עמדה שבועית

 אז מה עושים בשבת?

איסורי המלאכה בשבת לא נועדו למנוע מאמץ פיזי בלבד. ההתנתקות המוחלטת של האדם מעסקי החולין, מביאה אותו למנוחה עילאית וממלאת את מצבריו הרוחניים

המאבק הציבורי על דמותה של השבת במדינת היהודים הרגיל את הציבור לחשוב על השבת במונחים שליליים: 'אסור', 'לסגור', 'למנוע', 'חילול שבת', 'דוחות', 'קנסות', 'הפגנות'. השבת נהפכה ליום של לאווים ואיסורים. ואיפה השבת עצמה?

בשבת היהודית יש דברים שנראים בלתי-מובנים. מצד אחד מוגדרת השבת בתורה יום מנוחה ועונג, ומצד שני נאסר על היהודי לעשות כל מיני דברים בסיסיים שיש בהם לגרום הנאה ותחושת נוחות. האיסור להדליק ולכבות אור בשבת, למשל, יכול להיות מטרד לא-קטן. חוסר האפשרות להרתיח מעט מים לקפה יש בו לגרום לעיתים (אם לא הוכנו מים חמים מערב שבת) סבל של ממש. איך הדברים הללו מתיישבים?

לא היה קשה להדליק אש

תאוריה רווחת גורסת שהתורה לא ביקשה אלא להבטיח שהיהודי ינוח ולא יתאמץ בשבת, ומאחר שבימי קדם הייתה הדלקת אש כרוכה במאמץ (הכאת אבנים זו בזו וכדומה), נאסרה מלאכה זו. על-פי טענה זו, בימינו אין עוד טעם לאיסור הדלקת אש, מאחר שהיא אינה כרוכה בעבודה.

טענה זו מתעלמת לא רק ממהותה האמיתית של השבת, אלא גם מעובדות היסטוריות ידועות. האגדה בדבר האש שהיו מבעירים בעבר  על-ידי אבנים נכונה אולי לחברות אנושיות פרימיטיביות ביותר. באזורנו כבר לפני 3500 שנה היו מדליקים אש בשיטות נוחות הרבה יותר. בכל בית היה כלי מיוחד שבו נשמר רמץ לוהט (בעל יכולת להכיל אש זמן ממושך) והדלקת אש ממנו לא הייתה קשה מהבערת הכיריים בימינו.

גם עצם הטענה שאיסורי המלאכה בשבת נועדו למנוע מאמץ פיזי אינה עולה בקנה אחד עם העובדות. רשימת המלאכות האסורות בשבת כוללת גם כאלה שלדברי הכול, גם לפני אלפי שנים, לא היו כרוכות במאמץ. מצד שני, דברים מאמצים ומעייפים רבים לא נאסרו. למשל, התורה אסרה להוציא מחט מרשות היחיד לרשות הרבים אך לא אסרה לגרור ארון כבד בבית. לימוד ועיון מעייפים ומאמצים אף הם את האדם, והרי זה מה שמומלץ לעשות בשבת!

ניקוי המוח והלב

מטרתה האמיתית של השבת היא להביא את האדם לסוג של מנוחה השונה בתכלית מהמנוחה האנושית הפשוטה. זו אינה מנוחה של הגוף בלבד, אלא בעיקר מנוחה של הנפש. ביום הזה אנו מתנתקים לחלוטין מכל מושגי החולין של ימות החול ועוברים לעולם רוחני נאצל. עולם של לימוד ותפילה, של זמירות וקדושה. אין לנו דאגות: לא הבורסה, לא העסק, לא המכונית, לא הגינה הזקוקה לטיפול, לא המנורה השרופה במרפסת. שבת היום. קודש לה'.

