת היהודית לבל תדעך.

"בן-זקונים נולד לנו לפני שבוע", אמר המושל לר' זלמן. "בוא מחר לביתנו למול אותו. אבי יהיה בבית ויסייע לך בכל הדרוש. אני אסע הרחק מכאן כדי שלא אואשם בשיתוף-פעולה איתך. ברור?". ר' זלמן הנהן בהבנה והמושל נבלע באפלת הליל.

למחרת היום, שעה קלה לפני שקיעת החמה, הופיע ר' זלמן בבית המושל ומל את הרך הנולד. כשירדה החשכה חמק בלאט לביתו.

לא חלפו ימים רבים ודבר הברית שנערכה לבן המושל דלף ונודע ברבים. המושל נדחק לפינה והאשים את אביו הקשיש ואת ר' זלמן המוהל בקשירת קשר מאחורי גבו, למול את בנו שלא לרצונו. זו הייתה גם הגרסה שמסר לחוקר המשטרה.

הסיפור צבר תאוצה ונהפך לפרשה ציבורית שהכול עסקו בה. הסב הקשיש הוכרז מיד כבלתי-כשיר לעמוד לדין וכל העניין התמקד בפושע האמיתי, הלוא הוא המוהל.

לקראת מועד המשפט נשלח ממוסקווה שופט מיוחד כדי לנהלו. היו לו למשפט כל הסממנים של משפט-ראווה – נאשם יהודי, תהודה ציבורית ושופט מיוחד. במקרה כזה, ידעו הכול, סיכוייו של ר' זלמן לצאת מהסיפור בשלום קלושים ביותר.

בבוקר המשפט גדש קהל רב את אולם בית-המשפט בוורוניז'. בין הבאים היו גם יהודי אילינקה, שחרדו לגורלו של ר' זלמן. הנאשם עצמו הוכנס לאולם בית-המשפט כבול בידיו וברגליו, כפושע מסוכן.

התביעה האשימה את ר' זלמן בשלוש האשמות שכל אחת מהן קשה מקודמתה.  הראשונה, עבירה על חוק המדינה בדבר חופש שמירת הדת. "בביצוע הברית כפה הנאשם על התינוק פולחן יהודי דתי בלא ששאלו וקיבל את הסכמתו".

ההאשמה השנייה הייתה, גרימת נכות פיזית ונפשית לתינוק, לכל ימי יחייו. התביעה הצטיידה בחוות-דעת רפואית הקובעת שברית-מילה עלולה להסב לתינוק נזק מוחי המגיע עד כדי פיגור שכלי ופגיעה נפשית לכל החיים.

ההאשמה השלישית הייתה החמורה מכולן. התביעה טענה כי הוצאת דם מגופו הזעיר של תינוק עלולה לדרדר את מצבו עד מוות, ועל-כן ביקשה לראות בביצוע הברית ניסיון לרצח.

לאחר הצגת כתב-האישום התייצב נציג הסנגוריה מטעם המדינה להציג את טענות-הנגד. אלה נשמעו חיוורות ודלות לעומת האשמות התביעה. גם נאום הסיכום של התובע עלה עשרת מונים על זה של ההגנה. התובע ניסח את דבריו בארסיות רבה. לבסוף דרש מבית-המשפט במפגיע "להטיל על ראש הפושע עונש הולם ומרתיע –מוות".

עם סיום דברי התובע השתררה בבית-המשפט אווירה קשה. ההמונים שגדשו את המקום הריעו לתובע והפגינו בכך את ציפייתם הברורה מהשופט להיענות לדרישת התביעה.

יהודי אילינקה והסביבה, שהיו מיעוט בקהל, חשו אבודים. הם חששו מהאווירה סביבם שהתלהטה מרגע לרגע. בעיקר חרדו לגורלו של ר' זלמן, שעתה נראה כי רק נס גלוי יכול להצילו מעמוד התלייה.

התובע התיישב על מקומו מלא סיפוק. כמו לשאר היושבים באולם היה ברור לו שפסק-הדין נחרץ עוד בטרם פצה השופט את פיו. הדרך שהציג את טענות התביעה כמעט לא הותירה לשופט ברירה.

עוד אדם באולם שחש שביעות-רצון רבה היה חוקר המשטרה שחקר לראשונה את מושל הכפר והכין את החומר שעליו התבססה התביעה. זמן רב ציפה לקידום בסולם הדרגות במשטרה ולא זכה לכך. כעת – היה משוכנע – יזכה סוף-סוף במעמד הראוי לו.

