שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 835, ערב שבת  פ' וארא תשס"ג (3.1.03)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמוד 1

עמדה שבועית

 האם לא למדנו דבר?

כשאדם מידרדר לתהום, אפשר לאותת לו, לצעוק לעברו, להפנות את תשומת-ליבו לסכנה. אבל כשהוא מחליט לעצום עיניים ולאטום אוזניים – אין אלא להתפלל

גדולתו של האדם ביכולת הבחירה שלו ובאפשרות שניתנה לו ללמוד לקח ולתקן טעויות, אבל כשאדם רואה במו-עיניו את התוצאות הטרגיות של מעשיו ואינו מסוגל לשנות כיוון – זה אולי העונש הנורא מכול: אובדן השיפוט והשליטה על ההתנהגות.

זה היה עונשו של פרעה, שעליו אנו קוראים בפרשת השבוע. הקב"ה מתחית עליו מכה אחר מכה. יועציו וחכמיו כבר מודים שהמכות באות מהקב"ה – "אצבע אלוקים היא". אבל הוא מוסיף להתעקש ומסרב לשלח את בני-ישראל. ההסבר להתנהגות תמוהה זו נעוץ בדברי הקב"ה: "ואני אקשה את לב פרעה" – זה עצמו חלק מהעונש, שמקשים את לב האדם ומונעים ממנו את היכולת לתקן את דרכיו.

"נראה-להם-מה-זה"

בימים אלה עולה גם בליבנו תהייה, שמא חס-ושלום חלקים מתוכנו נקלעו לתסמונת מפחידה זו, של אובדן כושר הבחירה. בעשרים ושמונה החודשים האחרונים ספגנו לא מכה אחת ולא שתיים. כשבע-מאות יהודים קיפחו את חייהם. אלפים נפצעו. משפחת השכול והיתמות גדלה לממדים מבהילים. המציאות הביטחונית הקשה דרדרה את הכלכלה, הרסה את התיירות, הגבירה את האבטלה, העמיקה את העוני. ואתה שומע את הקולות – כאילו מאומה לא קרה.

כשנחתם הסכם אוסלו האומלל, ואנשים מפוכחים הזהירו מפני תוצאותיו הטרגיות (ולשם כך לא היה צורך בנביאים וגם לא בחכמים גדולים, אלא בעיניים בריאות, שלא סונוורו באופוריית ה'שלום') – הבטיחו לנו שזה רק 'ניסוי', ואם אך ישוב אש"ף לדרך הטרור, אנחנו "נראה-להם-מה-זה". כשעקומת הטרור החלה לטפס, ובתוך שנה הוכפל מספר היהודים ההרוגים פי שניים, הרגיעו אותנו, שזה מצב-ביניים, עד שה'שוטרים' יתארגנו וישתלטו על השטח.

העיוורון נמשך גם בשנים הבאות, כשאוטובוסים החלו להתפוצץ בחוצות ערינו והטרור גאה לממדים שטרם ידענו כמותם. חסידי התהליך לא חשבו שצריך אולי לעצור ולהודות בטעות. הם תמיד מצאו הסברים ותירוצים, והבטיחו שעוד קצת ועוד נסיגה ועוד ויתור – והכול יהיה בסדר. אבל, הזהירו, אם גם אז יתבצעו מעשי טרור – אנחנו "ניכנס בהם עד הסוף".

ואז בא המבחן שאין ברור ממנו. ראש-ממשלה ישראלי הציע לכנופיית המחבלים את מה שבחלומותיהם הוורודים ביותר לא ציפו לו: את כל השטח שנכבש במלחמת ששת הימים, את ירושלים, את הר-הבית, ואפילו נוסחת פשרה בעניין שיבת הפליטים. אין זו 'הפשרה הטריטוריאלית' שדובר עליה בעבר, אלא כניעה מוחלטת לתביעות האוייב. ואז התברר סופית שפניהם למלחמה ולא לשלום, וקיבלנו את גל הטרור הנורא של השנתיים האחרונות.

