עמדה שבועית

נגע בשמים וגם בלבבות

חיוכו הלבבי של אילן רמון ז"ל, והדרך השקטה והיפה שבה בחר להפגין את זיקתו למסורת היהודית – סימלו את כל מה שחסר לנו בארצנו השסועה ורבת-המחלוקות. כך נזכור אותו לעד

כבר הספקנו לשמוע נימות ביקורת על העיסוק הנרחב במותו הטראגי של אילן רמון ז"ל, טייס החלל הישראלי הראשון, שנספה בהתפרקותה של מעבורת החלל 'קולומביה' בכניסתה חזרה לאטמוספרה. בעיני אלה אין זו אלא עוד תאונה, שכמותה מתרחשות לדאבוננו מאות מדי שנה בארצנו, ובהן נספים אנשים יקרים. המבקרים הללו או שהם אנשי 'איפכא מסתברא' בעצם מהותם או שאין הם מבינים את משמעותם של סמלים בהוויה האנושית.

אילן רמון נגע לא רק בשמים, אלא גם בלבבות כולנו. במידה מסויימת הוא איחד את כל חלקי העם, בארץ ובתפוצות. הוא היה הנציג של כולנו, וייצג אותנו בכבוד ובגאון. חביבותו הטבעית, שלא היה בה אפילו שמץ של שחצנות, חיוכו הלבבי, והדרך השקטה והיפה שבה בחר להפגין את זיקתו למסורת היהודית – סימלו את כל מה שחסר לנו בארצנו השסועה ורבת-המחלוקות. לכן גם מותו גרר כאב אישי של כל אחד ואחד מאיתנו.

פרץ של מסורת

דווקא משום שלא היה אדם דתי התרגשנו כל-כך מהעובדה שבחר להפגין את זיקתו למסורת היהודית. התקשורת הישראלית לא כל-כך ידעה מה לעשות בפרץ המסורת הזה והשתדלה להצניעו, אבל ברחבי העולם זכו דווקא הפרטים הקטנים הללו לסיקור נרחב.

היה חשוב לו לברר מתי נכנסת השבת בהיותו בחלל. זו הפעם הראשונה שסוגיה זו נשאלה כהלכה למעשה, ופוסקים נודעים ברחבי תבל נכנסו לעובי הקורה וקבעו את עמדת ההלכה (השבת נקבעת על-פי מקום ההמראה). הוא אף נטל עמו גביע לקידוש, והציג אותו לעיני המצלמות בראיון בשידור-חי מהמעבורת המשייטת בחלל.

בחייו הפרטיים לא הקפיד על מזון כשר דווקא, מכיוון שלא חונך לכך, אבל פתאום חש שהוא מייצג את העם היהודי. הוא ביקש וקיבל אוכל כשר למהדרין. זו הפעם הראשונה שנאס"א דאגה להכין מנות של מזון כשר לטיסות בחלל.

קשה להמעיט בערך העצום של הגברת תודעת הכשרות שהייתה למעשהו זה של רמון. לו היו מעמידים לרשותנו מיליוני דולרים לעריכת מסע הסברה על חשיבות הכשרות, לא היינו מצליחים להשיג אפילו אחוז אחד מהתהודה הציבורית שהשיג רמון (אילו היה פרסומאי מציע לצלם אסטרונאוט המבקש מזון כשר, היו אומרים לו שזה נשמע דמיוני ובלתי-אמין...). בראיונות מהחלל אף ציין כי חבריו, הלא-יהודים, נהנו מהארוחות הכשרות וביקשו עוד, ובכך עבר מסר חשוב נוסף – כשר זה טוב, כשר זה טעים. מי יודע לכמה יהודים בעולם נתנו הדברים הללו דרבון לשמור כשרות.

