שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 839, ערב שבת  פ' משפטים, כ"ח בשבט תשס"ג (31.1.03)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמוד 1

עמדה שבועית

 דרושה תגובה חכמה

ההסתה נגד הציבור הדתי אינה מניחה לעובדות לקלקל לה את החגיגה. ככל שהציבור הדתי נדחק יותר לפינה וככל שהמדינה נעשית 'חילונית' יותר, גוברת ההסתה מפני 'הכפייה הדתית'

השורות האלה נכתבות ערב הבחירות, אולם כבר אפשר להעריך את המגמות העיקריות של תוצאותיהן. אותנו, כיהודים מאמינים (בקב"ה) ושומרי מצוות, צריכה להטריד בעיקר מגמה אחת – התחזקותה המדהימה של מפלגה שחרתה על דגלה את המלחמה בציבור הדתי והחרדי, ושהילכה קסם על ההמונים בזכות הססמה – 'ממשלת אחדות חילונית'.

עלייתה של מפלגה זו מעידה על קרקע רחבה של עוינות כלפי ציבור שומרי המצוות. למרבה הצער והכאב, דווקא כאן בארץ התפתחה שנאה לציבור הדתי, ולאחרונה היא כבר נטולת בושה. היה אפשר לצפות כי אנשים המחשיבים עצמם נאורים ינסו להסוות נימות אפלות כאלה, אולם מחסום הבושה נפרץ וכיום זו סחורה עוברת לסוחר.

סחורה עוברת לסוחר

ממה נובעת השנאה הזאת? האם באמת יש סיבות אובייקטיביות להסתערות גורפת כל-כך על הציבור הזה? בחלל האוויר נשמעות שוב ושוב הססמאות נגד 'כפייה דתית', ואנשים מדקלמים אותה מבלי לחשוב. איפה בדיוק נמצאת הכפייה? בבתי-הקולנוע, אתרי הבילוי והקניונים הפתוחים בשבתות? באלפי הזוגות הנישאים שלא כדת משה וישראל ומוכרים על-ידי המדינה? במסעדות המגישות שרצים וטרפות באין מפריע?

אם ציבור כלשהו צריך להרגיש מובס, זה דווקא הציבור הדתי. לפחות בעשור האחרון לא חלה שום התקדמות בתחומי החקיקה הדתית. ההפך הוא הנכון – יש כרסום עמוק בכל מה שנתפס פעם כ'סטטוס-קוו'. נפרצו חומות השבת, הגיור, הנישואין והגירושין, הקבורה, הצנזורה על השידור הציבורי ועל סרטים ומחזות. מכל בחינה אפשרית, המדינה כיום 'חילונית' הרבה יותר.

גם בתחום התקציבי, המשמש קרקע נוחה להסתה על ה'טפילים' ש"חיים על חשבוננו", כביכול (כאילו הם אינם אזרחי המדינה ומשלמי מיסים), יש פגיעה מתמשכת. מוסדות החינוך הדתיים נאבקים כיום על קיומם ומטילים נטל כבד יותר ויותר על ההורים. חגיגת הכספים ה'ייחודיים' עברה מן העולם. כל הקצבה למוסד דתי וחרדי עוברת כיום בדיקה בשבע עיניים.

מציאות זו הייתה אמורה ליצור התמרמרות ותחושת קיפוח והידחקות אל הקיר בציבור הדתי והחרדי דווקא, ואילו יריביו היו אמורים להתהלך בתחושת הישג וניצחון. אולם מתברר שההסתה אינה מניחה לעובדות לקלקל לה את החגיגה. ככל שהציבור הדתי נדחק יותר לפינה וככל שהמדינה נעשית 'חילונית' יותר, גוברת ההסתה מפני 'איראניזציה' ו'שלטון אייתולות' וכדומה.

ההסתה הזאת מלובה על-ידי התקשורת ועל-ידי פוליטיקאים שנבנים על-גבה. הללו עוסקים בקביעות ביצירת רושם שעוד מעט-קט הדתיים והחרדים 'משתלטים' על המדינה. לא-רבים מסוגלים למחשבה עצמאית, ואם כל הזמן אומרים שאנחנו בדרך ל'חומייניזם', האיש הקטן נסחף באווירה המתלהמת.

