עמדה שבועית

 ומי יגן עלינו מהפחד?

בימי מלחמת המפרץ נהרג אדם אחד ויחיד מהדף של טיל, אבל הפחד הרג כמאה בני-אדם. זו הפרופורציה בין פוטנציאל הסכנה שבאיומים עצמם לבין סכנותיה של החרדה

אחרי שדאגו להריץ את הציבור לחנויות כדי להצטייד בניילונים, בגלילי דבק, בסוללות ובבקבוקי מים, מתברר שנוכח הסכנה הגדולה והעיקרית אין לציבור שום אמצעי הגנה. להפך, דווקא אמצעי ההגנה בפני הסיכונים הקלושים הגבירו פי כמה וכמה את הסכנה החמורה באמת. זו סכנת הפחד.

בימי מלחמת המפרץ נהרג אדם אחד ויחיד מהדף של טיל, אבל הפחד הרג כמאה בני-אדם. החרדה והאימה גרמו התקפי-לב, ואף היו אנשים שנפטרו בגלל מסיכות הגז. הנה כי-כן, זו הפרופורציה בין פוטנציאל הסכנה שבאיומים עצמם לבין סכנותיה של החרדה.

הסימן העתיק

יש כאן מעגל קסמים: התקשורת יוצרת פניקה. זו גוררת את מקבלי ההחלטות לנקוט 'צעדי התגוננות'. אלה מגבירים את הפניקה ומספקים כותרות מפחידות לתקשורת. וחוזר חלילה. ואף אחד אינו מעז לקום ולהפסיק את תעשיית החרדות הזאת.

בימים אחרים נבחנה עוצמתו של עם דווקא בתחושת הביטחון שהקרין. חומות וצעדי התגוננות שידרו חולשה והזמינו תוקפנות. כאשר משה רבנו שיגר את המרגלים לתור את הארץ, ביקשם לבדוק את העם היושב בארץ  "החזק הוא (או) הרפה". מפרשים חז"ל: "סימן מסר להם – אם בפרזים (ערים פתוחות) יושבים, חזקים הם, שסומכים על גבורתם; ואם בערים בצורות הם יושבים – חלשים הם".

המחשה ברורה לכך ראינו בימים אלה ממש. זמן רב הטיפו לנו כי רק 'גדר הפרדה' תביא ביטחון לעם-ישראל ותפסיק את גל הטרור שהשתולל בחוצות ערינו. לא הועילו ההבהרות של אנשי מקצוע בדבר חוסר יעילותה של הגדר, ואף לא ההצבעה על העלות האדירה של פרוייקט כזה. הפכו את הגדר למעין 'משיח' – שרק תבוא הגדר ויהיה שלום על ישראל.

והנה התברר, שכאשר החלטנו להפסיק להתגונן ותחת זאת לתקוף את מוקדי הטרור בביתם ובקיניהם, ירדה עקומת הטרור בתלילות. אמנם האיומים עדיין קיימים ולא הגענו לשקט מוחלט, אבל החודשיים האחרונים, מאז שצה"ל פתח מתקפה נמרצת על תשתיות הטרור, מוכיחים כי ההגנה היעילה ביותר היא זו היוזמת והתוקפת ולא ההסתגרות מאחורי גדרות.

להצטייד בחיוך

ועכשיו לוקחים עם חזק, שעמד בגבורה בטרור רצחני כמעט שנתיים וחצי, ו'מגוננים' עליו ביריעות ניילון ובסרטי דבק. אין בין הקברניטים מי שיוכל לקבל החלטה אמיצה, שכל תעשיית הפחדים הזאת נזקה מרובה מתועלתה. הכול דואגים להיות 'מכוסים', שהרי איש לא יתבע מהם לתת דין וחשבון על קרבנותיה של החרדה.

