שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 841, ערב שבת  פ' תצוה תשס"ג (14.2.03)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמוד 1

עמדה שבועית

 איכות-החיים היהודית

לרובו המכריע של הציבור חשוב שיישמרו ערכי השבת, הכשרות, הנישואין והגירושין על-פי ההלכה, החינוך היהודי. מדוע נציגיו אינם מרגישים מחויבות להיאבק למען הערכים האלה?

בימינו יש מודעות רבה בציבור לערכי טבע, נוף ואיכות חיים. בעשורים האחרונים נחקקו חוקים ונקבעו תקנות, המגבילים את חופש הפרט ועולים כסף רב, אולם הציבור מקבל זאת בהבנה ואף בהערכה, מתוך הכרה בחשיבות הנושא לחיי כל אחד ואחד מאיתנו.

נכון שבעבר היו מובילי המפנה הזה קומץ 'משוגעים לדבר'. הצלחתם הגדולה היא בכך, שסחפו אחריהם חוגים רחבים, שערכי טבע וסביבה לא היו מלכתחילה בראש מעייניהם. אט-אט חלחלה החשיבות של שימור הטבע וההגנה על איכות האוויר והמים לתודעת הציבור כולו. זו דוגמה מובהקת של מאבק שהצליח - מעט אנשים, בעלי מודעות לנושא, הנחילו את ערכיהם לציבור כולו.

הצלחה וכישלון

באותה מידה היה המאבק עלול לנחול כישלון. תארו לעצמכם ששוחרי איכות הסביבה היו מייצגים מגזר מסויים בציבור, יישובים, מוסדות וארגונים. הם היו נבחרים לכנסת כנציגי המגזר, והיו מצטיירים כמי שדואגים רק לאנשיהם, למוסדותיהם, לארגוניהם ולתקציביהם. במהרה הייתה קמה צעקה גדולה על ה'כפייה הירוקה', שבשמה מגבילים את חופש הפרט וחולבים את הקופה הציבורית. עיתונאים חדי-עט היו לועגים להעדפת דיונות-חול ושפיריות-ביצה מרווחתם של בני-האדם.

זה בדיוק מה שקרה למאבק אחר, חשוב לאין-ערוך – המאבק על איכות החיים היהודית. שמירת צביונה היהודי של המדינה, טיפוח המורשת היהודית ומתן כבוד לערכי השבת וחגי ישראל, אינם עניינו של הציבור הדתי בלבד. במידה מרובה הדבר נוגע הרבה יותר דווקא לציבור המסורתי או המוגדר לא-דתי. הציבור הדתי יטפח את הערכים הללו גם בלא עזרתה של המדינה, אולם הציבור הרחב יאבד אותם אם לא יהיה כוח שיגן עליהם.

ניטול לדוגמה את השבת. יהודים דתיים ישמרו את השבת ויהי מה. לכל היותר יוותרו על מקום עבודה. אולם יהודים מסורתיים ולא-דתיים רבים יאבדו את השבת, אם תופקר לחסדי כוחות השוק. כבר עכשיו נאלצים רבבות יהודים לעבוד בשבתות ובחגים, ואם חלילה ייפרץ הסכר לגמרי וייפתחו כל החנויות ומרכזי הבילוי וגם התחבורה הציבורית תפעל בשבת, תינטל מנוחת השבת ממאות אלפי יהודים נוספים.

האם ההגנה על כל אלה היא עניינן של מפלגות דתיות וחרדיות בלבד? הלוא גם במפלגות האחרות יש די והותר יהודים בעלי זיקה לדת ולמסורת, שערכי-היסוד של עם-ישראל יקרים לליבם. מדוע לא השכילה הנציגות הדתית לגייס גם אותם למאבק חיוני זה – לא כחלק מהסכמים קואליציוניים וכ'מס' שחייבים לשלם 'לדתיים' – אלא מתוך הכרה והזדהות?

איפה החכמה

יש פער בלתי מתקבל על הדעת בין עמדותיו האמיתיות של הציבור לבין אדישות נציגיו. רובו הגדול של הציבור מגדיר עצמו שומר מסורת (במידות הקפדה שונות). חשוב לו שיישמרו ערכי השבת, הכשרות, הנישואין והגירושין על-פי ההלכה, החינוך היהודי. מדוע נציגיו במערכות השלטון והתקשורת אינם מרגישים מחויבות להיאבק למען ערכים אלה, והם נתפסים כעניינן של המפלגות הדתיות?