הציבור, בחושיו הבריאים, מבין שהמשחק נגמר. אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר. עכשיו צריך לעשות את מה שהבטיחו – להכות במחבלים ובמנהיגיהם במלוא העוצמה, לא רק בתגובה זמנית, עד שוך גל הטרור, אלא כמצב-קבע, מכיוון שאין לנו שום דרך להבטיח את הביטחון בלי לשלוט בשטח שליטה מוחלטת. וכמובן, את כנופיית הטרור המושחתת יש להחזיר למקום שמשם הבאנו אותה.

לצחוק? לבכות?

ומה אנחנו שומעים מהמתיימרים להיות 'מנהיגים'? אחד מציע לצאת מהשטחים בלי הסכם, תוך עקירת רבבות יהודים מבתיהם. ואם גם אז יימשך הטרור – "נכסח להם את הצורה", כלשונו. שני מבטיח למרצחים מדינה עצמאית, אם ימלאו תנאים אלה ואחרים (כאילו לא ראינו את ערכם של ה'תנאים' הללו). לצחוק? לבכות? שניהם יחד?

כשאדם מידרדר לתהום, אפשר לאותת לו, לצעוק לעברו, להפנות את תשומת-ליבו לסכנה. אבל כשהוא מחליט לעצום עיניים ולאטום אוזניים – אין אלא להתפלל.

בציפייה לגאולה

 "רבי אבא פתח: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות - עתיד הקב"ה להראות גאולה לבניו כמו באותם הימים ששלח הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים".

(זוהר פרשת דברים)

יש חדש

התוועדויות הרב כהן

קהל רב נוהר לשמוע את הגאון החסיד הרב יואל כהן, ה'חוזר' של הרבי מליובאוויטש, שבא לביקור מיוחד בארץ. הרב כהן ניחן ביכולת נדירה להסביר עניינים עמוקים בתורת החסידות בלשון ברורה ובהירה, שגורמת לשומעים לחוש תחושת התעלות והתפעלות. בשבת זו ישהה הרב כהן בלוד ויתוועד עם תלמידי הישיבות הקטנות שיתאספו מכל הארץ. להלן התכנית לימי השבוע הבא: יום ראשון, ב' בשבט – 17:00 בישיבת 'חזון אליהו' בתל-אביב (זמנהוף 37); 20:00 בבית-המדרש ויז'ניץ מונסי בבית-שמש. יום שני, ג' בשבט – 20:00 באולמי הנרקיס באשדוד. יום שלישי, ד' בשבט – 20:00 בבית-הכנסת חב"ד בביתר-עילית.

שבת עם חב"ד

תכנית מיוחדת של שבת עם חב"ד תתקיים בע"ה בשבת פרשת בשלח י"ד-ט"ו בשבט (17-18 בינואר) במלון הכפרי חפץ-חיים. השבת תעסוק בנושא 'הגאולה צומחת מן השורשים'. אורח השבת יהיה הזמר והנגן הידוע הרב טוביה בולטון. תכניות מיוחדות לילדים. מספר המקומות מוגבל וכל הקודם זוכה. לפרטים: צעירי-חב"ד
טל' 03-9607588 שלוחה  154 (אפשר להשאיר הודעה).

הפקות חדשות

שוק ההפקות הכשרות מתרחב בקצב מהיר. הנה כמה שהגיעו לשולחן המערכת: חבל"ש, עם 'דוד החקיין' ומיכאל וייגל, בהפקת אולפני דינור. אופני הרעם, בהפקת ארבל מדיה. התערבות 2 – חיילים ללא מדים. מקצת ההפקות מנחילות ערכים ותכנים, ואחרות מספקות רגעי צחוק ושעשוע לילדים. להשיג ביודאיקה,
טל' 03-9606120.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 ללמוד תורה ב"שבעים לשון"

על ראש-חודש שבט מספרת התורה, שבשנת הארבעים ליציאת מצרים, ביום הזה (ראש-חודש שבט) "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר". מסבירים חז"ל: "בשבעים לשון פירשה להם". כלומר, משה ביאר ביום הזה את התורה בשבעים הלשונות של הגויים.

דבר זה אינו מובן: לשם-מה נזקק משה לפרש לישראל את התורה בשבעים לשון? אם חשש שמקצתם אינם מבינים לשון-הקודש, מדוע המתין ארבעים שנה ולא תרגם את התורה מיד לאחר מעמד הר-סיני? וכי מפני חשש כזה נאלצו כל בני-ישראל לשמוע את פירוש כל התורה בשבעים לשון, בשעה שרובם ככולם לא הבינו כלל את הלשונות האלה?!