דווקא ההתנתקות המוחלטת של האדם מעסקי החולין ביום השבת, היא שמביאה אותו למנוחה עילאית וממלאת את מצבריו הרוחניים כפי ששום דבר אחר לא יכול לעשות. כדי להגיע להרגשה זו יש להיכנס קצת לתוכה של השבת; לנקות את המוח ואת הלב מטרדות היום-יום; להיכנס לתוך התפילה, התורה, פרשת-השבוע, וכדומה. או-אז חשים כמה היא נפלאה.

הקב"ה לא נתן לנו את השבת כדי לייסרנו וכדי להעיק עלינו, חלילה. הוא נתנה לנו כמתנה נפלאה שאין כמותה. אלא שמתנה זו דורשת הכנה נפשית ומאמץ מסויים מצד האדם. העומק שבה אינו מסוג ה'אינסטנט' של ימינו. היא אינה עומדת במישור אחד עם משחק כדורגל ועם גלשן בים. היא נמצאת בעולם אחר לחלוטין, והיא גם שווה לאין-ערוך מכל ה'בילויים' של ימינו.

כדי לחוש את מהותה האמיתית של השבת אין צורך בחוקים ובכוח פוליטי. צריך רק להבין את משמעותה האמיתית וליישם אותה באמת, כ"יום מנוחה וקדושה... מנוחת שלום, השקט ובטח; מנוחה שלמה שאתה רוצה בה".

בציפייה לגאולה

ספרים חדשים

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 השראת השכינה בלי קיצורי-דרך

בתחילת פרשתנו התורה מספרת, שמשה הקהיל את כל ישראל "ויאמר להם" את הציווי לשמור שבת. מיד לאחר מכן התורה ממשיכה ומספרת על אמירה נוספת של משה: "ויאמר משה", וכאן הוא מוסר לבני-ישראל את הציווי על בניית המשכן.

בעצם הפרשיות הללו עוסקות בבניית המשכן. הציווי על שמירת שבת נכנס לתוך זה כדי ללמדנו שעשיית המשכן אינה דוחה את השבת. על-פי זה יש להבין מדוע פתח משה בציווי על השבת, שאינו אלא פרט בהוראות בניית המשכן (שלא יבנוהו בשבת), ולא התחיל לומר את הציווי המרכזי – על מלאכת המשכן – ואחר-כך היה מציין את השבת.

לא דוחה שבת

בסדר הדברים הזה ביקש משה רבנו להמחיש את חשיבותה העצומה של השבת, שבגלל חשיבותה זאת אפילו מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת. את הציווי על השבת כבר שמעו בני-ישראל קודם-לכן - בעשרת הדיברות. זה היה במעמד כל ישראל, והכול ראו את הקולות וענו על כל דיבר "הן".

אכן, המשכן הוא דבר גדול ועיקרי, כפי שאומר הקב"ה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". על-ידו השכינה שורה בישראל. ועם זה, לא ייתכן שהציווי על המשכן ידחה את השבת, שהיא אחד מעשרת הדיברות. לכן הקדים משה רבנו את השבת לפני הציווי על מלאכת המשכן, כדי לציין את חשיבותו ואת היותו קדום (במעלתו) לציווי על מלאכת המשכן, שמשום כך אינו נדחה מפני מלאכת המשכן.

הדגשת החשיבות

יתרה מזו: כאשר קוראים את התחלת הפרשה: "ויקהל משה... ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", נראה שהקהלת כל עדת בני-ישראל הייתה בעיקר לצורך האזהרה על השבת, ורק אחר-כך נאמר גם הציווי על מלאכת המשכן.

בכך אנו רואים, שאף-על-פי שהציווי על השבת בהקשר זה הוא רק פרט בציווי על מלאכת המשכן, בכל-זאת עשאו משה דבר עיקרי והזהיר את בני-ישראל באמירה מיוחדת, שבאה ראשונה, כדי להדגיש את חשיבותה הרבה.