תארו לעצמכם שבמענה לתביעותיה של מפלגה אנטי-דתית הייתה מפלגת השלטון המרכזית משיבה: "אנחנו איננו מסכימים להרס השבת ולהפקעת הערך החשוב של נישואין כדת משה וישראל. ערכים אלה חשובים לנו ולציבור שאנו מייצגים. אין זה תשלום קואליציוני למפלגות הדתיות, אלא הבטחת צביונה היהודי של המדינה, כפי שרוצים מרבית אזרחיה". באותו רגע היה פוקע הבלון, שכביכול מיעוט מחזיק את המדינה בגרונה וכופה את אורחותיו על כלל הציבור.

המאבק הזה צודק וחיוני כל-כך, אלא שצריך לנהל אותו בחכמה, וזו עדיין לא נראית באופק.

בציפייה לגאולה

 "אמר להם הקב"ה: לשעבר, על-ידי שנבנה בית-המקדש על-ידי בשר-ודם, לפיכך חרב ושמם וסילקתי שכינתי מתוכו, אבל לעתיד לבוא אבננו ואשכין שכינתי בתוכו, ואינו חרב לעולם".

(מדרש תהילים צ,יט)

יש חדש

כשרות פירות יצוא

הרבנות הראשית מודיעה, כי תפוזים, אשכוליות, קליפים למיניהם, לימונים, אבוקדו ומנגו המיוצאים לחו"ל אין בהם חשש ערלה, בהיותם משווקים על-ידי בתי-אריזה שבפיקוחה. אולם אין כלל הפרשת תרומות ומעשרות ביצוא לחו"ל (חוץ מפס-ייצור של פרי מסוג סנטינה, שיש על כל אריזה שלו תווית כשרות של הרבנות הראשית).

שבת לרופאים

במסגרת התכנית 'שבת עם חב"ד' מוזמן ציבור הרופאים לשבת מיוחדת שתהיה אי"ה בשבת פרשת כי-תישא, י"ט-כ' באדר-א (21.2-22) במלון הכפרי חפץ-חיים. יארחו את הבאים הרב יחזקאל סופר והד"ר טל ניר. מספר המקומות מוגבל וכל הקודם זוכה. פרטים בטל' 8593806-08, או 940093-050 (אפשר להשאיר הודעות).

שבת לאנשי קבע

נוכח ביקוש לשבת עם חב"ד בעבור אנשי קבע בצה"ל תהיה אי"ה שבת כזאת בשבת פרשת ויקהל, כ"ו-כ"ז באדר-א (28.2-1.3) במלון גרנד-ביץ' בתל-אביב. מנחה השבת יהיה הרב קלמן ויינפלד, מנהל בית-חב"ד במיתר. לפרטים: צעירי-חב"ד טל' 9607588-03 שלוחה  154 (אפשר להשאיר הודעה).

רופא חולים

חברת וולקומדיה מגישה מוצרים נוספים בסדרת שימע'לה: ברוך רופא חולים – סרט אנימציה ובו שימע'לה מנסה לעזור לרפואתו של סבא. כמו-כן הופיעו פלקטים לחדרי ילדים וגנים בנושא נטילת ידיים וברכת אשר יצר. טל' 9606120-03.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 "טוב לב – משתה תמיד"

בפורים יש, כידוע, מצווה להרבות במשתה ובשמחה. האם חובה זו חלה גם בפורים קטן? בשאלה זו דן הרמ"א בשולחן-ערוך. הוא מביא שתי דעות, ומכריע שיש להרבות קצת בסעודה, כדי לצאת ידי חובת המחמירים. את דבריו בעניין זה מסיים הרמ"א בפסוק (משלי טו,טו) "וטוב לב משתה תמיד".

מלשונו של הרמ"א משמע, שהצורך בשמחה אינו בפורים קטן בלבד, אלא בכל זמן ומצב שיש סברא להיות בשמחה. כל אימת שיש מקום להרבות בשמחה, צריך יהודי לנהוג כן, בבחינת "משתה תמיד".