השופט פנה אל ר' זלמן ושאלו אם יש לו מה להוסיף בטרם יוכרז גזר-הדין. חיוור ותשוש קם ר' זלמן על רגליו ואמר: "כבוד השופט, כבר כמעט שלושים שנה אני מל תינוקות, ותמיד האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון. לא ידעתי שאני מזיק עד כדי כך לתינוקות. ובאמת, מעולם לא ראיתי בין התינוקות שמלתי מי שנפגע מכך פיזית או נפשית".

ר' זלמן היה נרגש. הוא עצר את שטף דבריו ונשם עמוקות. לאחר מכן המשיך: "הנה, אפילו כאן באולם יושבים אנשים שמלתי לפני עשרים שנה ויותר. ביניהם כבוד התובע המחוזי וחוקר המשטרה מאילינקה. והנה הם לפנינו בריאים ושלמים וממלאים את תפקידיהם בכישרון רב, כפי שהכול רואים. את שניהם מלתי במו-ידיי כשהיו בני שמונה ימים ואיני חושב שפגעתי בשכלם. האם מי מהם או מהקהל מבקש לערער על עובדה זו?". השתתק ר' זלמן והתיישב.

דבריו של ר' זלמן גרמו הלם מוחלט באולם. פניהם של התובע ושל החוקר חפו. בתוך רגעים השתנתה האווירה באולם מן הקצה אל הקצה. גם השופט חש כי גילויו המפתיע של ר' זלמן והאופן הפשוט שבו הציגו שמטו לחלוטין את הקרקע מתחת לרגלי התביעה.

ר' זלמן שולח חופשי לביתו.

דרכי החסידות

 אדם לעמל יולד

ספרי המוסר עוסקים רבות בצורך שהאדם יתקן את מידותיו הרעות. החסידות באה ומחדשת שלא די בתיקון המידות הרעות, אלא צריך להגיע לידי כך שגם המידות הטובות לא יבואו מצד הטבע בלבד, אלא מתוך מחשבה והכרה שכלית. וכך אומר רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא: "כל עניין החסידות - לשנות טבע מידותיו".

בעיירה אחת ברוסיה הלבנה חי יהודי, למדן גדול, שהצטיין בעיקר במידותיו הטובות. יום אחד נסע אל רבנו הזקן ושאלו: "מה חידשה החסידות?". השיבו הרבי: "לאדם יש מידות וגם לבעלי-החיים יש מידות. ההבדל הוא שמידותיהם של בעלי-החיים טבעיות, ואילו מידותיו של האדם באות דווקא על-ידי עבודה ועמל וצריכות להיות נשלטות על-ידי השכל".

שמע האיש את התשובה, התבונן בה - והתעלף. הוא נוכח כי מידותיו הטובות, המהוללות בפי כול, הן בדרגת מידותיהם של בעלי-חיים בלבד, מכיוון שלא נולדו על-ידי עבודה ועמל. כשהתעורר מעלפונו שאל: "נו, ומה חידשה החסידות?". השיב הרבי: "החסידות שואפת להגיע אל מה שלמעלה מהשכל, ואת זה גופא להבין בשכל".

ביקורת המידות

מידות טבעיות, אפילו הן טובות, עלולות גם לקלקל. לא בכל מקרה ראוי להיות נדיב, ולא בכל מצב נכון להקפיד ולדייק. כמו-כן לא בכל עת צריך להיות שקדן והוגה בתורה, אלא פעמים צריכים להרים את העיניים מהספר ולראות מה קורה מסביב. זה יתרונו של האדם, שכאשר הוא מבין בשכלו שצריך להתנהג בדרך מסויימת, יש בכוחו לעשות כן אף-על-פי שטבעו מושכו לדרך אחרת.

תורת החסידות מבארת את העניין על-פי סיפור תמוה שמובא בגמרא (עבודה-זרה יח,א). שם מסופר על דו-שיח בין רבי חנינא בן-תרדיון לרבי יוסי בן-קסמא. השיחה נסבה על תעוזתו של רבי חנינא להקהיל קהילות ברבים למרות גזירת המלכות, ובתוך כך שאל רבי חנינא את רבי יוסי: "מה אני לחיי עולם-הבא?". השיב רבי יוסי: "כלום מעשה בא לידך?". השיב רבי חנינא: "מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתים לעניים" (הוא חילק לעניים כסף שייעד לסעודת פורים, וחשב שאלה כספי הקופה של צדקה, ואף-על-פי-כן לא לקח את כספו מקופת הצדקה). אמר רבי יוסי: "אם-כן, מחלקך יהיה חלקי".