דגש על החסד

המציאות הזאת דורשת תשובה משולבת. מצד אחד יש לגנות את ההסתה נגד ציבור שלם ולקרוא לילד בשמו –גזענות ושנאת השונה. יש לשאוף להפוך אותה לבלתי-לגיטימית, ולגרום לאדם המחשיב עצמו נאור ומוסרי להתבייש בה.

בד-בבד נדרשת מאיתנו עשייה גדולה כדי להאהיב שם שמים על הבריות. היהדות הדתית והחרדית חייבת להוכיח כי אין היא דואגת לעצמה בלבד, אלא תורמת רבות לכלל החברה. לא הכול מסוגלים להעריך את תרומתו של לימוד התורה לעם-ישראל, אבל כל אדם מעריך עזרה לזולת, סיוע לנזקקים, תמיכה בחלשים. ארגוני חסד זוכים להערכה עצומה, דווקא משום שתרומתם לחברה עומדת מעל כל ויכוח.

פרשתנו מדגישה את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו, דאגה לחלשים וגמילות-החסדים. דגש חזק יותר בתחומים אלה ידחק את רגלי העוינות ויקדש שם שמים.

בציפייה לגאולה

"בגן-עדן יש היכל אחד... אזי המשיח נכנס באותו היכל, וקורא לכל המחלות וכל הכאבים וכל הייסורים של ישראל, שיבואו עליו. ואילולא היה מקל מעל ישראל ונוטל עליו, לא היה אדם שהיה יכול לעמוד בהם".

(זוהר ויקהל ריב,א)

יש חדש

הבהרה לציבור

בשבוע שעבר פורסם עלון תעמולה מפלגתי, הדומה מאוד בעיצובו ובשמות המדורים שלו לגיליון 'שיחת-השבוע'. הננו מבהירים בזאת כי הדבר נעשה ללא קבלת רשותנו ושלא על דעתנו כלל וכלל. אנו רואים בחומרה את השימוש בחיקוי זה, דבר שמטעה את הציבור לחשוב שחב"ד קשורה לתעמולה מפלגתית זו, בעוד חב"ד לא הייתה מעורבת בשום צורה שהיא במערכת הבחירות. אנו מבקשים להימנע ממעשים כאלה בעתיד.

שבת עם חב"ד

בתי-חב"ד ברמת-השרון, חדרה ונהריה מזמינים את תושבי הערים הללו לתכנית מיוחדת של שבת עם חב"ד, שתהיה בע"ה בשבת פרשת כי-תישא, י"ט-כ' באדר-א (21-22 בפברואר) במלון לביא שבקיבוץ לביא. מספר המקומות מוגבל וכל הקודם זוכה. לפרטים: צעירי-חב"ד טל' 9607588-03 שלוחה  154 (אפשר להשאיר הודעה).

סיבוב שערים

אגודת אל הר המור מקיימת ביום ראשון זה, ל' בשבט, את 'סיבוב השערים' המסורתי, סביב שערי הר-הבית. הסיבוב ייפתח בעצרת תפילה מרכזית מול שער הרחמים, בהשתתפות רבנים ואישי-ציבור. פרטים בטלמסר 9470270-02.

שלומי וסתם

בהמשך להצלחה של ההפקה 'דליק וסתם', שמגישה לילדים את יסודות היהדות בדרך חווייתית, מוגשת עכשיו הצגת הפעלה אינטראקטיבית, מלאת הומור – שלומי וסתם אוהבים את העולם. ההצגה מנחילה לילדים מושגים בסיסיים ביהדות, בדרך חביבה וחינוכית. טל' 5407717-03.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 הקב"ה מקבל עליו את החובות

פרשתנו, ברובה, עוסקת בעניינים שבין אדם לחברו דיני ממונות, נזיקין, מיקח וממכר והלוואה. בגמרא מתואר מקרה, שאדם לווה כסף מחברו ולא החזירו לו, והמלווה תפס את הלווה בשוק ו"חנקו", בתביעה להשיב מיד את החוב. ראה זאת אדם אחר, נחלץ לעזרת החנוק, ואמר למלווה: "הנח לו ואני נותן לך". ההלכה היא, שהמציל חייב לשלם את החוב.