דעה רחבה

על פסוק זה, "וטוב לב משתה תמיד", אומרת הגמרא: "זה שדעתו רחבה". רש"י (במשלי) מפרש: "וטוב לב – שמח בחלקו". שני הפירושים הללו קשורים זה בזה – מי שדעתו רחבה גם שמח בחלקו.

לכאורה, השמחה תלויה במצבו של האדם. מי שזוכה שמתנהגים עמו מלמעלה במידת החסד ונותנים לו את כל הדרוש לו – הוא שמח. לעומת זאת, מי שאינו זוכה לקבל את צרכיו וחסרים לו דברים חיוניים, אמור להיות מודאג וחסר שמחה בשל מצבו.

רדיפת המותרות

אולם האמת היא, שהעדר השמחה אינו נובע מתמונת המציאות עצמה, אלא מהעדר "דעת רחבה". מי שדעתו רחבה, שמח תמיד, בכל מצב. אדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש פירש את הפיוט "מרובים צורכי עמך ודעתם קצרה" כך – מדוע "מרובים צורכי עמך"? משום ש"דעתם קצרה". לו הייתה להם 'דעה רחבה', לא היו סבורים שצורכיהם מרובים.

מלמעלה נותנים לאדם את כל צרכיו, אולם האדם, בקוצר דעתו, אינו מסתפק בסיפוק צרכיו האמיתיים, אלא מתחיל לרדוף אחר המותרות. מרדף זה הוא הגורם לו לחוש מחסור, ויתרה מזו – הרדיפה אחר המותרות עלולה לגרום שיאבד גם את השפע האלוקי בעבור הדברים הנחוצים לו באמת.

עיקר החיים

ממה נובעת רדיפה זו? מ'דעתם קצרה', מהערכה בלתי-נכונה של מצבו הרוחני. הוא סבור שהכול מגיע לו, שהוא זקוק לכל דבר. לעומת זאת, מי שיש לו 'דעה רחבה' מעריך אל-נכון את מהותו הרוחנית, ועל-כן הוא מרגיש שכל מה שניתן לו מלמעלה הוא בעצם חסד של הקב"ה. ממילא הוא שמח בחלקו ומודה לקב"ה תמיד.

זאת ועוד: מי שיש לו דעה רחבה מבין שהגשמיות אינה העיקר בחיים, וממילא אין הוא מניח למצבו הגשמי לטרוד את שלוות-נפשו. הוא משקיע את כוחותיו בתורה ובמצוות, שהן הדברים האמיתיים. התורה והמצוות אינן מוגבלות במגבלות העולם הזה. הן המרחב האמיתי, הדבר היחיד שהוא בעל ערך. ממילא הוא תמיד שמח ואינו דואג על חסרונם של דברים גשמיים, שאין להם כל ערך לעומת חייו האמיתיים של יהודי.

 (לקוטי שיחות כרך א, עמ' 175)

אמרת השבוע

 מידה כנגד מידה

ר' אהרון מסטרשלה היה תלמידו של רבנו הזקן, בעל התניא. היה זמן שהתעסק בהדרכת אברכים צעירים, אולם באופיו היה קפדן גדול, ועל כל דבר קטן היה דוחה אותם ומבטל את ערך עבודתם.

פעם אחת נכנס אל רבנו הזקן והתאונן שאין לו חיות פנימית בלימוד התורה ובתפילה. השיבו הרבי: "כתוב 'פועל אדם ישולם לו' – מלמעלה מתנהגים עם האדם באותה הנהגה שהוא מתנהג כאן למטה. מי שדוחה יהודי, אפילו מתוך כוונה טובה, מתנהגים עמו גם מלמעלה בדרך זו וסוגרים בפניו את השערים. מי שמקרב יהודי, מקרבים אותו מלמעלה, ושערי היכלי התורה והעבודה פתוחים לפניו".

מן המעיין

תיקון המידות

 להתייגע לתקן

אדם שמוצא בעצמו מידה לא-טובה, צריך להתייגע לתקנה. הדבר צריך לגעת לו עד דכדוכה של נפש, אלא שאל לו להיות מדוכא; אדרבה, עליו לשמוח שביכולתו לתקן את מידותיו.