לכאורה, תמוהה מאוד שאלתו של רבי חנינא אם יש לו חלק לעולם הבא, אף שמסר את נפשו על לימוד תורה ברבים. ועם זה - אם מסירות-נפש כזאת עדיין מניחה מקום לספקות, איך ייתכן שמעשה חילוף המעות הוא שמבטיח את חלקו לעולם הבא?!

אלא, מבארת תורת החסידות, הספק של רבי חנינא נבע מן החשש, שמא דבקותו בתורה אינה נובעת אלא מטבע השקדנות שלו ואינה לשם-שמים ממש. אולי הוא בעל 'מרה-שחורה', ולכן הוא מוסר את נפשו על התורה. אך כשסיפר את מעשה חילוף המעות - דבר שהוכיח כי הוא בעל מידת הפזרנות, שמנוגדת לאופיים של בעלי 'מרה-שחורה' - אז התברר שהוא עוסק בתורה במסירות-נפש אמיתית ולשם-שמים.

עובד אלוקים

החסידות מדגישה בכל עניין את העבודה הנדרשת בו. בספר התניא (פרק טו) מתואר טיפוס של יהודי שלכאורה כל-כולו קדושה וטהרה, ואף-על-פי-כן הוא נקרא "לא עבדו" - יהודי שאינו עובד את ה'. זאת משום שעבודתו נובעת מתכונות-נפשו או מהרגילות שהורגל בה, ולא מעבודה שהוא פועל כנגד טבעו.  מיהו "עובד אלוקים"? מי שעבודתו אינה נובעת מהרגליו ומתכונותיו הטבעיות, אלא דווקא מעבודה ומשינוי הרגילות.

וכך נאמר באחד ממאמרי החסידות: "יהודי צריך לעשות חסד לא משום שהוא איש-חסד, אלא משום שזה ציווי ה' - אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות טוב וחסד!".



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

ירושלים למען התרבות התורנית

שטאובר: הגברת מודעות הציבור

לתרבות החרדית

 לא בכל יום מעניקה עיר גדולה בישראל פרסים על כתיבה ופרסום של חידושי-תורה. בשבוע שעבר קרה הדבר בירושלים. שמונה תלמידי-חכמים הוזמנו לאולם מועצת עיריית ירושלים, כדי לקבל מידי ראש העיר ופרנסיה את 'פרס ירושלים לספרות תורנית'.

השמונה כתבו ספרים בתלמוד ובהלכה, שנבחרו כאיכותיים ביותר מתוך כמאתיים ספרים תורניים שחיברו לאחרונה תלמידי-חכמים בירושלים. הפרס – תעודת-כבוד ומלגה כספית נאה. באירוע נכחו רבנים וגדולי תורה, ביניהם חברי ועדת הפרס, ארבעה ראשי ישיבות ו'כוללים' מוכרים.

ספרים עד הבית

מאחורי מפעל זה עומדים האגף לתרבות תורנית בעיריית ירושלים ומנהלו הרב גבריאל שטאובר. שטאובר (37), חסיד גור נמרץ, הביא מרוחו התוססת אל חיי הקודש בעיר, ויצק תוכן של ממש למושג 'תרבות תורנית'.

בשנים האחרונות התפתחו מאוד בירושלים תחומים שונים של מה שמכונה 'תרבות תורנית'. חמש ספריות ציבוריות, ועוד אחת ניידת המשוטטת בין השכונות ומביאה עד פתחי הילדים ספרי קריאה ברוח תורנית, זו אחת הדוגמאות. גם בתוך הספריות עצמן, בין טורי הספרים ושולחנות הקריאה, מתקיימת פעילות מגוונת דוגמת שעת סיפור, מפגשים עם סופרים, ועוד. לצד אלה האגף תומך במתן הרצאות בענייני חינוך וכשרות; מתקיימים הצגות ומופעים לנשים ולילדים; נערכים כינוסים לגברים בסוגיות תורניות והגותיות ועוד.

תרבות ככלי חינוכי

"בשנים האחרונות מתחוללים כאן שני תהליכים מקבילים המשלימים זה את זה", אומר שטאובר. "מצד אחד, גוברת ההבנה בציבור הכללי ואצל פרנסי העיר בדבר הצרכים התרבותיים של הציבור החרדי. אט-אט הכול מבינים שאצלנו - תורה היא תרבות, ושינון הלכות על-פה זה תרבות, ותהלוכות ל"ג בעומר הן תרבות, וחינוך לערכים הוא תרבות.