אולם עדיין נשארת פתוחה השאלה, אם נכסיו של המציל נעשים משועבדים למלווה. על-פי התלמוד הבבלי, שעבוד יחול רק אם המציל עשה פעולת 'קניין', ואילו אם לא נעשה קניין ולא הייתה כאן אלא התחייבות בדיבור – אינו משתעבד. לעומתו, התלמוד הבבלי סבור, שגם בהתחייבות בדיבור הוא משתעבד.

כיצד חל השעבוד

טעמו של התלמוד הבבלי הוא, שכדי שיחול שעבוד צריך שייעשה מעשה כלשהו, ואילו כאן לא נעשה שום מעשה בפועל, שהרי ההלוואה כבר ניתנה בעבר. לכן אם התבצעה ביניהם פעולת 'קניין', יש להתחייבות על מה לחול, ואם לאו – אין זו אלא התחייבות בדיבור, שאינה מחילה שעבוד על הנכסים.

לעומת זאת, התלמוד הירושלמי סבור שנעשתה כאן פעולה: המציל קיבל הנאה של נאמנות. עובדה שרק בגלל הבטחתו הסכים המלווה להניח לנפשו של הלווה, והוא נתפס בציבור כאדם אמין. ההנאה הזאת שקיבל הלווה היא בבחינת פעולה שמחילה עליו שעבוד.

'חנוקים' בגלות

יש לפרש מחלוקת זו גם באשר למצב עם-ישראל בזמן הגלות. בעקבתא דמשיחא, בסוף הגלות, כאשר החושך כפול ומכופל, והצרות הרוחניות והגשמיות מכסות את כל הארץ, בני-ישראל כמוהם כ'חנוק' – יהודים מרגישים 'חנוקים' לגמרי בחשכה הרוחנית של הגלות.

במצב כזה בא הקב"ה ומציל את ה'חנוק' ומקבל עליו את ה'חוב'. מבלי להביט על מידת הדין, התובעת שבני-ישראל ישלמו בעצמם את כל חובותיהם, משעבד הקב"ה את עצמו כביכול תמורת בני-ישראל ונוטל עליו 'לשלם' את חובותינו.

די בתזכורת

ובעניין זה יש הבדל בין השיטות של שני התלמודים: על-פי התלמוד הבבלי, אין השעבוד חל עד שתיעשה פעולה ממשית של 'קניין': בני-ישראל צריכים כביכול לתבוע מהקב"ה שייכנס בפועל למעמדם של ישראל ו'ישעבד' את עצמו בעבורם.

אולם על-פי התלמוד הירושלמי, אין הכרח בתביעה ממש ודי ב'תזכורת' לקב"ה על צערו של עם-ישראל, השרוי בשבי הגלות. כאשר יהודים מתפללים ומבקשים מהקב"ה: "עד מתי?!", הרי זה די והותר שהקב"ה ישעבד את עצמו לעם-קרובו ויביא את הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

(לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 145)  

אמרת השבוע

השקר זקוק לאמת

החסיד ר' השיל הכהן מוורשה היה אומר שהוא מתעב את השקר מכל מידה מגונה אחרת. שאלוהו, במה השקר גרוע מכל המידות הרעות, והלוא יש מידות אחרות, רעות ומגונות עד מאוד?

השיב החסיד:

"בכל מידה אחרת, כמו גאווה, עצלות, כעס וכדומה, יודע אתה כי האדם נמשך אחר אותה מידה ורוצה בה ולא במידה המנוגדת לה. לעומת זאת, מידת השקר זקוקה נואשות לאמת. הלוא אם האנשים לא ייתנו אמון בדברי השקרן, לא יהיה כל ערך לשקריו. נמצא כי השקר אינו יכול להתקיים בלא האמת, ולכן אין מידה רעה ומגונה כמותו".

מן המעיין

 אמת ושקר

 גורלו של שקרן

אדם המתרגל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן המלווה אותו תמיד, ואינו חדל מלרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבירה ועל עבירה שהיא מצווה.

(תנא דבי אליהו זוטא)

 מסתבך בשקרים

זהו פירוש הכתוב (שמות כג,ז): "מדבר שקר תרחק": על-ידי שאדם משקר, מתרחק הוא מהקב"ה, וכשכולו מסובך בשקרים, נעשית אצלו המצווה עבירה, והעבירה מצווה.