(ספר השיחות תרפ"ח)

 תיקון עצמי

רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב היה אומר: חיפוש חטאים ולימוד זכות מידות טובות הן, אלא שאת החטאים צריך אדם לחפש בתוך עצמו, ואילו את לימוד הזכות עליו להפעיל כלפי אחרים.

 לבדוק היטב

העוסק בתיקון המידות חייב לבדוק היטב את עצמו, להתבונן לעומק ובאמת במידותיו ולבקרן כראוי, אחת לאחת. הדבר דומה לאומן הבודק כלי, וקובע שחלק זה שלם, חלק שני יש לתקן, וחלק שלישי צריך להחליף.

(ספר המאמרים קונטרסים)

 תכלית המידות

מי שניחן במידות טובות אבל משתמש בהן רק להשגת הנאותיו ולסיפוק צורכי גופו, ולא כדי להתעלות על-ידן, אינו מכיר ויודע במעלת המידות כלל.

(פניני תורה)

 עשה זאת בעצמך

חז"ל אמרו (פסחים קיג,א): "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות". פירשו זאת חסידים הראשונים: "פשוט נבלה" היפטר בעצמך מ'נבלתך' ממידותיך הרעות, "ואל" ואם לא תעשה זאת בעצמך, "תצטרך לבריות" הבריות יעשו זאת לך.

(ספר השיחות ת"ש)

 החברה משפיעה

כאשר אדם שרוי בחברת אנשים ישרים והגונים, המידות הרעות שבו יתיישרו בחברתם, אך כאשר הוא שוהה בחברת אנשים שאינם הגונים, יושחתו גם המידות הטובות שלו על-ידי השהייה במחיצתם.

(פניני תורה)

 שווה לכל נפש

קניין מידות טובות הוא דרך שווה לכל נפש, בלי הבדל בין בעל כישרון גדול לאדם בינוני. כל אדם יכול להגיע לכך, על-ידי עבודה ויגיעה מתאימות.

(אגרות קודש הרבי הריי"ץ)

 השלמות קובעת

בשולחן-ערוך מובא, שכשאדם עומד לברך על הלחם ויש לפניו שני לחמים, אחד קטן אבל שלם ושני גדול יותר אך לא שלם, עליו לבצוע על השלם. מכאן למדנו, ששלמות מוסרית חשובה מגדולה תורנית של אדם שאינו שלם מוסרית.

(רבי ישראל מסלנט)



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 מעקב לילי

מגפה קשה פרצה באוסטראה, עירו של רבי שמואל-אליעזר הלוי אידליש, המהרש"א. הרב ובית-דינו גזרו על הציבור יום תפילה ותענית ועוררו את העם לשוב בתשובה. נוסף על כך קרא המרא-דאתרא למי מהתושבים אשר ידוע להם על דבר-מה הדורש תיקון, לבוא ולגלות את אוזניו על כך.

באוסטראה התגורר יהודי שקט ומסוגר, שחי את חייו בשולי החברה. האיש הדיר את רגליו בקביעות מבית-הכנסת ומעולם לא נראה מתפלל עם הציבור. עד כה לא יוחסה לכך חשיבות מיוחדת, אך עתה, נוכח בקשת הרב, החליטו שניים מתושבי העיר להתחקות על האיש ומעשיו.

כעבור כמה ימים הבחינו כי הלה נוהג לעזוב בחצות הלילה את ביתו ולצאת אל מחוץ לעיר. עקבו אחריו עד היער שהקיף את העיר, ושם נעלם מעיניהם. השניים חזרו על עקבותיהם כשבליבם מתבסס חשד כי האיש משתייך לחבורת שודדים.

למחרת התייצבו לפני הרב ושיתפוהו בחשדם. "הלילה אצטרף גם אני אליכם ונעקוב אחריו פעם נוספת", הפתיעם הרב.