כמה התרגשנו מסיפורו של ספר-התורה הזעיר שנטל עמו לחלל, ספר-תורה שנער יהודי הצליח להסתיר במחנה הריכוז ברגן-בלזן. הסיפור הזה הכה גלים בכל רחבי העולם. אילן הציג את ספר-התורה הזה בהתרגשות, באומרו כי הוא מסמל את הישרדותו של העם היהודי "מהימים הקודרים ביותר לימים של תקווה ואמונה".

גאון יהודי

אסטרונאוט מורשה ליטול עמו לחלל רק חפצים אישיים אחדים, אבל רמון בחר להקיף את עצמו בפריטים המסמלים את המסורת וההיסטוריה היהודית: ספר-תורה, נרתיק של מזוזה, גביע לקידוש, ציור שצייר ילד יהודי שנספה בשואה, דולר מהרבי מליובאוויטש, שהעניק לו שליח חב"ד במרכז החלל.

כך ייצג בגאון ובכבוד את היותו יהודי ואת מורשתו היהודית. הוא זכה לקדש שם שמים במידה שאין דומה לה. רעייתו רמזה על ה'רוחניות' שמילאה אותו בעת האחרונה, אך למרבה הכאב לא שב משם כדי לספר לנו על כך.

מבחינה מסויימת דווקא מותו הטראגי מעצים את כל המסרים הללו. כך נזכור אותו לעד. האסטרונאוט הישראלי שבחר להדגיש את היותו יהודי.

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 שלוש תרומות ומשמעותן הנצחית

שלוש פעמים מוזכרת המילה "תרומה" (או "תרומתי") בתחילת פרשתנו, ומכך למדו חז"ל: "שלוש תרומות נאמרו בפרשה הזאת - תרומת אדנים, תרומת שקלים ותרומת המשכן".

תרומת השקלים נועדה לקניית קרבנות, והיא בבחינת ציווי לדורות (אף בימינו "משמיעין על השקלים" ונותנים מטבע של 'מחצית' לפני פורים). לעומתה, שתי התרומות האחרות היו הוראת-שעה בלבד ולא ציווי לדורות: תרומת האדנים נועדה לעשיית אדני המשכן, ותרומת המשכן הייתה לצורך עשיית המשכן (ובית-המקדש).

קבלת עול

מכיוון שהתורה היא נצחית, קיימות שלוש התרומות הללו גם בעבודת ה' שלנו, שעניינה לעשות 'משכן' לקב"ה בנפשו של כל אחד ואחד מישראל, כמו שדרשו רז"ל על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל".

תרומת האדנים הייתה שווה לכל ישראל – מחצית השקל, ואילו בתרומת המשכן נתן כל אחד ואחד כפי נדבת-ליבו. תרומת האדנים מסמלת את קבלת-העול, הבאה מעצם הנשמה, ובזה כל ישראל שווים. לעומתה, תרומת המשכן מייצגת את עבודת-ה' כפי שהיא באה בפרטי כוחות הנפש – בשכל ובמידות – ובזה יש חילוקי מדרגות בין יהודי אחד למשנהו.

בלימוד תורה אין שוויון

בעבודת ה' של יהודי קיימים שני מרכיבים – יש דברים שכל ישראל שווים בהם, ויש דברים שבהם באים לידי ביטוי ההבדלים בין איש לרעהו. בקריאת שמע ובתפילה חייבים הכול בשווה. היהודי הפשוט והלמדן הגדול ביותר קוראים אותן שלוש פרשיות של 'שמע' ומתפללים בנוסח הקבוע שתיקנו אנשי כנסת הגדולה.

לעומת זאת, בלימוד התורה יש הבדלים קיצוניים בין איש לרעהו: יש מי שחייב ללמוד תורה יומם ולילה, ולא להסתפק בלימוד שטחי אלא להתעמק בה דווקא; 'בעל-עסק' די לו בקביעת עיתים לתורה; ועד שיש מי שמקיימים את מצוות לימוד התורה ב"פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית". גם בקיום המצוות יש כמה דרגות חיוב – גברים חייבים בכל המצוות, ואילו הנשים פטורות ממצוות-עשה שהזמן גרמן.