חשוב להבהיר, כי לאחר שנתקבלה ההחלטה ושלטונות הביטחון מורים לציבור לנקוט צעדים כאלה ואחרים, חובה לציית להם. כוונת הדברים אינה, חלילה, לגרום לאנשים להתעלם מההוראות. מטרתנו אחת ויחידה – להפסיק לפחד ולהפחיד. אומרים להצטייד בניילונים, נעשה זאת, אבל בחיוך ובמצב-רוח טוב. אין שום סיבה להיכנס לפניקה.

לנגד עינינו עומדות המילים הברורות שאמר הרבי מליובאוויטש בימי מלחמת המפרץ: ארץ-ישראל היא המקום הבטוח ביותר. זו הארץ שעליה נאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". הקב"ה משגיח על ארץ-ישראל ומגן עליה. על-כן צריכים להתחזק בביטחון בקב"ה, להוסיף לנסוע אליה ולא להימלט ממנה חס ושלום.

יתרה מזו: הרבי קישר את האירועים במפרץ עם דברי חז"ל, הרואים בכך את סימני הגאולה. הקב"ה אומר אז לבני-ישראל: "בניי, אל תתייראו, כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם. אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם". נתחזק אפוא בביטחון ב"שומר ישראל" ש"לא ינום ולא יישן", ובקרוב ממש נזכה לראות שאכן "הגיע זמן גאולתכם".

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 קבלת-עול מתוך התלהבות

כאשר ציווה הקב"ה את משה רבנו על מחצית השקל, אמר לו: "זה יתנו". אומר על כך רבי מאיר בתלמוד הירושלמי: "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כיסא-כבודו והראהו למשה, ואמר לו: 'זה יתנו' - כזה יתנו". זאת, משום שמשה "נתקשה בו".

במה נתקשה משה? וכי לא ידע מהי מחצית השקל? מוסבר על כך, שתמיהתו הייתה כיצד תוכל תרומה של מחצית השקל להיות "כופר נפשו" של יהודי. הלוא "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו", וכאן אומרים שהוא מכפר על נפשו על-ידי מחצית השקל?! על-כן הראה לו הקב"ה "מטבע של אש", ובכך השיב לתמיהתו.

'מטבע' ו'אש'

להבנת העניין יש להתבונן בצירוף המילים "מטבע של אש". על 'מטבע' קובעת הגמרא שהוא "חריף לצאת". כלומר, זה אמצעי תשלום המוערך במידה שווה אצל כל בני-האדם. כאשר אדם משלם באמצעות חפץ בעל-ערך, משתנה ערכו על-פי מידת הצורך של הקונה בחפץ זה, אולם מטבע – ערכו קצוב וקבוע במידה שווה אצל כל האנשים.

'אש' שונה מכל חומר אחר בכך שהיא עולה למעלה. כל היסודות האחרים טבעם לרדת למטה. אפילו הרוח, שאינה יורדת למטה, נשארת בכל-זאת במקומה. אולם האש שואפת לעלות למעלה.

הבדלים ואחידות

שני המרכיבים הללו קיימים גם בעבודת האדם לבוראו. יש ה'אש', זו השאיפה לעלות למעלה ולדבוק בקב"ה. תחושה זו אינה שווה בכל אדם. יש מי שמבין יותר את גדולת הבורא, וממילא תשוקתו לאור הקדושה עזה יותר, ויש מי שצימאונו לאלוקות מתון יותר.

עם זה צריכה להיות בעבודת האדם תחושה של קבלת-עול, שגורמת לו לציית לרצון ה' ולמלא את כל הוראותיו וציווייו. תחושה זו שווה בכול ואינה תלויה בדרגתו הרוחנית של האדם – כל יהודי נדרש לקבל עול מלכות שמים ולמלא את רצון ה'. זה ה'מטבע', שערכו שווה בכל מקום.