מה נחשב 'תורה'?

העניין יובן בהקדמת דברי הרמב"ן בדבר מעלת לשון-הקודש: "דברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה, כולם בלשון ההוא נאמרו... הוא הלשון שהקב"ה... מדבר בו". על-פי זה, לימוד התורה היה יכול להיות רק בלשון-הקודש ולא בשום שפה אחרת.

היו יכולות להיות לכך כמה וכמה השלכות הלכתיות. יש כמה הלכות החלות על דיבור בדברי-תורה. למשל, קודם שמדברים דברי תורה יש צורך לברך 'ברכת התורה', ואילו על הרהור בדברי תורה אין מברכים ברכה. לו לימוד התורה היה היה אפשרי רק בלשון-הקודש, הרי מי שהיה לומד תורה בשפות אחרות לא היה יכול לברך 'ברכת התורה'.

כוחו של משה

זו הייתה פעולתו של משה רבנו. על-ידי שהוא פירש את התורה בשבעים לשון, חל שם 'תורה' גם על דברי תורה שיהודים לומדים בכל שפה ולשון. אמנם אין זה "הלשון שהקב"ה מדבר בו", ובכל-זאת חל על לימוד זה הגדר של דברי תורה, והאדם מוציא מפיו 'דברי תורה' לכל דבר ועניין.

הענקת תוקף זה לדברי התורה בכל שפה ולשון הייתה צריכה להיעשות על-ידי משה רבנו דווקא. כל ענייני התורה נמסרו לבני-ישראל על-ידי משה – "משה קיבל תורה מסיני", ועד שאמרו חז"ל: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכול נאמר למשה מסיני". לכן גם החלת שם 'תורה' על דברי תורה הנאמרים בכל לשון יכולה הייתה לבוא רק על-ידי משה.

להפיץ גם ב'חוצה'

דבר זה קשור במיוחד לחידוש שחל בדורות האחרונים, שמעיינות החסידות – ספרי חסידות ומאמרי חסידות - תורגמו ל'שבעים לשון', כדי שפנימיות התורה תגיע ל'חוצה' ממש, גם למי שאינם מסוגלים להבין לא רק לשון-הקודש אלא לשון יהודית בכלל.

ומכאן אנו למדים הוראה, בעומדנו בראש-חודש שבט (שבו "הואיל משה באר את התורה הזאת" בשבעים לשון) – שכל אחד ואחת מאיתנו צריכים ללכת בדרך זו – לעסוק בהפצת התורה בכלל, ובהפצת פנימיות התורה במיוחד, גם למי שנמצאים ב'חוצה'. ועל-ידי כך נזכה לביאת משיח-צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו ממש.

(לקוטי שיחות כרך לו, עמ' 38)

אמרת השבוע

 כוחה של סביבה

אחד מתלמידיו של רבי מאיר שפירא מלובלין יצא לעולם העסקים, ומצא את עצמו שוהה כמעט כל השבוע בחברתם של אנשי עסקים לא-יהודים, דבר שגרם הידרדרות במצבו הרוחני. לימים, כשנפגש עם רבי מאיר, אמר לו רבו:

"הסביבה שבה מצוי האדם משפיעה עליו. אפילו אדם נעלה עלול להידרדר בסביבה קלוקלת, ולעומת זאת, אפילו אדם נחות עשוי לתקן את דרכיו כשיימצא בחברת יהודים יראי-שמים.

"רמז לכך מצוי בסיפור התורה על המטה שנהפך לנחש. אפילו מטה האלוקים, אם משליכים אותו לפני פרעה ועבדיו, בסביבה קלוקלת, נהפך לנחש ארסי. אולם אותו נחש עצמו יתהפך וישוב להיות מטה האלוקים אם ידיו של משה אוחזות בו".

מן המעיין

מצוות

 איברי המלך

בזוהר נקראות המצוות 'איברי המלך'. כאשר אדם תופס את חברו באיבר מאיבריו, נמשך החבר כולו אליו. כך גם בנמשל – על-ידי קיום המצוות 'מושכים' את עצמותו ומהותו של הקב"ה אלינו.