גם בלילה הבא חזר המחזה ונשנה. לקראת חצות יצא האיש מביתו ופנה לעבר היער, ונבלע שם בסבך העצים. "נלך אחריו", לחש הרב. פסעו השלושה בעקבות האיש. הוא נכנס פנימה, לעבי היער, עד שהגיע לקרחת-יער קטנה. שם עצר, התיישב על סלע והדליק נר. אחר-כך הוציא מכיסו סידור והחל לקרוא 'תיקון חצות' בהתרגשות גדולה.

שעה ארוכה עמדו השלושה במרחק כמה מטרים מן האיש והקשיבו פעורי-פה לתפילתו. לפתע פרץ האיש בבכי שהמס את ליבם. אך דבר אחר הפליאם יותר מכול – נדמה היה להם כי אל קולו הצטרף פתאום קול נוסף!

"ברור שלא מדובר בשודד-דרכים אלא באיש מורם מעם", מלמל הרב, "אך מי הוא בעל הקול הנוסף ששמענו?".

בצאת האיש מן היער הפתיעוהו השלושה. "התנהגותך עוררה את חשדם של כמה מתושבי העיר ועל-כן נאלצנו לתהות על קנקנך", פנה אליו הרב, כמתנצל. "עתה אנו יודעים שלא היה מקום לחשוד בך. אך אמור-נא, של מי הקול השני ששמענו?".

האיש נראה נבוך מהשאלה וניכר בעליל כי לולא כבוד התורה לא היה משיב עליה. "זה זמן רב נוהג אני להתאבל על חורבן בית-תפארתנו", אמר. "נראה שהדבר הסב נחת-רוח במרומים ועל-כן זכיתי שבכל לילה יצטרף לקינתי גם הנביא ירמיהו, שחזה וחווה את מוראות החורבן".

הביטו בו השלושה בהשתאות. "אם זכית לכך, מדוע אפוא אינך מברר את סיבת המגפה בעירנו?", שאלו הרב. בתוך כך הוסיף ושאל: "ומלבד זאת, מדוע לעולם אינך בא להתפלל עם הציבור?!".

"מחר אבוא לתפילת שחרית ואענה על שתי השאלות גם יחד", ענה האיש ופנה לביתו.

למחרת בבוקר לא גרע הרב את עיניו מפתח בית-הכנסת. הוא ציפה לבואו של האיש, שאך אמש נתגלה לו כצדיק נסתר. התפילה החלה בזמנה אולם הלה בושש לבוא. באמצע 'פסוקי דזמרה' הופיע מעוטר בטלית ובתפילין.

לפתע פתאום נשמע רחש בקהל ופחד בלתי-מובן נפל על הנוכחים. המתפללים שניסו להביט באיש, שנעמד בפינה והחל להתפלל בדבקות, בלא שחש בנעשה סביבו, התמלאו חרדה ונאלצו להסיר ממנו את מבטם. כמה מהם אף יצאו אל מחוץ לבית-הכנסת, כדי להרגיע את קצב פעימות ליבם.

לאחר התפילה חלץ האיש את תפיליו וקיפל את טליתו. או-אז שב להיראות כהרגלו – אדם מן השורה. "כעת נוספה עוד פליאה על שתי פליאותיי אמש", אמר לו הרב, "מה גרם לפחד שהפילה הופעתך על המתפללים?!".

הישיר האיש מבט אל הרב ואמר: "תורתנו הקדושה אומרת, 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'; ופירש רבי אליעזר הגדול, 'אלו תפילין שבראש'. סגולתן של התפילין אפוא היא להטיל על רואיהן פחד ומורא. זו סיבת הפחד שנפל על המתפללים בראותם אותי מעוטר בתפילין".

"הלוא גם אני מניח תפילין מדי יום?!", תמה הרב.

"אכן, אולם אני נזהר תמיד שלא לדבר שום דיבור של חולין בעוד התפילין על ראשי וזרועי. נוהג אני בתפילין בכבוד הראוי, ועל-כן נשתמרה בהן קדושתן. ואילו שאר המתפללים, אמנם יוצאים הם ידי חובת המצווה, אך מכיוון שהם מקילים ראש בתפילין ובקדושתן, בטלה מהן סגולתן זו".