להזהיר מאיסור

ומכאן אנו יכולים ללמוד הוראה עד כמה חשוב הוא עניין "לאפרושי מאיסורא" (להזהיר מפני האיסור): גם כאשר האדם עסוק בדברים הנעלים ביותר, ועד הדבר העיקרי ביותר – השראת השכינה כאן למטה – מצווה אותו התורה שבשעת מעשה (ועוד קודם-לכן) עליו לדעת ולהיזהר עד הקצה האחרון ממעשה אסור.

יכול הוא לחשוב שעל-ידי שיעבור על האיסור יקדים את השראת השכינה (כפי שעל-ידי מלאכת המשכן בשבת היו מסיימים את הקמתו קודם לכן), אולם הקב"ה מזהיר שהשראת השכינה יכולה להיות רק על-פי רצונו, והיא צריכה להיעשות מתוך שמירה על כל איסורי התורה. רק כך זוכים לבנות משכן אמיתי לקב"ה, שבו יקויים "ושכנתי בתוכם"

(לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 158)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

 הפיקדון הנעלם

טרדותיו הרבות של ר' נטע, הגביר הנודע בכל ליטא, לא הניחו לו לנסוע באותה שנה ליריד הגדול בלייפציג. עם זה, לא רצה להחמיץ כמה עסקות חשובות שהתכוון לעשות שם.

קרא ר' נטע לנאמן-ביתו, ר' בנימין, והטיל עליו את המשימה. הפקיד בידו סכום כסף גדול והורה לו בפירוט עם מי להיפגש ואילו עסקות לעשות. ר' בנימין היה איש ממולח ועם זה ישר כסרגל. הגביר ידע כי הוא יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות.

הדרך ללייפציג ארכה כמה שבועות. במהלכה פגש ר' בנימין סוחרים רבים, שהיו אף הם בדרכם ליריד. את נסיעתו תכנן כך שאת השבת שקודם היריד יעשה בברוד - עיר מלאה חכמים וסופרים.

בהגיעו לעיר השתכן ר' בנימין באכסניה מרווחת ומיד פנה לאחד מבתי-המדרש הרבים. הוא חיפש מקום בטוח לשמור בו את הכסף הרב שברשותו. לאחר בירורים החליט להפקידו בידי בעל האכסניה שלו, ר' נפתלי, יהודי נוח והגון.

בעיצומה של סעודת השבת חש בעל האכסניה ברע והתמוטט. בהלה קמה במקום, רופאים הוזעקו לאכסניה, אך ידם קצרה מלהושיע - ר' נפתלי שבק חיים לכל חי. המאורע העצוב השרה באחת אבל על בני-המשפחה, על דיירי האכסניה ועל מכיריו הרבים של המנוח.

במוצאי-השבת נערכה הלווייתו של ר' נפתלי. ר' בנימין, שכל השבת הדחיק את המחשבה על גורל הכסף, חש עתה מועקה גוברת והולכת. הוא ניסה לנחם את עצמו בהנחה כי בני-הבית ידעו מן-הסתם היכן אביהם נוהג להחביא כסף, וכך יקבל במהרה את פיקדונו.

ר' בנימין התעכב באכסניה עד תום ה'שבעה', כדי שלא להטריד את האבלים בענייני כספים. לאחר מכן התייצב לפני האלמנה וסיפר לה את סיפורו. האלמנה האמינה לדבריו ופנתה להביא את הכסף. כעבור דקה שבה ומבט עגום על פניה. "מצטערת מאוד, אך איני מוצאת זכר לכסף שעליו אתה מספר", אמרה.

ר' בנימין קיבל את דבריה בהלם ובתדהמה. שעה ארוכה התהלך אנה ואנה, אובד עצות. "ר' נטע סמך עליי ועל שיקול-דעתי כשהפקיד בידי את הכסף הרב ושלח אותי ליריד", חשב בליבו. "מה אעשה עתה? איך אראה את פניי לפניו וכיצד יקבל את סיפורי המוזר? חוץ מזה, מה יהיה על היריד עצמו ועל כל העסקות החשובות כל-כך לר' נטע?".