(רבי זושא מאניפולי)

 מידת האמת

באיגרת שכתב אדמו"ר הזקן בעל התניא לאחר שחרורו ממאסרו, הוא מזהיר את החסידים: "לבלתי רום לבבכם מאחיהם... להשפיל רוחם וליבם במידת אמת ליעקב". אמר על כך אדמו"ר מהר"ש מליובאוויטש: לו השמיט אדמו"ר הזקן את המילים "במידת אמת ליעקב", היו לו עוד חמישים אלף חסידים, אך הרבי תבע את מידת האמת.

 תורה שלמה

בברכת התורה אנו אומרים "אשר נתן לנו תורת אמת". האמת עצמה היא תורה שלמה. התורה עצמה היא אמת, והיא מביאה לידי אמת, שנוכל לקלוט את האמת ולהבינה.

(לקוטי דיבורים)

 אינה משתנה

הגמרא (יומא, סט) אומרת ש"חותמו של הקב"ה אמת". 'אמת', במספר קטן, 9. זה מספר שלעולם אינו משתנה, שכן פעמיים 9 הן 18, שוב 9 במספר קטן (8+1); שלוש פעמים 9 27 (2+7), שגם זה 9, וכך הלאה.

(פניני תורה)

 ראשי, אמצע וסוף

"ראש דברך אמת" (תהילים קיט,קס). עשרת הדיברות נפתחו באות א "אנוכי"; המשנה  נפתחת באות מ "מאימתי קורין את שמע"; הגמרא נפתחת באות ת "תנא הכי קאי". זהו "ראש דברך" ראשית התורה שבכתב וראשית התורה שבעל-פה הן אותיות "אמת".

(חידושי הרי"ם)

 האמת - נצחית

עיקרה של האמת אינה הפך השקר בלבד, אלא היפוכו של כל דבר המשתנה. לכן מצאנו במשנה (פרה ח,ט) שנהר שבשלב כלשהו נפסקת זרימת מימיו נקרא "מים המכזבים", שכן אם זו אמת - אין בה כל שינוי.

(לקוטי תורה)

 בענווה ובנחת

האמת היא בריאה טהורה, ברה וזכה, הראויה לבעל חכמה, אבל היא מצויה יותר באיש פשוט. האמת הייתה ראויה לבוא במעטה גאה, ברוח-סער, אבל היא באה בענווה, בדברי-נחת ובשקט. עם זה, יש לה עוצמה רבה. גם השקרן ועז-הפנים יכרע ברך לפניה. לפני האמת הכול מתבטלים.

(אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ)



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 אלפי מצוות

'בצלאל החלבן' – זה היה כינויו בפי כול, מפני שהתפרנס מחלוקת חלב בבתים, כדרך הימים ההם. ר' בצלאל גולדשטיין היה דמות מיוחדת במינה בנוף האנושי הססגוני מאוד של שכונת שערי-חסד בירושלים.

הוא עשה מלאכתו עראי ותורתו קבע. עבד ככל שצורכי ביתו חייבוהו ותו לא. אמרו עליו כי כל הש"ס, עם פירוש רש"י ו'תוספות', שגור על לשונו. לא זו בלבד, אלא גם בכל השעות שנשא על גבו את כדי החלב, ומזג מתוכם לכליהם של לקוחותיו, לא פסק פיו מלמלמל דברי תורה.

בוקר אחד פגש אחד מתלמידי-החכמים החשובים של שערי-חסד את ר' בצלאל, עומד באמצע הרחוב ובידו שקית גדולה. ר' בצלאל נראה נטוע במקומו, תלוש מהנעשה סביבו, שקוע בשרעפיו. התקרב אליו אותו תלמיד-חכם לברר במה העניין.

"זה עתה מצאתי שקית זו המלאה כסף", אמר ר' בצלאל והציג לפני איש-שיחו את השקית שבידיו. השקית הייתה כבדה ביותר. הציץ האיש לתוכה ונדהם מכמות הכסף שבה. "זה סכום כסף עצום, עצום!", אמר הלה לר' בצלאל, אם זה עדיין לא קלט את גודל המציאה שבידיו.