איש כ"נדבת-ליבו"

כשם שבעשיית המשכן הגשמי היו האדנים היסודות שעליהם עמד המשכן כולו, כך בעשיית המשכן הרוחני מייצגים האדנים את קבלת-העול, שהיא היסוד המשותף שעליו נבנית עבודת ה' כולו. רק לאחר מכן אפשר להגיע לכל הפרטים, שבהם כל יהודי נותן לקב"ה כפי 'נדבת-ליבו'.

אולם כשמגיעים לעשיית המשכן עצמו, כאן באים לידי ביטוי כוחותיו ותכונותיו הייחודיים של כל יהודי, ואין בזה הגבלות. כל יהודי עושה 'משכן' לקב"ה במקומו, בכישרונות שחונן בהם, בתחומי פעילותו ועיסוקו, איש-איש לפי 'נדבת-ליבו' ורגשותיו.

 (לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 109)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

 הגיע זמן הנס

ראש-חודש אדר תקע"ה היה יום שמח במיוחד לתושבי העיר פרשבורג. לא רק משום שמראש-חודש אדר "מרבים בשמחה", אלא גם ואולי בעיקר בשל הולדת בן בכור לרב העיר הנערץ, הגאון רבי משה סופר, ה'חתם סופר'.

שמונה שנים חלפו מאז הוזמן לשבת על כס הרבנות החשובה. קודם-לכן שימש ה'חתם סופר' רב בערים דרזניץ ומטסדורף. נוסף על גאונותו בתורה נחשב רבי משה גם בעל ידע רב בהנדסה, בתכונה, בטבע ובחשבון.

רבי משה סופר הפך בימי רבנותו את פרשבורג לצומת תורני חשוב מאוד בכל מרכז אירופה. גולת-הכותרת של עשייתו הייתה הישיבה הגדולה שהקים. ישיבה זו הוציאה מקרבה גדולי תורה רבים, והשפיעה רבות על עולם התורה והרוח של יהדות הונגריה.

עתה, כאמור, שמחו עמו הכול בהולדת בנו הראשון. שמואל-בנימין, כך נקרא הרך הנולד, היה ילד יפה-תואר ומאיר עיניים. בן יקיר להוריו ואהוב על כל רואיו. חכמתו המיוחדת ועדינות נפשו ניכרו בו עוד קודם שמלאו לו שלוש שנים.

רבה של פרשבורג השקיע רבות בחינוך בנו והרביץ בו תורה לפי ערך כישרונותיו. ואכן, שמואל-בנימין גדל והתפתח לתפארת. כשהיה בן חמש כבר הותיר מאחור – בהבנתו ובבקיאותו בתורה - את כל חבריו.

אך פתאום באו ימים קשים על משפחת ה'חתם סופר'. כמה מבני-הבית חלו במחלות מסתוריות והיו רתוקים למיטותיהם. גם שמואל-בנימין בן השש נתקף מחלה קשה ונפל למשכב.

בעוד שאר בני-הבית הצליחו בתוך זמן-מה להתאושש ממחלותיהם ולקום על רגליהם, הוסיף מצבו של שמואל-בנימין להחמיר מיום ליום. טובי הרופאים הוזעקו אל מיטתו, אולם לא הצליחו למצוא מזור למחלתו.

יהודי פרשבורג התכנסו מדי יום בבתי-הכנסת והעתירו תפילה על חיי בנו של רבם האהוב. בהסכמת האב אף ערכו תפילה מיוחדת, שבה הוסיפו לשמואל-בנימין החולה את השם אברהם.

ה'חתם סופר' כמעט לא נטש לרגע את מיטת בנו. הוא סעד אותו באהבה רבה ועקב בקפדנות אחר הטיפולים הרפואיים. רבי משה ביקש לדעת ולהבין כל פעולה שעשו הרופאים.