הקשיב הרב ושמעו גם יתר הנוכחים את דברי האיש שהוסיף ואמר: "משום כך גם נמנעתי מלבוא אל בית-הכנסת – שכן האנשים אינם נזהרים די הצורך בכבוד המקום, שקדושתו גדולה ונוראה. לא רציתי להיכשל גם אני בשיחת חולין בבית-הכנסת, במיוחד לא בשעה שהתפילין עליי". כעבור רגע של שתיקה הוסיף: "ליבי אומר לי, כי אם יתוקן עניין חמור זה – תיעצר המגפה".

עד מהרה נפוץ דבר המעשה בעיר כולה וכל התושבים קיבלו עליהם להתחזק ביראת בית-הכנסת ובקדושת התפילין. ואמנם בתוך ימים אחדים נעצרה המגפה. תושבי אוסטראה הוסיפו לקיים בקפדנות את אשר קיבלו עליהם, גם לאחר שהחיים חזרו למסלולם.

דרכי החסידות

 לא לוותר על יהודי

משה רבנו הוא סמל המנהיגות היהודית והמסירות למען הזולת. ידוע ההבדל שבין נח, אברהם ומשה רבנו בעניין זה: אמנם נח מילא את ציווי ה' והוכיח את אנשי דורו, אבל לא התפלל בעבורם ולא עורר רחמים עליהם. אברהם ביקש רחמים על אנשי סדום בזכות הצדיקים, אולם כשהתברר לו שאין די צדיקים בעיר, קיבל את הדין. לעומת זאת, משה רבנו מסר נפשו למען רשעים, עובדי העגל, עד שאמר לקב"ה שאם לא יישא את חטאתם, הוא מבקש למחוק את שמו מהתורה.

מסירות-נפש זו היא העומדת כנס וכדוגמה למידת ההתמסרות הדרושה מצד יהודי בכלל וחסיד בפרט ליהודי שני. החסידות מראשיתה מבוססת על הצורך להפיץ את אורה בקרב עם-ישראל, ולמסור את הנפש כדי שעוד יהודי יידע איך עובדים את ה'.

מסופר, שאדמו"ר האמצעי תבע מחסידיו ותלמידיו לחזור בכל מקום דברי חסידות. אחד האברכים הצעירים, שהיה בעל כישרון דיבור והסברה יוצא מן הכלל, נכנס אליו פעם וטען, כי כאשר הוא חוזר דברי חסידות לפני הקהל, מגיבים האנשים במחמאות ובדברי שבח מרובים, שגורמים לו לחוש הרגשת ישות עצמית. אמר לו הרבי: "שיהיה ממך בצל, אבל חסידות עליך לחזור".

מעין כוחו של משה

בעל חידושי הרי"ם אמר פעם לחסידיו: "אם לא אפעל בכם כל-שהוא ביהדות, כמה גדולה תהיה הרחמנות עליי! וכמו שנאמר: 'ויירע למשה בעבורם'". מוסיף הרבי מליובאוויטש  (אגרות-קודש כרך ג, עמ' שכא): "ומעין זה הוא בכל אחד ואחת שיכול להשפיע על יהודי, לחזקו ביהדות או להביאו לפעולה בחיזוק היהדות: עליו לדעת, שהצלחתו היא אושרו".

כ"ק אדמו"ר הריי"צ כותב לאחד מחסידיו (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך יג, עמ' תקיג): "מה שכתב ידידי אשר להיות מדבר ומשפיע הוא הפך טבעו, ושמח הוא כאשר יש מישהו אחר שילמוד וידבר ברבים - טבע זה בלתי-רצוי הוא, ויש להרחיקו בתכלית".

פעם, בהתוועדות חסידית, פנה הרבי הריי"צ אל חסיד נכבד, שעסק אז בכתיבת ספר חידושי תורה (ספר השיחות תש"ב עמ' 86) ואמר לו: "צריכים להקדיש כוחות ולמסור את הנפש שיהודי יתחיל להניח תפילין. לחבר חיבור - זה גם-כן עניין, אם-כי ספק אם זה חיבור או חיסור. אבל להשפיע על יהודי להניח תפילין - דבר זה פועל קירוב של נשמה לאלוקות וחיבור של הקב"ה עם הנשמה".