כך באה הכפרה

כשהקב"ה מראה למשה רבנו "מטבע של אש", יש כאן רמז שנדרש שילוב שני המרכיבים הללו, לחבר את ה'מטבע' וה'אש'. טבעם של בני-האדם, שכאשר הם עושים פעולה מתוך הכרה והרגשה, עושים אותה בחיות ובהתלהבות ('אש'), ואילו כשעושים אותה בקבלת-עול, אין בזה התלהבות ('מטבע'). אומר הקב"ה, שצריכים לחבר את ה'מטבע' וה'אש' – שתהיה לאדם התלהבות לא בדברים שהוא רוצה בהם, אלא במה שהקב"ה רוצה.

חטאי האדם עלולים לפגום בדרגות החיצוניות שבנפש, אולם כשיהודי מגלה את עצם נשמתו, שבה מתחברים יחדיו כל המרכיבים הללו ('מטבע' ו'אש'), מביא הדבר כפרה ותיקון של כל הפגמים. וזו התשובה שהשיב הקב"ה למשה רבנו – כאשר עבודת ה' תהיה בבחינת "מטבע של אש", היא גם תהיה "כופר נפש" ותכפר על כל אחד ואחד מישראל.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 178)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

 ארבע מילים

הסיפור הזה אירע לפני כחמש-מאות וחמישים שנה. גזירת הגירוש ניחתה על כתפיהם הכפופות ממילא של יהודי פראג ואיימה להכריעם. גם קודם לכן לא היו חייהם סוגים בשושנים. רובם עדיין ליקקו את פצעי הפרעות הקשות שאירעו בפראג אך לפני כשלושים שנה, ובמהלכן נטבחו רוב יהודי העיר.

ובכל-זאת, גזירת הגירוש באה עליהם בהפתעה גמורה. איש מיהודי פראג לא העלה על דעתו אפשרות כזאת, במיוחד לא בימי שלטונו של המלך ונצל הרביעי, אשר נחשב מתון ביחסו ליהודים. האמת היא כי גם המלך עצמו לא חפץ בכך, אולם קופתו המדולדלת ועצות שריו, הן שהביאוהו לחתום על הגירוש.

"גרש את היהודים וטול את רכושם", יעצו לו השרים. המלך לא התלהב מהרעיון. "אפילו מנקודת-מבט כלכלית, נרוויח אולי בטווח הקצר, אך לטווח הארוך נפסיד את כל כספי המיסים שאנו גובים מהם!", העלה המלך טיעון נגדי. "הסר דאגה מליבך, בעוד שנה-שנתיים נתיר להם לשוב לכאן, וכך נוכל לחדש את גביית המיסים", הרגיעוהו השרים וסתמו את טענותיו.

יהודי הקהילה נקראו לתפילה המונית בבית-הכנסת הגדול, אלטנוישול. לאחר מכן התכנסו ראשי הקהילה עם רבם, רבי אביגדור קרא, להתייעצות דחופה. בסיומה של ההתייעצות היו הנאספים תמימי-דעים כי פגישה ישירה עם המלך היא הסיכוי היחיד להעביר את רוע הגזירה.

המתכנסים התלבטו בדבר האדם המתאים ביותר לייצגם. ברור היה כי זו שליחות גורלית, של חיים ומוות, וכי על כתפי השליח תונח אחריות כבדה מנשוא. תחילה ביקש הרב לקבל עליו את המשימה, אך ראשי הקהילה התנגדו לכך, משום שלא היו מוכנים לסכן את שלום רבם. לבסוף הופנו עיני כולם אל הפרנס ר' שמואל הרצפלד.

ר' שמואל ניאות לקבל עליו את השליחות, אך שתי בקשות היו בפיו: "אם חלילה יקרה לי הגרוע מכול, תדאג הקהילה לבני משפחתי. ועוד בקשה – בית-הדין יכריז על שלושה ימים של צום ותפילה להצלחתי בשליחות". המתכנסים הסכימו לשתי הבקשות.