"במקביל יש כאן תהליך מעניין וחשוב נוסף, של הגברת המודעות בקרב הציבור החרדי עצמו, בדבר חשיבותה של פעילות תרבותית בקהילה. יותר ויותר הורים ומחנכים מבינים שכיום קשה מאוד למלא את עולמם הרוחני והרגשי של ילדים ובוגרים בהעסקה עצמית בין כותלי הבית ובחצר. מלבד הסכנה שאם לא נספק להם ערוצי עניין ועיסוק כשרים, הם עלולים לפנות לשדות זרים - מדובר בכלים מעולים להעברת מסרים חיוביים היישר אל הלב".

ענף חדש של תיירות

האגף לתרבות תורנית עוסק גם בהחייאת החזנות. תחום נוסף וחדשני משהו הוא - תיירות חרדית. מדובר בתיירות על-פי כל תנאי הכשרות המהודרת, המדגישה אתרים תיירותיים יהודיים והיסטוריים בבירת העם היהודי. וכך, לאחר שבמשך שנים איש בענף התיירות הישראלי לא חלם להתייחס אל הציבור החרדי כאל נתח משפיע בתיירות-הפנים, מסתמן שינוי מגמה גדול מאוד בתחום, לפחות בירושלים.

"על רקע המיתון הקשה והעדר כמעט מוחלט של תיירות-חוץ, דווקא היוזמה למשוך תיירים חרדים מכל הארץ לירושלים הניבה בשנה האחרונה פירות בלתי-רגילים", אומר שטאובר, שיזם את המהלך. "לא התפלאתי לקרוא ריאיון עם מנכ"ל משרד התיירות האומר שהתיירים החרדים הצילו את ענף המלונאות והתיירות בירושלים". כי מציון תצא לא רק תורה אלא גם תרבות תורנית.

פינת ההלכה והמנהג

משקה 'נמס' בשבת

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: כיצד מכינים בשבת משקאות 'אינסטנט'?

תשובה: יש להיזהר ממצבים שיכולים להיחשב 'בישול'. לעניין זה נקבעו בהלכה כמה דרגות: 'כלי ראשון' - זה כלי שהיה על האש ועודנו חם מעל 40 מעלות צלזיוס (אפילו עירוי ישיר מכלי זה – מבשל); 'כלי שני' - הכלי שמזגו לתוכו מ'כלי ראשון'; 'כלי שלישי' - הכלי שמזגו לתוכו מ'כלי שני'.

ולענייננו: כאשר מוזגים מים מהמיחם לתוך כוס, בשעת העירוי יש להם דין של 'כלי ראשון'. לאחר מכן נעשית הכוס 'כלי שני'. אם מעבירים את המים לכוס נוספת, יש לה דין של 'כלי שלישי'.

ב'כלי ראשון' אסור להכניס כמעט שום דבר. לכן אין למזוג מים ישירות מהמיחם לתוך כוס שבה כבר יש סוכר, קפה, קקאו וכדומה. חייבים למזוג תחילה את המים, ואז יש לנו 'כלי שני', שלתוכו מותר להכניס רק דברים שמוגדרים 'מבושלים' מכבר.

וכאן העניין אינו פשוט. הסוכר, למשל, נחשב 'מבושל', וכך גם מלח 'סלית' (דק, שולחני), אולם קקאו, קפה (גם סוגים אחדים של קפה נמס), מלח בישול, תה (גם שקיות מוכנות), מלח בישול ועוד – מיוצרים בתהליכים שונים, ובמקצתם הם אינם נחשבים 'מבושלים'. הכנסתם לכוס שמולאה ישירות מהמיחם עלולה 'לבשלם'.

הדרך הטובה ביותר היא להכניס תחילה את כל החומרים הללו לכוס ריקה, ולמזוג לתוכה מ'כלי שני'. כלומר, למזוג מהמיחם לקנקן או לכוס, ומהם למזוג לכוס שלתוכה הכנסנו את חומרי המשקה.

מרקים נמסים מכילים תמציות, תבלינים ואף ירקות שלא כולם עברו בישול, וגם אותם יש להכין ב'כלי שלישי', כנ"ל.

מקורות: שו"ע או"ח סי' שיח ס"ד-ה, ט-יא ונו"כ, משנ"ב שם, שו"ע אדמו"ר הזקן שם וב'הלכתא רבתא לשבתא' שבסידורו (הוספות לשו"ע ח"ב עמ' 829, ובמהדורה החדשה עמ' תתקג). קצות השלחן סי' קכד. ש"ש כהלכתה א,נה ושבת כהלכה פ"א ס" ופ"ז, וש"נ. תודה להרב דב לנדאו מירושלים ולפרופ' משה טרופ ממיתר.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il