עמדה שבועית

 התקדמות פירושה צמיחה

ההתפתחות האמיתית היא על אותם שורשים ומתוך אותו גזע, אלא שהוא מוסיף ענפים ועלים, מרחיב את צמרתו, נותן יותר פירות. גדיעת האילן היא הרס ולא שגשוג

בט"ו בשבט אנו נושאים את עינינו אל עולם הצומח, וגם לומדים ממנו, על-פי הפסוק: "כי האדם עץ השדה". מה מאפיין את הצומח לעומת הדומם? - תכונת הצמיחה והגידול. אילן חי ובריא, גדל תמיד. הוא מוסיף ענפים, מרבה עלים, שופע יותר פירות. נהוג למדוד את שנותיו של העץ לפי שכבות גזעו, שכן בכל שנה הוא מוסיף שכבה חדשה. זהו הצומח. לעומתו הדומם, כשמו כן הוא - נשאר במקום; מה שהיה הוא שיהיה.

התכונה של "שמח בחלקו" היא נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו לוטש עיניים לעוד כסף ולעוד נכסים - כן גדל אושרו, וזה גם העושר האמיתי ("איזהו עשיר? השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים - תורה, מעשים טובים, מידות טובות - כאן תכונת "השמח בחלקו" היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח, העדר שביעות-רצון ושאפתנות מתמדת - הן התכונות הנכונות והראויות. אם לא-כן קופא האדם על שמריו, אינו מתקדם, וממילא נסוג.

כך היהדות מתקדמת

אולם כשמדברים על התקדמות והתפתחות, חשוב שאלה יהיו דומות לצמיחתו של אילן. ההתפתחות האמיתית היא על אותם שורשים ומתוך אותו גזע, אלא שהוא מוסיף ענפים ועלים, מרחיב את צמרתו, נותן יותר פירות. העץ אינו משנה את מהותו ואת תכונותיו הבסיסיות עם תחלופת הדורות, אלא מפתח ומרחיב אותן, וזו תפארתו האמיתית.

זו התשובה האמיתית לטענות על 'קפאונה' של היהדות, כביכול, ועל אי-'התקדמותה'. פעמים רבות אנו שומעים טענה זו, שמשמשת איל-ברזל בטענותיהם של מנגחי הדת למיניהם. "למה היהדות אינה 'מתקדמת' ואינה מתאימה את עצמה לשינויים שחלים במרוצת הדורות?" - טוענים הללו.

ראוי לבדוק טענה זו ברצינות. האומנם היהדות אינה מתקדמת? האומנם אין היא מתפתחת? וכי המשנה והתלמוד והרמב"ם ופירוש רש"י וספרות החקירה והמוסר והקבלה והחסידות וכו' וכו' - הם בבחינת דריכה במקום ואי-התקדמות?! היהדות מתקדמת ומתפתחת מדור לדור בצעדי-ענק. היא מתרחבת, מסתעפת, מתעשרת, מעמיקה ומקבלת פנים כה רבות ומגוונות, עד שלו קם היום לתחייה יהודי מדורות-עברו היה מביט בפליאה ובהשתאות בשפע העצום של הספרות התורנית שקיים בימינו.

אלא שהתקדמות זו אינה נחשבת התקדמות בעיני מנגחי היהדות. למה הם מתכוונים כשהם דורשים התקדמות? לקיצוץ ענפים ולגדיעת נטיעות. אם תורידו כמה מצוות, תבטלו כמה איסורים, תמחקו כמה פסוקים - או-אז ירימו אתכם על נס ויהללו את ה'הישג' הגדול של 'היהדות המתקדמת' ש'אינה קופאת על שמריה'. אלא שזו אינה צמיחה אלא חורבן ועקירה.

מגיבה לאתגרים

אחד מהוגי-הדיעות של הקיבוץ-הארצי אמר לפני שנים, באחת מוועידת הקיבוץ: "הרסנו את העולם הישן מתוך רצון לבנות עולם חדש, אבל לא השכלנו להבין שמחורבות יש פרנסה רק לארכיאולוגים". והוא צדק. גדיעת האילן אינה התקדמות ואינה התפתחות - היא גדיעה. קיצוץ בנטיעות הוא קיצוץ והרס ולא פריחה וצמיחה.