ידיד טוב היה לר' שמואל – הרוזן פולדובסקי, שהיה גם קצין בצבאו של ונצל המלך. בעבר עשה ר' שמואל לרוזן טובה גדולה, ואז סירב לקבל עליה גמול. כעת פנה לידידו בבקשת טובה תחת טובה.

הרוזן פולדובסקי הקשיב בעצב לדברי ידידו, אך התקשה לעזור לו. "מצבו המדיני הסבוך והמצב הכלכלי הדחוק של המלך הפכו אותו לאחרונה לאיש נרגן וקצר-רוח. אי-אפשר לשנות את דעתו", אמר הרוזן. ר' שמואל הקשיב לדברים במפח-נפש.

לאחר דקה של מחשבה, פנה ר' שמואל אל הרוזן: "שמע-נא, ידידי. אינני מבקש ממך כי תדבר על ליבו של המלך לחזור בו מגזירת הגירוש. כל בקשתי היא שתסדר לי עמו פגישה ובה אומר לו משפט קצר בן ארבע מילים".

כעבור יום הודיע הרוזן פולדובסקי לידידו על מועד הפגישה שנקבעה לו עם המלך. "אולם זכור היטב כי עליך לעמוד בהתחייבותך ולומר למלך רק ארבע מילים!", הזכיר הרוזן לר' שמואל.

ר' שמואל התקבל על-ידי המלך בפנים זועפות. "אמור את ארבע מילותיך", פקד בקוצר-רוח.

ר' שמואל הישיר עיניו אל המלך ואמר: "ויאמר ה' אל השטן". לאחר מכן קד קידה והמתין לאות המסמן את תום הפגישה.

אולם סקרנותו של המלך גברה עליו, והוא דרש מר' שמואל להסביר את מילותיו הסתומות. "בספר איוב נאמר פעמים רבות 'ויאמר ה' אל השטן'. חשבתי לעצמי, כי אם האלוקים הגדול והנורא מוכן להשפיל את עצמו, לרדת ממקום כבוד ו ולדבר עם השטן, ראויים גם יהודי ארצך כי תשמע את דבריהם בטרם ייחרץ גורלם", אמר ר' שמואל.

תשובתו של ר' שמואל עוררה השתאות אצל המלך ועל פניו הסתמנה התרככות מסויימת. "דבר!", פקד. ר' שמואל פתח וסיפר למלך עד כמה נאמנים לו יהודי פראג. הוא סיפר לו על התפילות שהם נושאים יום-יום בבתי-הכנסת למענו ולמען הצלחתו. לבסוף נפל ר' שמואל מלוא קומתו ארצה ובהתרגשות רבה התחנן למלך כי יבטל את גזירת הגירוש.

לבו של המלך נמס. הוא הורה לר' שמואל לקום על רגליו. "נעתרתי לבקשתך", אמר, "חזור לאחיך ומסור להם כי בזכות נאמנותם לי, גזירת הגירוש בטלה ומבוטלת". ר' שמואל לא ידע את נפשו מאושר.

כעבור רגע הוסיף המלך ואמר: "אך באשר לך, ראוי אתה לפרס ולעונש. פרס על תבונתך ועוז-ליבך ועונש על חוצפתך. כפרס אני ממנה אותך ל'יהודי החצר' שלי, והעונש על חוצפתך יהיה הוספת השם 'שטן' לשמך. מעתה ואילך ייקרא שמך בפי כול 'שמואל שטן'"...

כך זכה ר' שמואל, השתדלן המסור והחכם, להיות שליחה של ההשגחה העליונה, להביא פדות והצלה לקהילת פראג המעטירה. עד יומו האחרון נשא בגאון את הכינוי שדבק בו – ר' שמואל שטן.

זכה ר' שמואל שטן להקים דורות של צאצאים יראים ושלמים, ועמהם נמנה גם גאון-עולם, רבי משה סופר, ה'חתם סופר'.

דרכי החסידות

חיים יהודיים

מתחפשים ומשמחים לא רק בפורים

פינת ההלכה והמנהג