בלב דואב התייצב ר' בנימין לפני אב בית-הדין של ברוד, הגאון רבי יצחק הורביץ. נוסף על גאונותו הרבה בתורה נודע רבי יצחק גם כאיש קדוש המופרש מענייני העולם הזה. הבעל-שם-טוב העיד עליו כי בארבעים הימים שבין ראש-חודש אלול ליום-הכיפורים, הוא 'מרטיב' את הספר 'ראשית-חכמה' בדמעות שהוא שופך על דפיו.

רבי יצחק זימן אליו את שני הצדדים. לאחר ששמע את דבריהם ביקש להטיל על משפחת המנוח שבועה מדרבנן - "שבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא" - כי אמנם אינם יודעים דבר בעניין הפיקדון.

האלמנה והבנים הסכימו מיד להישבע, אך דווקא ר' בנימין נחרד. "ניכרים דברי-אמת", אמר ר' בנימין, "אין איש חושד בהם כי גנבו את הכסף. ירא אני לגרום להם להישבע, גם אם מדובר בשבועת-אמת. הן העולם כולו נזדעזע בשומעו 'לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא'. מוותר אני להם על השבועה ופוטר אותם מכל תביעה".

לאחר שבני משפחת המנוח עזבו את המקום הביט הגאון על ר' בנימין בחמלה. "נותרה לנו עוד ברירה אחת, אחרונה", אמר רבי יצחק, "לשאול את פי הנפטר עצמו". תחילה סבר ר' בנימין כי הגאון חומד לצון, אולם מיד הבין שהדברים נאמרו במלוא הרצינות.

"גש לבית-החיים, לקברו הטרי של ר' נפתלי ז"ל, והזמן אותו לכאן בשמי", הורה הגאון לר' בנימין.

בחיל וברעדה יצא ר' בנימין למלא את ההוראה. כעבור שעה קלה שב והתייצב לפני אב בית-הדין. "ספר שוב את סיפורך, למען ישמע המנוח ויבין את פשר הזמנתו לכאן", הורה הגאון.

ביראה וברטט סיפר ר' בנימין על הכסף שהפקיד בידי ר' נפתלי, ביום שישי האחרון לחייו. כשסיים, פנה הגאון אל הנפטר - כאילו היה אדם חי שנוכח בחדר - וביקשו לומר היכן טמן את הכסף.

שתיקה כבדה השתררה בחדר. כעבור כמה רגעים נשמע קולו של רבי יצחק, הפונה שוב אל הנפטר: "יישר כוחך ואל-נא תקפיד על כי הטרחנוך לכאן, שהרי בממונם של ישראל מדובר. שוב למקומך ונוח בשלום על משכבך".

כעבור רגע נוסף פנה הגאון אל ר' בנימין ואמר לו: "גש לבית המנוח ומסור לאלמנתו כי הכסף נמצא בתוך ספר הטור, חלק אורח-חיים, הלכות שבת, סימן פלוני - הוא הספר שבו למד המנוח בעת שבאת להפקיד בידיו את הכסף".

ואומנם הכסף נמצא בדיוק במקום שבו נקב הגאון. ר' בנימין ראה במו-עיניו כיצד האלמנה שולפת מבין דפי הספר את צרור השטרות השמן. לאחר שקיבל בחזרה את הכסף יכול ר' בנימין להמשיך בדרכו ליריד ולמלא את השליחות שהטיל עליו ר' נטע הגביר.

כסף בא וכסף הולך, אולם הסיפור המופלא על כוח התורה הקדושה של הגאון רבי יצחק הורביץ, שלימים נתמנה רבן של שלוש הקהילות - אלטונה, המבורג וונדסבק - נשתמר עד עצם היום הזה.

דרכי החסידות

חיים יהודיים

רואה שליחות במוזיקה חסידית אותנטית

פינת ההלכה והמנהג