תגובתו של ר' בצלאל הייתה מעניינת. כל סימן של התרגשות לא ניכר עליו. ההתלהבות מן המציאה רבת-הערך הייתה ממנו והלאה. אותו העסיק רק דבר אחד - מצוות השבת אבדה.

"האם כשמחזירים ממון אבוד לבעליו מקיימים מצווה על כל פרוטה ופרוטה, או שמא אבדה אחת משמעה מצווה אחת", חקר ר' בצלאל, כאילו עסק עתה בסוגיה שאינה נוגעת לו כלל. "שהרי אם אמנם מקיימים מצווה על כל פרוטה ופרוטה, הרי שמזומן אני לזכות באלפי מצוות!", הוסיף החלבן לפרש את חקירתו, בעיניים בורקות.

שאלתו של ר' בצלאל נותרה ללא מענה. מכיוון שכך, ביקש לסור עם בן-שיחו לקרן-זווית כדי למנות את הכסף יחדיו. החלו השניים לספור את המטבעות הרבים שבשקית. ספרו וספרו והכסף לא תם. "מי בכלל קבע כי עליך להשיב את המציאה, אולי אין בה סימנים כלל?", התעורר לפתע התלמיד-חכם.

ואכן, מרגע לרגע הלך התלמיד-חכם והתחזק בדעתו כי אמנם אין במציאה שום סימן ולפיכך לא חלה עליה מצוות "השב תשיבם". המטבעות היו ככל המטבעות וגם השקית הייתה שקית בד מצויה, שאין בה שום סימן-היכר מיוחד. אך ר' בצלאל לא היה מוכן לוותר והחל לחפש בשקית סימנים אפשריים.

בעודם מתווכחים - זה מעלה טיעון המחייב להכריז על האבדה וזה משיב בטענה הפוטרת אותו ממצוות השבת אבדה - החוויר לפתע ר' בצלאל וגופו החל לרעוד.

נבהל אותו תלמיד-חכם ומיהר לברר את סיבת ההתרגשות שאחזה לפתע בחלבן. "הלוא עשינו חשבון שיש כאן כמה אלפי מטבעות", הסביר ר' בצלאל בקול נרגש, "ואם אין שום חיוב להשיב את האבדה, הרי נבצר ממני לקיים את כל אותן אלפי מצוות שקיוויתי לקיים!".

ביקש התלמיד-חכם לדבר על לב החלבן ולהרגיעו. "הלוא כולנו מאמינים בני מאמינים, כי כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד", אמר. "ואם אכן אינך מחוייב בהשבת הכסף, הרי שמציאה כשרה מצאת ומעתה תוכל לפרנס את ביתך בשקט ולהשקיע את כל-כולך בלימוד התורה הקדושה!".

"דבר זה לא בא בחשבון כלל!", התקומם ר' בצלאל תכף ומיד, "וכי יעלה על הדעת כי אשב בביתי ואיהנה מכסף שמצאתי, בשעה שבבית אחר יושבים ומבכים את אבדנו?! לא ולא! וחוץ מזה, ברוך ה' אינני זקוק למאומה. יש לי די צורכי - כזית לחם ומלח".

"ומה נורא כל-כך אם מעתה יהיו לך שני 'כזיתים', ותוכל למרוח על הלחם מעט חמאה, להבראת הגוף?", התעקש התלמיד-חכם.

'בצלאל החלבן' לא קיבל את הדברים. "אם כבר הזכרנו לימוד תורה - הרי אמרו חז"ל כי לעולם יבקש אדם שייכנסו לתוך מעיו דברי תורה ואל ייכנסו לתוכם מעדנים!".

"חמאה בימינו כבר אינה נחשבת למעדנים", ניסה בכל-זאת התלמיד-חכם לשכנע.

"ניחא", השיב ר' בצלאל, "לו יהי כדבריך והצדק איתך. נניח שאין במקרה שלפנינו מצווה של השבת אבדה - איזה טעם בכלל יהיה ללחם ולחמאה שיבואו בפי, כאשר אדע שקניתים בממון שיהודי אחר מצטער עליו?".