טובה אמיתית

כ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ד, עמ' תסה): "כשעושים טובה ליהודי בגשמיות, זה נקרא 'טובתו'. כשעושים טובה ליהודי ברוחניות, שתהיה בו חמימות גדולה יותר לענייני יהדות, זה נקרא 'טובתו האמיתית'. שכן טובה זו משלימה את האמת שלמענה ירדה הנשמה לעולם הזה. זוהי טובה נצחית, לדורי-דורות".

אדמו"ר הריי"צ הכריז (אגרות-קודש שלו, כרך ב, עמ' תקלט): "כל מי שמייחד עצמו לעבודה עם הזולת, להרביץ תורה ביראת-שמים ולקרב לחינוך של חסידות - אחי הוא; הנני מקושר אתו בהתקשרות תמידית".

הרבי הרש"ב שאל פעם אחד מחסידיו, אם הוא לומד עם אנשי עירו שיעור בחסידות. ענה החסיד: "הם אינם מסוגלים להבין". ענה הרבי: "ואתה, האם אתה מבין?!". ועוד אמר: "כמה גדולה הרחמנות על אדם שהוא חשוך בנים. אנו רואים כמה מאמצים הוא משקיע, לוקח את כל התרופות ועושה את כל הסגולות שבעולם, כדי שמן השמים ירחמו עליו ויתברך בזרעא חיא וקיימא. כן ויותר מכן הוא ברוחניות: כל חסיד, מבלי הבט על מצבו הפרטי, חייב להשתדל בכל כוחו לעשות טובה לזולתו, לקרב עוד יהודי לחסידות" (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ג, עמ' תקעג).



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

הבית המשותף שלנו

הרב קורנגוט: ההלכה

מחשיבה נוי,

אסתטיקה ואוויר צלול

מסופר שפעם שאלו רב אחד: מדוע בהלכות איסור והיתר, כשהרב מטריף בהמה שלמה, מקבל עליו בעל הבהמה את הדין בהשלמה, ואילו בדיני ממונות - גם אם מדובר בסכום פעוט - המפסיד חש כעס ואינו מקבל את הדין? השיב הרב: אדם מוכן להשלים עם הפסד לעצמו, אבל שהשני ירוויח?!...

אין כסכסוכי שכנים כדי להמחיש את הדבר. מי מאיתנו לא נזדמן לוויכוח סוער בין שכנים, לעיתים על זוטות ממש. מי יחליף את הנורה השרופה במקלט, האם על דיירי קומה א לנקות את מדרגות קומה ג, והאומנם הקשיש הגלמוד מקומה ב צריך להשתתף בקניית מראה לאולם הכניסה.

פתרונות נכונים

גם אם עצם הוויכוח הוא תופעה אנושית בלתי-נמנעת, חשוב לדעת כיצד לסיימו בדרך טובה ובעיקר הוגנת. הפתרון: 'הלכות הבית המשותף', מעין אנציקלופדיה מקיפה למאות סוגיות הצצות ועולות בין שכנים.

מחבר הספר הוא הרב אפרים קורנגוט מפתח-תקווה, העומד בראש 'בית-מדרש להלכה פסוקה - אור יחזקאל'. עשר שנים חקר הרב קורנגוט את הסוגיה. בדרכו עבר על מאות ספרי הלכה ושו"ת ואף צלל לעומקו של המשפט האזרחי, המגדיר את 'חוק המקרקעין' ואת תקנות ועד הבית. ספר מרתק מבחינה עיונית ומועיל במישור המעשי.

באיזה נוסח תיכתב המזוזה

"זה נושא טעון ביותר, המעורר שאלות יום-יומיות, לעיתים קשות ומסובכות", אומר הרב קורנגוט. "לא-אחת, אי-נעימות או פחד משכן יוצרים רקע להשתלטות על רכוש ציבורי ולגרימת מטרדים של ממש לחיי הדיירים. חשוב לדעת שכל בעיה יש לה תשובה ברורה בהלכה".

הספר עוסק בין השאר בסוגיות האלה: חיוב לאסיפת דיירים, בחירת ועד בית, שיפוצים בבניין, היזק ראייה על-ידי תוספת בנייה, שימושים בגג משותף, חצר שאין בה מקום חניה לכל הדיירים וטיפוח הגינה.