היהדות מתפתחת ומתקדמת מדור לדור. היא מגיבה לאתגרי הדור בגילוי חלקים בתורה הדרושים במיוחד כדי לעמוד באתגרים הללו. מול תחלואי העולם המודרני הצמיחה היהדות את תורת החסידות, שהפיחה רוח-חיים בכל ההיבטים של חיי היהודי. זו הצמיחה האמיתית וזו ההתקדמות האמיתית - לא קיצוץ מצוות וביטול איסורים, שאינם לא התקדמות ולא התפתחות, אלא הרס וחורבן.

התורה היא עץ-חיים, בעל חיוניות בלתי-מוגבלת, שיכול לעמוד בכל התקופות ובכל המקומות, ולצמוח ולפרוח ולהניב פרי-הילולים. ולנו הזכות להיות שותפים לצמיחה וללבלוב.

בציפייה לגאולה

יש חדש - ספרים

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 אין שתי רשויות

כשהוריד הקב"ה לבני-ישראל מן במדבר, קיבלו ביום שישי כמות כפולה, גם בעבור השבת, שכן בשבת עצמה נאסר עליהם לצאת אל מחוץ לתחום וללקוט. וכך מצווה התורה: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי".

בשבת אסור לעשות ל"ט מלאכות ראשיות, אך ההוצאה מרשות לרשות נחשבת עיקרן של כל המלאכות. דבר זה מסביר גם את העובדה שמסכת שבת בתלמוד נפתחת בדיני ההוצאה מרשות לרשות – "יציאות השבת". מה ההסבר לכך?

ריבון יחיד

עניינה של השבת הוא – "שבת לה'". כלומר, זה יום שכולו קודש לה'. מטרתה של השבת לקבוע בנפשו של יהודי את האמונה שהקב"ה ברא את העולם יש מאין, ושגם עכשיו הוא בורא ומקיים את העולם בכל רגע ורגע. מזה נובעת ההכרה, שהוא הריבון היחיד בעולם, וכי הכול נתון ברשותו ובהשגחתו הפרטית.

אנו נזקקים ליום מיוחד שמחדיר הכרה זו, משום שהקב"ה ברא את העולם בדרך שמסתירה אמת זו. העולם הוא מלשון 'העלם', והוא מעלים ומסתיר את האמת. מצד תחושתו הטבעית, עלול האדם לחשוב שאין חלילה מנהיג יחיד לבריאה, אלא שיש כאן שתי רשויות – רשות של טוב וקדושה ורשות של רע וטומאה.

לא להוציא

כאשר היהודי שובת בשבת, ביום שכולו קודש לה', הוא קובע בנפשו את האמונה והידיעה האמיתית, שהעולם כולו אינו אלא רשות אחת, 'רשות היחיד', ל'יחידו של עולם'. הכרה זו באה בעיקר לידי ביטוי באיסור של 'הוצאה' מרשות היחיד. איסור זה משקף את תוכנה הפנימי של השבת – שכל המציאות כלולה בתוך 'רשות היחיד', ושאין מוציאים ממנה דבר לרשות אחרת. לאמור: הקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה הקיימת, והכול כפוף לו.

דבר זה מסביר מדרש תמוה. המדרש מספר, שכופר אחד שאל את רבי עקיבא: "אם, כדבריך, הקב"ה מכבד את השבת, אל ישיב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב". השיבו רבי עקיבא, שאיסור ההוצאה מרשות לרשות קיים רק אצלנו, אבל הקב"ה "כל העולם שלו הוא", ולכן אין כאן הוצאה מרשות לרשות. אך נשאלת השאלה, איך תשובה זו, העונה על איסור ההוצאה מרשות לרשות, מתרצת את השאלות על איסורי שבת אחרים?