(תורה-אור)

 קשר לשורש

מצווה שאדם יודע שהיא שייכת במיוחד לשורש נשמתו, עליו למסור את נפשו לקיימה בפועל ממש.

(רבי יוסף מאיזביצה)

 מצווה - צוותא

"מצווה" היא מלשון צוותא וחיבור. אדם פשוט אין לו שום קשר למלך גדול, רם ונישא. אך כאשר המלך מצווה עליו לעשות איזה דבר, הציווי מאחד אותו ומחברו עם המלך.

(ספר המאמרים קונטרסים)

 התענוג הגדול

לו היו בעלי-התאווה יודעים את התענוג הגדול בקיום מצוות, היו משקיעים את כל ישותם בקיום תורה ומצוות.

(פניני תורה)

 כוונה אמיתית

אל לו לאדם לקיים מצוות כדי להיות עובד ה', שכן זו עבודה שלא לשמה; יש לקיים את המצוות כדי להוריד ולגלות בעולם את אחדות ה'.

(הצמח צדק)

 ממה להתיירא

רבי נחום מצ'רנוביל אמר: מתיירא אני מהמצוות שעשיתי ונהניתי מהן יותר מהעבירות שעשיתי בלא ליהנות מהן.

 אור אלוקי

על-ידי קיום תורה ומצוות מביאים לתוך גדרי הזמן והמקום את האור שהוא למעלה מזמן ומקום. למשל: מצוות הנחת תפילין חלה בזמן ומקום, אבל היא כלי להמשכת האור האלוקי הבלתי-מוגבל, שהוא למעלה מזמן ומקום

(לקוטי דיבורים)

 כברוש רענן

הנביא אומר (הושע יד,ט) "ואני כברוש רענן". הברוש הרענן הוא עץ דק וגמיש. כאשר מכופפים את העץ למטה לארץ, מניחים עליו חפץ כלשהו, ומשחררים אותו - עולה החפץ לגובה רב. אף במצוות כך: אמנם הן ירדו והתלבשו בדברים גשמיים, אך על-ידי קיומן האדם מתעלה בעלייה נפלאה.

(לקוטי תורה)



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 מוטב מאוחר

ר' שמעיה נמנה עם חסידיו של רבי ישראל מרוז'ין. אחת בשנה, במועד קבוע, היה נוהג לשים את פעמיו לסדיגורה, שבה שבת הרבי באותה עת, כדי לחסות בצילו. לאחר שהתחמם כמה ימים באור הגדול היה ר' שמעיה שב לביתו בתחושת התעלות רוחנית.

ויהי היום ור' שמעיה נכשל בחטא חמור. לאחר מעשה אחזוהו ייסורי חרטה קשים וכלימה גדולה אפפה אותו. בדרכו-שלו ניסה להתנער מהחטא ולשוב למסלול חייו הקודם.

והנה התקרב ובא המועד שבו נהג לנסוע אל רבו. ר' שמעיה התלבט רבות אם לנסוע אם לאו. מצד אחד השתוקק, כמעודו, לראות את הרבי. מצד שני, התבייש להראות עצמו לפני הצדיק, שבמבט קל ידע עליו הכול. לבסוף הכריעה הבושה ור' שמעיה נותר בביתו.

כך נהג גם בשנה שלאחר מכן ובזו שלאחריה. אולם הריחוק מהרבי שגזר על עצמו לא זו בלבד שלא עוררו לתשובה, אלא להפך. חמימותו החסידית של ר' שמעיה הצטננה, יראת-השמים שלו פחתה ומצבו הרוחני ירד פלאים.

הבושה להיראות לפני הרבי נעשתה מוצדקת יותר מיום ליום. החסיד לשעבר נטש את אזור מגוריו ופרק מעליו כל עול.

חלפו כמה שנים ועדיין אש הגעגועים לרבי בערה בליבו. יום אחד החליט לשים את פעמיו לסדיגורה, ויהי מה. "ממילא איש לא יכירני בדמותי הנוכחית", אמר בליבו.

שמעיה צדק. בלא הזקן, הפאות והתלבושת החסידית ובשל השנים שחלפו, איש מחבריו הרבים לא זיהה אותו. הוא התהלך בסדיגורה יום תמים, צפה מרחוק על הרבי שעדיין אהב מאוד והכול סברו שהוא תייר מזדמן.