ויש גם שאלות בהלכות שכנים המשיקות לסוגיות הלכתיות אחרות לגמרי. למשל, על מי מוטלת חובת בדיקת חמץ בחדר-המדרגות; קביעת מזוזה במעלית - כן או לא; באיזה נוסח תיכתב המזוזה בכניסה הראשית - אשכנזי או ספרדי; דין 'ייחוד' במעלית; כיצד ינהג שומר מצוות המתגורר בבניין שדייריו מתעקשים לטפל בגינה בשנת השמיטה שלא על-פי ההלכה.

איכות חיים

אחד ההיבטים המעניינים בספר הוא העיסוק בשאלות של איכות-חיים. "יש הנוטים לזלזל בהיבט זה", אומר הרב קורנגוט, "אך דווקא ההלכה מייחסת לכך חשיבות רבה. לדוגמה, שאלת הנוי והאסתטיקה, או כניסת קרני אור. גם הפרת השקט וחסימת זרימתו של אוויר צלול הן סוגיות של איכות חיים. ספרי השו"ת מלאים בשאלות מסוג זה, ומי שגוזל איכות חיים מזולתו כמוהו כגוזל ממון".

תופעה אחרת שהרב קורנגוט מתריע עליה נוגעת להקמת מוסדות תורה. "יש נטייה לחשוב שכשמדובר בבניית מוסד תורני, על כל הדיירים בסביבה לעבור לעמידת דום ולהסכים מיד לכל תכנית. אין הדבר כן. צריך לזכור שיכולה להיות מצווה הבאה בעבירה".

ומה בעניין תשלום דמי ועד בית בעבור דירה שהבעלים אינם גרים בה? האם החלטת רוב הדיירים מחייבת את המיעוט בכל מקרה, גם כשמדובר בהוצאה כספית לא-חיונית? ומעלית, האם היא צורך חיוני או בגדר מותרות בלבד? על כל אלה ועוד ב'הלכות הבית המשותף'.

פינת ההלכה והמנהג

שני אדרים

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: כשיש שני אדרים, מה דינם של תאריכים שנקבעו בחודש אדר בשנה רגילה?

תשובה: יש הפרש של כאחד-עשר יום בין שנים-עשר חודשי הלבנה (שהם שנה בלוח העברי) לבין ארבע תקופות השנה (שנת השמש). הפרש זה עלול לגרום, שחג הפסח יזוז אט-אט לתוך החורף, והלוא התורה הורתה לחגוג אותו בחודש האביב.

על-כן, אחת לכמה שנים נקבעת 'שנה מעוברת', בעלת חודש נוסף - חודש העיבור, בן 30 יום. חודש זה מתקן את ההפרשים שנוצרו בין שנת הלבנה לשנת החמה. החודש הנוסף הוא אדר-ראשון (אדר רגיל ואדר שני הם בני 29 יום).

מי שנשבע או נדר לעשות דבר-מה בחודש העיבור, חייב לעשות זאת באדר ראשון, שהוא החודש הנוסף.

סתם אדר בלשון בני-אדם, כגון בכתיבת שטרות וגיטין, בנדרים ושבועות ובשכירות בתים (כשקבעו דבר-מה באדר) – לפי רוב הפוסקים, הוא אדר ראשון. ויש שחששו לדעת הרמב"ם שהוא אדר שני.

יום-השנה (יארצייט) לאדם שנפטר באדר בשנה רגילה - הספרדים מציינים אותו באדר-שני, והאשכנזים באדר-ראשון; ויש נוהגים בשניהם.

בדברים שנמדדים לפי שנים, חודש העיבור נכלל בשנה החולפת, ואנו רואים באדר שני את החודש שסוגר את השנה. גם בעניין הגעת בן ובת לגיל מצוות, ממתינים תמיד עד שנשלמת 'שנה תמימה', כלומר עד אדר שני.

גם יום-הולדתו של הנולד באדר רגיל - יחול באדר שני, ויש לציין אז את יום-ההולדת ולנהוג בכל מנהגי יום-הולדת.

מקורות: צויינו באנציקלופדיה תלמודית ערך 'אדר'. ועיין ליקוטי-שיחות כרך טז, עמ' 349; כרך כא עמ' 317.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il