ראה אותו תלמיד-חכם עד היכן מגיעים יושרו ותום-לבו של של ר' בצלאל; הבין כמה נוגע הדבר לליבו, ומיד שינה את טעמו והחל לתור עמו אחר סימנים בשקית.

רק לאחר דקות, כשנדמה היה להם כי ייתכן שמצאו סימן כלשהו בשולי השקית, נרגע ר' בצלאל והצבע חזר לפניו. "אכן זכיתי היום במציאה גדולה", אמר בפנים קורנות מאושר, "זכיתי באלפי מצוות וכולן בשקית אחת".

דרכי החסידות

מ'נעשה' ל'נשמע'

איך יהודי צריך לקיים את התורה והמצוות: האם עליו להשתדל להבינן בשכלו ובהכרתו הפנימית, או העיקר הוא לקיימן מתוך קבלת עול והתבטלות מוחלטת לה', ומידת ההבנה וההזדהות הפנימית אינה חשובה?

בסוגיה זו דן הרמב"ם ב'שמונה פרקים' שלו (פרק ו). הוא מביא בתחילה את הפסוק (משלי כא,י) "נפש רשע איוותה רע" ומסביר, שכאשר יש בליבו של אדם תשוקה ותאווה לדבר-עבירה, אף-על-פי שלא עולה על דעתו לעשותה בפועל - הריהו רשע. בהמשך מביא הרמב"ם מאמר חז"ל שסותר לכאורה את הפסוק הנ"ל. רבי שמעון בן-גמליאל אומר: "לא יאמר אדם אי-אפשי לאכול בשר בחלב, אי-אפשי ללבוש שעטנז, אי-אפשי לבוא על הערווה; אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עליי". כלומר, לדעת רשב"ג, השלמות של עבודת-ה' היא דווקא כאשר האדם מתאווה לדבר-עבירה, וכופה על רצונו ותאוותו את רצון ה'.

מהות הציווי

הרמב"ם מסביר, שהפסוק במשלי אמור על המצוות השכליות, כמו איסורי גניבה, גזל, רצח וכדומה. אם עליהם יאמר אדם 'אפשי' - הרי בנפשו הוא פושע! אולם כשמדובר על המצוות העל-שכליות, הבלתי-ניתנות להסבר הגיוני - מצוות אלה צריך לקיים אך ורק מפני שכך ציווה הקב"ה, ולא בגלל השכל וההבנה. על האדם לומר: "אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עליי".

כשלומדים דברים אלה בשטחיות עולה שאת המצוות השכליות (כיבוד אב ואם, הימנעות מגזל, גניבה ורציחה וכדומה) צריך האדם לקיים מכיוון שההיגיון האנושי מחייב את קיומן. ולכאורה, הרי ידוע שהיסוד לקיום כל המצוות, גם השכליות, צריך להיות הציווי האלוקי ולא ההבנה האנושית! למה אפוא לא יוכל אדם לומר 'אפשי' גם במצוות השכליות?!

מסבירה תורת החסידות, שפירוש דברי הרמב"ם עמוק יותר. ודאי שכל מצווה, גם מצווה שכלית, צריך לקיים אך ורק בגלל ציווי ה'. הרמב"ם אינו מדבר על המניע לקיום המצוות הללו, אלא על מהות הציווי - במצווה שכלית, חלק מהמצווה הוא שהאדם יזדהה עמה בתוך נפשו, עד שלא תהיה לו כל תאווה ומשיכה לעבירה.

שני צירים

בכל מצווה יש הצד המעשי שלה והצד הנפשי שבה - התחושה שצריכה להיות בנפש האדם בעת קיומה. כשמדובר במצווה על-שכלית, רצון ה' הוא, שהתחושה בשעת קיומה תהיה תחושת התבטלות וקבלת-עול מוחלטת. לעומת זאת, במצוות השכליות, ההזדהות הפנימית היא חלק מהמצווה עצמה. כאן לא די בעצם קיום המצווה, אלא יש צורך שהאדם יזדהה עמה, עד שהוא-עצמו, מבחינת אישיותו-הוא, ירגיש שכיבוד אב ואם הוא דבר הכרחי, וגניבה וגזל הם דבר שלילי ומושחת.