אולם העניינים יצאו מכלל שליטה ונראה היה כי הרופאים אינם יכולים עוד למחלה. בשלב מסויים הרימו הרופאים ידיים בייאוש.

"האם אפסו כל הסיכויים?", שאל רבי משה את הרופאים, בפנים מיוסרות.

צוות הרופאים ברר את מילותיו בזהירות: "מעט מאוד חולים נחלצו ממצב מתקדם וחמור כל-כך של המחלה". במילים אלה ביקשו לרמוז כי למעשה אפסה כל תקווה.

"אם-כן, מתחנן אני אליכם כי תוסיפו לטפל בילד. אנחנו מצווים לעשות את שלנו והאלוקים יעשה הטוב בעיניו", אמר להם רבה של פרשבורג.

חלף עוד יום והילד בן השש החל לגסוס. או-אז משכו הרופאים את ידיהם מכל טיפול. במצב כזה, סברו, כל נגיעה בחולה עלולה רק לקרב את קיצו.

"האומנם אינכם רואים עוד שום אפשרות להציל את חיי ילדי הקט?", שאל רבי משה את הרופאים. אלה התקשו לעמוד נוכח כאבו של האב ולא השיבו. עיניהם הנוגות נתנו את התשובה.

הבין ה'חתם סופר' כי אפסה כל תקווה. יצא מן החדר ששכב בו בנו ונכנס לחדר סמוך, שבו נהג לכתוב את חידושיו בתורה. התייצב ליד ארגז מלא בכתביו והחל להתפלל על בנו.

בלב דואב ומורתח נשא רבה של פרשבורג תפילה לקב"ה. "ריבונו של עולם", קרא בקול שבור, "עכשיו, כאשר הרופאים כולם אמרו נואש, רק אתה, בכוחך הגדול, יכול להצילו. אנא עשה נס והצל את חיי בננו האהוב!".

כך עמד רבי משה על מקומו דקות ארוכות והתפלל על חיי בנו, גועה בבכי.

והנה, לא חלפה שעה ארוכה וסימנים ראשונים של התאוששות ניכרו בילד. אחרי ימים רבים שבהם שכב כחפץ דומם, החל לפתע להניע את איבריו. חלפה עוד שעה והילד פקח את עיניו. תהליך התאוששותו של אברהם-שמואל-בנימין היה מהיר ומדהים. לאיש מהנוכחים סביב לא היה ספק קל שבקלים כי נס התרחש כאן, נס גלוי!

לאחר זמן נשאל ה'חתם סופר' מדוע השתהה בתפילתו והמתין עד לרגע שבו הגיע בנו לסף מוות ממש. "על-פי דין תורתנו הקדושה מצווים אנו לפעול תמיד בתוך גדרי הטבע", הסביר רבי משה. "לכן, כל זמן שהרופאים סברו שיש סיכוי כלשהו להציל את בני, חובתנו הייתה להשקיע כל מאמצינו בכיוון זה ולנסות כל סוג של טיפול - ולא לסמוך על הנס. ורק לאחר שכל הרופאים השתכנעו כי בדרך הטבע אין עוד מה לעשות, יכולתי להתפלל לה' ולבקש ממנו לשדד את מערכות הטבע ולחולל נס".

הילד אברהם-שמואל-בנימין החלים ממחלתו כליל, גדל לתפארת והיה לאחד מגדולי התורה בדורו. לאחר פטירת אביו אף מילא את מקומו, למעלה משלושים שנה, ברבנות פרשבורג. רבי אברהם-שמואל בנימין סופר נודע בחיבוריו הרבים שבזכות אחד מהם דבק בו כינויו - 'כתב סופר'.

דרכי החסידות

חיים יהודיים

שרשרת של ניסים ונדר שקוים

פינת ההלכה והמנהג