עתה, כשנוכח כי אין איש מכירו עוד, החליט שמעיה לעשות עוד צעד אחד קדימה ולהיכנס אל הרבי עצמו. הוא חש דחף פנימי, בלתי-מובן, לעשות כן.

כשהגיע תורו להיכנס אל הקודש אחזו לפתע פיק-ברכיים. במאמץ רב התגבר ונכנס פנימה. "עברתי בעיר ורציתי לקבל ברכת שלום מהרבי", אמר. הצדיק מרוז'ין הביט בו בעיניים טובות. "הסכת ר' יהודי ושמע סיפור נאה", הגיב והחל לספר:

"בעיירה אחת גרו שני אחים, אליעזר ומנשה. שנים רבות שרתה ביניהם אהבה, עד שיום אחד הסתכסכו וחדלו לשוחח זה עם זה. עם הזמן נפערה ביניהם תהום של שנאה שהעמיקה והלכה.

"שנים חלפו והנה עמד אליעזר להשיא את בתו. ערב החתונה ניעור בו מחדש רגש האחווה והוא החליט שהגיע הזמן להתפייס. שלח אליעזר שליח מיוחד לאחיו להזמינו לחתונה, אך כעסו של מנשה נותר בעינו והוא סירב להזמנה.

"אליעזר לא ויתר ושלח אל אחיו שליח אחר. גם אותו דחה מנשה וגם את כל השליחים הבאים ששיגר אליו אליעזר.

"יום החתונה הגיע ומנשה לא מצא מנוח לנפשו. אף שמנוי וגמור היה עמו שלא להשתתף בחתונה, המחשבה על כך לא עזבה אותו לרגע וטרדה את שלוותו. עם רדת הערב עלה על יצועו מתוך כוונה לשקוע בשינה עמוקה עד אור הבוקר.

"אליעזר עדיין קיווה לראות את אחיו בשמחתו. מדי פעם נשא עיניו אל הפתח לראות אם תקוותו התמלאה. כשחלפה שעה ומנשה לא הגיע, התעטפו פניו של אליעזר דוק של עצבות. הבחין בכך הכנר. 'מה לך כי נתעצבת ביום שמחתך?', שאל את אבי הכלה. סיפר לו אליעזר את סיפורו.

"בתום פרק הנגינה הראשון חמק הכנר החוצה ומיהר אל ביתו של מנשה. נקש על הדלת והקיצו משנתו. 'אורח אני בעיר ואין לי מקום ללון בו. התואיל לארחני ללילה אחד?', שאל הכנר. מנשה ריחם עליו והזמינו פנימה. לאחר מכן שב ועלה על יצועו.

"התיישב הכנר בפינת חדרו והחל לנגן בשקט-בשקט בכינורו. הצלילים הערבים פרטו על נימי ליבו של מנשה שקם ממיטתו ופנה לחדר האורח. הכנר ניגן ניגוני רגש ונפשו של מנשה הלכה אחריהם שבי. הכנר עבר מניגון לניגון וכשראה מזווית עיניו שמנשה מהופנט לגמרי, קם ממקומו ויצא מהבית בעודו מנגן. מנשה הלך אחריו, שבוי בקסם. כך צעדו השניים ברחובה של עיר עד שהגיעו למקום החתונה. כשנכנסו פנימה פצח הכנר בניגון שמח שהפנה אליו מיד את עיני כל החוגגים. אליעזר הנדהם רץ אל אחיו וחיבק אותו בהתרגשות.

"הקהל כולו התגודד מסביב והתבונן בהשתוממות במחזה המוזר: אבי הכלה מחבק את אחיו הלבוש פיג'מה. הביט אליעזר באחיו וחש במבוכתו. 'אחי היקר', פנה אליו, 'לולא התעקשת, היית בא לכאן מרצונך, במיטב בגדיך, ולא היית מוצא עצמך בחתונת בת-אחיך, לבוש פיג'מה'.

"עד כאן הסיפור", סיים הצדיק מרוז'ין ונתן בשמעיה מבט פולח-לב. "לו הקדמת לבוא בזמן, היה מצבך הרוחני טוב בהרבה וחזותך הייתה כשל חסיד ירא-שמים. אך אתה התעקשת שלא לבוא לכאן מרצונך, אלא המתנת עד שאמשוך אותך לכאן בחבלי עבותות הגעגועים. הבט עליך וראה לאיזו דיוטה נמוכה הבאת עצמך".