שבת לעתיד

אולם על יסוד הדברים שהוסברו יובן הדבר. עיקר מטרתה של השבת לבטא את השליטה המוחלטת של הקב"ה בעולם ואת ההכרה שיש כאן רק 'רשות היחיד'. לכן איסור ההוצאה מרשות לרשות מבטא את כללות איסורי השבת. ומכיוון שאצל הקב"ה לא ייתכנו 'שתי רשויות', מכאן שגם ה'מלאכות' האחרות שעושה הקב"ה אינן סותרות את שליטתו המלאה על כל הבריאה.

דבר זה יתגלה לעין-כול בגאולה האמיתית והשלמה, כמאמר המדרש, "לעתיד אדם הולך ללקוט תאנה בשבת והיא צווחת ואומרת 'שבת היא!'". כלומר, העולם עצמו ירגיש ויקרין את האמת האלוקית – בקרוב ממש.

(לקוטי-שיחות כרך יא, עמ' 68)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

 ברגע האחרון

זליג היה חוכר שהתפרנס מפונדק בכפר קטן ונידח. איש פשוט ועם-הארץ היה, אך בעל לב יהודי חם. מדי פעם בפעם נהג לנסוע לחצרו של הצדיק רבי מרדכי מנשכיז ולהתחמם לאורו.

יום אחד נזדמנה לזליג עסקה מוצלחת שהניבה לו רווח כספי נאה. בכסף שהרוויח עשה עסקה נוספת שגם היא צלחה בידו. נכסיו של זליג גדלו והלכו, עסקיו הסתעפו והוא נשאב לתוכם כליל.

מכיוון שהיה טרוד מאוד, חדל לנסוע אל הרבי. ליבו היהודי החם הצטנן בהדרגה, עד שהתנתק כמעט לגמרי מחיי תורה ומצוות.

בעומק ליבו עדיין נמשך זליג לסגנון חייו הישן, אך במעשיו נהג כגוי לכל דבר. מצב זה הציק לו מאוד והוא החליט לנקוט צעד קיצוני ולהתנתק מיהדותו. זליג התכוון להמיר את דתו.

רגע לפני ביצוע המעשה הנמהר, נמלך בדעתו והחליט כי קודם לכן ייסע אל הרבי ועל-פי התייחסותו של הרבי אליו יכלכל את צעדיו הבאים. "אם ירחיקני הרבי מעליו, אדע כי נכון אני נוהג", אמר בליבו, "אולם אם בכל-זאת יקבלני ויסביר לי פנים - אחזור בי מכוונתי ואשאר יהודי".

באותם ימים שהה בחצרו של הצדיק מנשכיז תלמידו החביב, רבי נפתלי-צבי מרופשיץ. בוקר אחד קרא הצדיק מנשכיז לרבי נפתלי-צבי ושלחו לביתו. "מה חטאי ומה פשעי כי יסלקני הרבי מעליו?", בכה רבי נפתלי-צבי.

"עשה כפי שאומרים לך", סתם הצדיק ולא פירש.

הלך רבי נפתלי-צבי אל רעייתו של הצדיק והתחנן על נפשו. פנתה הרבנית לבעלה וביקשה הסבר לגירושו הפתאומי של התלמיד החביב. "לא הכול מגלים לי וגם אני עצמי איני יודע את טעם הדבר", ענה הצדיק לרעייתו, "ואף-על-פי-כן סבורני כי עליו לנסוע לביתו". הפצירה הרבנית למען התלמיד. "טוב", אמר לבסוף הצדיק, "בראותי את צערו של רבי נפתלי-צבי ומכיוון שגם את מבקשת למענו, מבטל אני את דעתי וחוזר אני מהוראתי".

כעבור יום-יומיים הגיע זליג לחצר הצדיק. קודם שיצא לדרכו העמיס על עגלתו מכל טוב - פירות, ירקות, עופות ועוד - מתנה לצדיק.