בעבודת-ה' שני צירים מרכזיים: מצד אחד יש בה התבטלות מוחלטת לקב"ה, מתוך כפיית מרותו של הקב"ה על האישיות הפרטית; ומצד שני עבודת-ה' צריכה לזכך ולעדן את אישיותו של האדם ולשנות את כוחות נפשו. לכן נתן לנו הקב"ה שני סוגים של מצוות: מצוות שכליות ומצוות על-שכליות. המצוות השכליות נועדו לזכך ולעדן את כוחות נפשו של האדם, כל מצווה על-פי אופייה ותוכנה; ואילו המצוות העל-שכליות נועדו לטעת בנפש האדם את ההתבטלות המוחלטת לרצון ה'.

צריך אפוא שהאדם יזדהה עם התורה והמצוות בתוך נפשו ולא יקיימן רק מתוך קבלת-עול. אין סתירה בין השתיים, ולא זו בלבד אלא שתי הגישות הללו הולכות שלובות-זרוע ושתיהן מכינות את האדם ואת העולם לקראת ביאת משיח-צדקנו.



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

קיבוץ גלויות של מוזיקת נשמה

הלהקה. מימין לשמאל:
כרמי, דרור, יקובסקי, אדלסון, בן-חנן וטייב

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", והשנה – שמחה כפולה, שני אדרים. להקת 'תכלת' משמחת אותנו עם תקליט חדש ובו שמונה שירים חסידיים חדשים. שם התקליט "וחיכיתי לה'... וקיוויתי לו" (מישעיה), לא ממש שגרתי, אולם בכל הנוגע ל'תכלת' שום דבר בחיים אינו צפוי. איש מחברי הלהקה לא תכנן לפני שנים להיראות כפי שהוא נראה כיום ולנגן את המוזיקה שהוא מנגן עכשיו. סיפור חייו של כל אחד ואחד מהם מתחיל במקום אחר בעולם.

מנהיג הלהקה, יואל טייב (40), נשוי ואב לשלושה, תושב ירושלים, נולד בגרונובל שבצרפת, למשפחה תוניסאית מסורתית. מגיל צעיר מאוד נמשך אל המוזיקה. בילדותו למד נגינה בגיטרה, בנעוריו עבר לחלילית וכשהתבגר שב לגיטרה. כל חייו הבוגרים עסק בחיפוש תוכן לחיים.

הסיפורים החסידיים הכריעו

"לאורך זמן נהגתי לקרוא מדי ערב בפרשת השבוע ולהבדיל בטקסטים הודיים", הוא מספר. דווקא ספר של סיפורי חסידים שבה את לבו ועזר לו להכריע לצד היהדות. "גיליתי בספר אוצרות בלתי-נדלים של רוחניות ושל חכמת-חיים, שעד אז סברתי כי מקורם בתורות המזרח". יואל עלה ארצה והחל לשמור תורה ומצוות. לפני כשלוש שנים הקים את 'תכלת'.

את ראובן בן-חנן (35), כנר בלהקה, גילה ברחוב. זה היה לפני כמה שנים, זמן קצר לאחר שראובן עלה ארצה מחבר-העמים. "הוא עמד ברחבת ה'משביר' וניגן לעוברים ושבים", מספר יואל. "עצרתי להקשיב. נגינתו הייתה יוצאת מן הכלל. הזמנתי אותו אליי הביתה לנגן יחדיו. הייתה בינינו מיד הרמוניה מצויינת". ראובן גילה את היהדות עוד בהיותו במוסקווה.

ועל דודוק שמעתם?

חבר שלישי, משה ינקובסקי (32), נולד בלנינגרד ומנגן בכלי-הקשה. בעבר השתתף בפרוייקטים מוזיקליים בארה"ב ובספרד. כיום הוא חסיד חב"ד, בעל משפחה ומתגורר בבית-שמש.

שני נגנים נוספים ב'תכלת' הם יוני דרור מתל-אביב ("היחיד בינינו שאינו דתי"), המנגן בחליל-צד, סקסופון ודודוק (כלי-נשיפה ארמני), ונאור כרמי, המנגן בקונטרבס. כרמי (32), נשוי ואב לשניים, חזר בתשובה לפני כארבע שנים ומתגורר במוצא.