גל של חרטה עמוקה הציף את שמעיה. הוא הבין שאי-אפשר להסתתר מפני הצדיק. בקושי עמד על רגליו. כל גופו רטט מבכי ועיניו זלגו נחלי דמעות.

"הישאר כאן ואתן לך דרך תשובה", הוסיף הצדיק, "שערי תשובה לא ננעלו ויפה שעה אחת קודם". שמעיה נשאר עוד תקופה ברוז'ין וחזר בתשובה שלמה.

דרכי החסידות

'משכיל' ו'עובד'

חסיד נדרש ללמוד הרבה ולדעת הרבה. תורת החסידות מבארת עניינים עמוקים ומופשטים, וחסיד צריך ללמדם בעיון הדרוש ולהיות בקי בהם. עליו להבין את המבנה המורכב והמסועף של נפש האדם, להיות בקי בסדר השתלשלות העולמות הרוחניים, להגיע להכרה שכלית עמוקה בגדולת הקב"ה ובמהות התורה ומצוותיה כו'. כל זה הוא חלק ה'השכלה' שבחסידות. מי שאכן הגיע לדרגה גבוהה בתחום הלימוד וההבנה מכונה 'משכיל'.

בה-בעת נדרש החסיד להשקיע עמל רב בזיכוך עצמו ובתיקון מידותיו ותכונות נפשו. עיקרה של העבודה הזאת בתפילה, שבה שופך האדם את נפשו לפני ה' ומטהר את נפשו וליבו. כמו-כן יש כאן הרבה עמל ויגיעה בקריאת-שמע שעל המיטה ובמערכת כללית של עבודה עצמית פנימית, שמטרתה לתרגם את כל ענייני ה'השכלה' לתיקון עצמי ממשי. מי שעושה כך נקרא 'עובד'.

שאלה ממולכדת

החסידות מעלה על נס דווקא את דמותו של ה'עובד' ולא של ה'משכיל'. לא הידיעה היא העיקר אלא הבאתה לידי פועל בזיכוך המידות ובתיקון המעשים. כשמוזכר התואר 'משכיל' פעמים הוא בא לבטא את מעלתו של חסיד, שהגיע לרמה גבוהה של ידיעה והבנה, אך לעיתים יש בו גם נימת ביקורת קשה, לאמור - הוא 'משכיל' בלבד ואינו 'עובד'.

מספרים על החסיד המפורסם ר' יצחק הורביץ (המכונה 'איצ'ה מתמיד'), שפעם אחת שאל בחור בישיבת 'תומכי-תמימים': "לשם-מה אתה לומד חסידות, לשם 'השכלה' או לשם 'עבודה'?". הבחור הבין כי השאלה טומנת לו מלכודת וכי כל תשובה שלו תזכהו בנזיפה - אם על הפיכת החסידות לעניין של 'השכלה' בלבד אם על נטילת התואר 'עובד'. ואז הבריק במוחו רעיון והוא השיב: "לשם 'השכלה' ודאי שלא"... חייך ר' יצחק ופטרו לשלום.

כ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר פעם לבנו: "חסידות והסברי חסידות בלא עבודה בפועל - יש להם ריח רע. מחונך חסידי חש בדבר ומתרחק מזה, כדין הריחוק מריח רע וממקום מעופש בשעת התפילה ולימוד התורה". הדברים הללו נגעו כל-כך לבנו, כ"ק אדמו"ר הריי"צ, עד שחזר ועבר על כתביו שרשם לעצמו בביאור ענייני חסידות, ושרף את כל הביאורים שביאר מדעת עצמו.

צלם להיכל

ביטויים קשים ביותר אמרו גדולי החסידות בעניין לימוד חסידות בלא עבודה פנימית. הרבי הרש"ב כותב באחד ממאמריו: "תכלית החסידות היא עבודה בפועל. מי ששוכח על כך ונוטל את ההשכלה של החסידות בלא עבודה - עליו נאמר 'ונוקב שם ה'' - הוא מחלל את שם ה' ('ונוקב' מלשון נקב וחלל)".