בבואו לבית הרבי לא היה הרבי בחדרו, אלא בבית-הכנסת הסמוך. את פניו קידם רבי נפתלי-צבי, שהבחין תיכף ומיד במצבו הרוחני הירוד. בעיניו הטהורות לא היה יכול רבי נפתלי-צבי לסבול את מראהו של זליג, והוא החל לצעוק עליו ולביישו. "איך מעז חוטא ופושע שכמותך להראות את פניו בביתו הקדוש של הרבי! אינך מתבייש?! הסתלק מכאן, חזור בתשובה ורק אז תציג את רגליך במקום הטהור הזה!".

כששמע זליג את דברי התוכחה של רבי נפתלי-צבי התמלא בושה. חזר במהירות אל עגלתו, סובב את הסוסים לאחור ויצא בדהרה. "זהו זה", החליט, "יותר אין לי מה לחפש בין יהודים".

לא חלף רגע קל והצדיק מנשכיז, שהד צעקותיו של תלמידו הגיע לאוזניו, יצא בבהלה מבית-הכנסת. "מי היה האיש שגירשת מכאן?", שאל, חיוור כסיד.

"זליג החוכר", ענה רבי נפתלי-צבי.

"מה עשית!", הזדעזע הצדיק. "רוץ אחריו בכל כוחותיך, השג אותו ואמור לו שאני משתוקק לראותו; משתוקק בכל ליבי!".

אין לתאר את גודל תמהונו כמו גם בושתו של רבי נפתלי-צבי. זה עתה גירש מהבית יהודי שהרבי משתוקק לראותו!...

חסיד הוא חסיד - ורבי נפתלי-צבי לא היסס לרגע. חיש-מהר יצא בריצה אחרי עגלתו המתרחקת של זליג. כעבור דקה של ריצה ללא נשימה הבחין בעגלה, רגע לפני שפנתה בעיקול הדרך. "זליג! חזור לאחור! הרבי קורא לך!", צעק רבי נפתלי-צבי בכל גרונו, "הרבי משתוקק לראותך! בכל ליבו משתוקק הוא!".

אוזניו של זליג קלטו את הקריאה והוא עצר את העגלה. למשמע מילים כאלה לא היה יכול להישאר אדיש. שוב סובב את עגלתו לאחור, הפעם לעבר בית הצדיק.

הצדיק בכבודו ובעצמו עמד בפתח ביתו וקיבל את זליג במאור-פנים וביד מושטת. "שלום-עליכם, זליג יקירי!", קרא לעברו והכניסו פנימה, לחדרו. שעה ארוכה מאוד חלפה עד שזליג יצא מהחדר, פניו לוהטות ועיניו רטובות מדמעות.

לאחר צאתו מהבית קרא הצדיק לתלמידו רבי נפתלי-צבי. "רואה אני כי בכל-זאת צדקתי כאשר ביקשתיך לנסוע לביתך", אמר. רבי נפתלי-צבי לא העז להרים את עיניו. "חלילה לך להבין אותי לא נכון", המשיך הצדיק, "אוהב אני אותך כבן. אולם היום כמעט דחית במו-ידיך יהודי מכלל ישראל".

הצדיק מנשכיז התכנס לרגע בתוך עצמו. "עם ישראל משול לאילן רב ענפים", שב לדבר, הפעם בקול רך. "כל הענפים מקבלים את חיותם מהגזע המרכזי, שיונק מן האדמה. לפעמים נוצרת חסימה כלשהי בתעלות היניקה הפנימיות, וענף קטן ורחוק חדל לקבל מים. אט-אט הענף מתייבש ולבסוף נושר מהאילן.

"זליג ניתק בזמן האחרון את הקשר עם מקור חיותו. הלחלוחית היהודית בנפשו התייבשה והלכה והוא הגיע לשלב אחד לפני שניתק כליל מן האילן. לולא הרעפתי עליו מידה עצומה של אהבה, היה זליג ממיר היום את דתו. רק בנס ניצלה היום נשמתו והוא חזר להתחבר מחדש אל האילן הגדול, אל עם ישראל".

דרכי החסידות

חיים יהודיים

אהבת הארץ של מפרש המשנה

פינת ההלכה והמנהג