עזב הכול ושב ארצה

הדמות הבוגרת והבכירה בלהקה, מבחינה מוזיקלית לפחות, הוא נגן הפסנתר ישראל אדלסון. אדלסון (51) עלה מרוסיה לישראל בן חמש-עשרה. הוא בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים ושנים היה עוזרו של המנצח ליאונרד ברנשטיין. יום אחד ניגן ברנשטיין ניגון חסידי שפרט על עצב חבוי בנפשו של אדלסון. זה נמשך אחר הניגון החסידי ונישא עם צליליו אל היהדות. "אחרי שש שנים של סיבובי הופעות בעולם, התחלתי לשמור מצוות. עזבתי הכול, באתי לארץ עם ניצוץ של מוזיקה יהודית-חסידית והתחלתי לעשות עיבודים לניגונים", הוא אומר.

בתקליט החדש שני ניגוני שמחה של חב"ד, נעימה מרגשת של ברסלב, וכל השאר - שירים מקוריים של חברי הלהקה. הם מנגנים יחדיו בסגנונות מגוונים, בדגש מיוחד על אלתור. "האלתור זה משהו עמוק שבא מתוך הנשמה, משהו המעיד כי המוזיקה חיה", סבור יואל טייב.

פינת ההלכה והמנהג

השקעה כהלכה

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: האם יכולות להיות בעיות הלכתיות בהשקעה בקרנות נאמנות, גמל, השתלמות וכדומה?

תשובה: על-פי המשפט המסחרי הנהוג בעולם, תאגיד הנקרא 'חברה בע"מ' איננו שותפות רגילה אלא 'אישיות משפטית' עצמאית, נפרדת מאישיותם המשפטית של בעלי המניות, והם אינם חייבים לכסות מכיסם את הפסדיו של גוף זה, גם אם יפשוט רגל.

הפוסקים בדורות האחרונים דנים אם גם על-פי תורה מתייחסים כך לחברה, בשל הבעלות המוגבלת, או שאף-על-פי-כן היא נחשבת בעלות שלמה 'בפועל' לעניינים שונים, מכיוון שהיא כוללת 'שעבוד נכסים' חלקי ללא 'שעבוד הגוף'.

לכן יש דנים למצוא היתר, או ללמד זכות, על בעלי מניות של בנק המלווה ליהודים בריבית (ללא 'היתר עיסקה'), וחברות המחזיקות חמץ בפסח או שאינן מתחשבות בדיני שבת וכשרות. ויש האוסרים רק בעלות על 'מניות-שליטה' (שיש לבעליהן זכות הצבעה בהנהלת החברה). אולם ממכתב הרבי מליובאוויטש ברור, שהוא רואה בכל בעלי המניות שותפים רגילים לכל דבר.

נוסף על כך, בארץ, לאחר התיקון לחוק ניירות-ערך, הנותן למשקיעים זכויות שוות כבעלים לכל דבר ועניין, כל משקיע, קטן כגדול, בקרן מסויימת, נהפך שותף מלא בחברה שהקרן משקיעה בה. המשקיע אף נהנה מרווחים הנובעים מאיסורים אלו. הדברים אמורים גם בהשקעות 'סולידיות', המשקיעות באיגרות-חוב (=הלוואות), שבהן עניין הריבית חמור עוד יותר.

על-כן רצוי להשקיע רק בחברות שיש להן פיקוח רבני מוסמך, המאשר שכל השקעותיהן נעשות רק על-פי ההלכה.

מקורות: ראה שו"ת: שואל ומשיב מהדו"ק ג,לא. מהרי"א הלוי ח"ב, נד. מהרש"ג חיו"ד ג,ה. צפנת פענח ווארשא, רלא; נ.י. תשי"ד, קפד. אגרות משה יו"ד ח"ב, סג. חלקת יעקב ג,קצ. מנחת יצחק ג,א. ז,כו. חשב האפוד, סב. מועדים וזמנים ח"ג, רסט. ס' ברית יהודה פ"ז הע' סו ופ"ל הע' מד. קובץ 'נועם' ח"ב-ג. סיכום בקובץ 'סיני' נט, עמ' רכח. וראה הנסמן ב'מפתח הגדול' ערך 'חברה'. 'רשימות' הרבי מליובאוויטש, חוברת קסא.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il