כ"ק אדמו"ר הריי"צ אומר בעניין זה: "מי שחושב שהעיקר הוא ההבנה והידיעה בחסידות - מכניס צלם להיכל. החסידות נתגלתה לאחר כמה וכמה אירועים מסעירים על-ידי הבעל-שם-טוב, ולאחר מכן נטל רבנו הזקן על כתפיו את המשימה להכניס חסידות לתוך החיים, ובא זה ומבזה את חסידות רבותינו הקדושים... הרי זה נגע צרעת שאי-אפשר להימלט ממנו".

ההבדל העיקרי בין ה'השכלה' ל'עבודה', שהשכל קר ואילו עבודת הלב, מטבעה, יש בה חמימות. מי שהשכל אצלו עיקר, גם בעבודתו מהולה קרירות, ואילו כאשר הדגש הוא על ה'עבודה', הרי גם ב'השכלה' מורגשת החמימות של עבודת הלב. לכן החסידות מרוממת דווקא את ה'עובד' ורואים בו את הדמות החסידית למופת ולדוגמה.



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

מתי השבת נכנסת במעבורת החלל

הרב קוניקוב ואל"מ רמון.
מודעות למשמעות ההיסטורית

"כבוד הרב, כשנמצאים בחלל, לפי איזה חישוב מונים את הימים ומקבלים שבת?". הרב חיים קוניקוב, שליח חב"ד ב'ספייס קואוסט' (=אזור החוף שבו מתרכזת תעשיית החלל) בפלורידה, הוא ללא ספק הרב היחיד בעולם שנשאל אי-פעם שאלה מסוג זה, שלא כדיון תאורטי. השואל הוא אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון שיטוס לחלל. אם הכול יתנהל כמתוכנן, ימריא רמון בעוד כעשרה ימים לסדרה של ניסויים מדעיים בחלל, במעבורת 'קולומביה', שתזנק מבסיס החלל 'קנדי' בפלורידה.

הרב קוניקוב גלגל את השאלה לפתחם של כמה פוסקי הלכה ידועים, ביניהם הרב לוי-יצחק הלפרין מירושלים, המתמחה בייעוץ הלכתי לחברות טכנולוגיות מתקדמות, והרב גבריאל צינר מניו-יורק. הרבנים התקשו להגיע להחלטה ברורה ומוסכמת. ככלות הכול מדובר בשאלה תקדימית. לבסוף הוכרע שהשבת של רמון תחושב על-פי המקום שממנו המריא, כלומר - פלורידה.

"שליח של עם-ישראל"

סוגיה אחרת שהעלה רמון נפתרה בקלות רבה יותר. רמון ביקש לקבל ארוחות כשרות לימי שהייתו בחלל. סוכנות החלל האמריקנית קיבלה את הבקשה בטבעיות וציידה את המזווה של 'קולומביה' במנות מזון 'גלאט כשר'.

אל"מ רמון (48) שימש מפקד טייסות אף-16 ואף-4. הוא אינו אדם דתי, במובן הרווח, אך בעל לב יהודי חם ומודעות עמוקה למשמעות ההיסטורית של שליחותו. "אני חש שליחו של עם-ישראל כולו ולכן ביקשתי מזון כשר", אמר. בתוך החפצים המעטים שהורשה ליטול עמו לחלל, בחר רמון לכלול ציור שצייר ילד בשואה ומטבע יהודי עתיק.

יהדות מלבלבת

ה'ספייס קואוסט' הוא מתחם יוקרתי שבו שורת עיירות, המתנהלות סביב מרכז החלל 'קנדי'. כעשרת-אלפים מכחצי מיליון תושבי האזור הם יהודים. שתים-עשרה שנה פועלים במקום הרב קוניקוב (36) ורעייתו שולמית. בית-הכנסת היחיד באזור הוא בבית-חב"ד. "כשהגענו לא היה כאן שום סממן של יהדות", הוא אומר. "כעת ב"ה יש לנו חמש משפחות שומרות תורה ומצוות, קהילה של מקורבים, מניין יומי לתפילה, שיעורי תורה ועוד".

למשפחת קוניקוב שישה ילדים, שהגדול ביניהם, בן שתים-עשרה, לומד בישיבה הרחק מביתו. היתר לומדים בבית, עם ההורים ועם סייעות. לא-פשוט לנהל חיים יהודיים למהדרין במקום כזה. כדי לטבול במקווה, למשל, צריך לנסוע עד אורלנדו, כמאה ושמונים ק"מ מ'ספייס קואוסט'. המזון גם הוא מיובא ממרחקים.

"אדם מיוחד ויהודי גאה"

הקשר בין הרב קוניקוב לאילן רמון נוצר כשזה בא עם חבריו האסטרונאוטים ממרכז החלל ביוסטון, שם הם מתאמנים רוב הזמן, לבסיס השיגור בפלורידה, כדי לתרגל על החללית עצמה. רמון ביקש לברר אצל השליח כמה שאלות. מאז פגישתם השניים מתכתבים בקביעות בדואר האלקטרוני. "התרשמתי מאוד מאילן, כאדם מיוחד וכיהודי גאה. שאלותיו נשאלו מתוך גישה רצינית ומעשית", אומר הרב קוניקוב.

בשישה-עשר ימי שהייתו בחלל יצלם רמון, במצלמה מיוחדת, חלקיקי אבק הנעים מאזור לאזור, כדי לבדוק את השינויים באבק ואת השפעתם על תנאי אקלים וכדומה. התנהגותו היהודית הגאה של רמון תיזכר בהערכה זמן רב לאחר שישקע האבק.

פינת ההלכה והמנהג

דרך-ארץ בסעודה

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: נא לציין את ההלכות העיקריות הנוגעות להנהגות האדם בסעודה.

תשובה: הזוהר אומר: על האדם להכין את סעודתו (גם הקטנה ביותר) בצורה יפה ומכובדת, כאילו אוכל לפני המלך, ככתוב (יחזקאל מא,ב): "זה השולחן אשר לפני ה'". מטעם זה לא יהא גרגרן (בשתייה) ובלען (באכילה) על שולחן המלך, כי הברכה אינה מצויה במעיו של בלען, אלא יאכל ("דרך טחינה") בנחת על שולחנו. כדי לקיים זאת כראוי נדרשת מהאדם שליטה עצמית בלתי-מבוטלת, ולא ייפלא אפוא שהזוהר אומר: "שעת אכילה – שעת מלחמה".

כמה פרטים המובאים להלכה בשולחן-ערוך:

כשאדם פורס את הלחם, לאחר ברכת 'המוציא', לא יבצע פרוסה קטנה – מפני שנראה כצר-עין, ולא גדולה מ'כביצה' (54 סמ"ק) – מפני שנראה כרעבתן. אבל אם אוכלים עמו אנשים, ונותן להם מפרוסתו, וכן בשבת, אפילו הוא אוכל לבדו מותר, כדי להראות את כבוד השבת.

לא יאחז פרוסה 'כביצה' וינגוס ממנה, ואם אכל כך – הרי הוא גרגרן. לכן כשאוכלים פלאפל, או פיצה, יש לחתוך מהם מעט-מעט ולאכול.

לא יאכל ולא ישתה בעמידה, ולא יקנח את הצלחת לגמרי, ולא ילקקה באצבעותיו, ולא יקום מיד אחרי האכילה או השתייה, אלא ישהה מעט אחר-כך.

אין להתנפל מיד על החלק הטעים יותר שבמאכל. למשל, כשאוכלים בצל ירוק, יש להתחיל בעלים ואחר-כך לאכול מהחלק הלבן, הטעים יותר.

סיפרו חז"ל: רבי עקיבא עשה משתה לתלמידיו, ורצה לבחון את מידת דרך-ארץ שלהם. הביאו לפניהם קלח של כרוב, שקשה להפריד ממנו חתיכות ביד אחת. התלמיד הפיקח ניסה לתלוש חתיכה ביד אחת ולא הצליח. משך ידו ממנו והסתפק בלחם בלבד. הטיפש שבהם תפס את הקלח בשתי ידיו. אמר לו רבי עקיבא: היית צריך להניח גם את רגלך בתוך הקערה...

מקורות: דרך-ארץ רבה פ"ו. זוהר ח"ב פז,ב.קסח,ב. ח"ג רמה,א.ערב,א. ז"ח רות פז.ב. רמב"ם הל' ברכות פ"ז. טושו"ע ונו"כ סי' קע. קצות השלחן סי' לט, וש"נ.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il