שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 844, ערב שבת  פקודי, ג' באדר ב' תשס"ג (7.3.2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמוד 1

עמדה שבועית

 היום "כולנו יהודים"; ומחר?

מדינת היהודים אינה יכולה להיות אמריקה, המורכבת מבליל עמים ותרבויות. אם לא תהיה מדינה יהודית – לא תהיה לה זכות קיום. ההגירה הלא-יהודית מסכנת את עצם קיומה

הצהרות-הכוונות של כמה משרי הממשלה החדשה אינן מבשרות טובות למי שיהדותה של המדינה יקרה לליבו. אין מדובר רק בפגיעה במימון הציבורי לענייני דת ותרבות יהודית. הדבר המדאיג מכול הוא המגמה לקעקע את יסודותיה של המדינה היהודית, ובעיקר את היותה בית לעם היהודי.

בתרבות הישראלית רווח הביטוי – 'כולנו יהודים'. לאמור, גם אם יש בינינו דתיים ולא-דתיים, אנשי 'ימין' ואנשי 'שמאל', עדות אשכנז ועדות המזרח, ותיקים ועולים, בסופו של דבר יש לכולנו מכנה-משותף עמוק ורחב – היותנו יהודים. זה הדבק שמחבר את כל חלקיו של העם, מרובה השבטים, העדות וההשקפות.

מאות-אלפי גויים

ידענו מאז ומעולם שבמדינת ישראל חי גם ציבור לא-יהודי, אבל היה ברור לחלוטין שזה מיעוט ('בני מיעוטים') שחי במדינה יהודית. כל המערכת התרבותית של המדינה, ובכלל זה סמליה הרשמיים, קשורים בהוויה היהודית. המיעוט הלא-יהודי יודע שבמובן זה אין הוא יכול להרגיש אזרח שווה לחלוטין, מכיוון שזו מדינה יהודית.

הבעיה החלה להתפתח עם ההגירה ההמונית של לא-יהודים לישראל בעשור האחרון. מאות-אלפי גויים נכנסו לכאן כעובדים זרים, ורבים מהם שואפים להישאר בארץ ואף להביא בעקבותיהם את בני-משפחתם. לצידם היגרו לכאן מאות-אלפי גויים גמורים, שהסתפחו לעלייה היהודית ממדינות חבר-העמים. רק מעטים מהם חושבים על גיור ועל הצטרפות לעם היהודי (ולגביהם השאלה היא אם אמנם כוונתם לגיור אמיתי). רובם המכריע של אותם גויים רוצים להישאר כפי שהם – נוצרים, מוסלמים או סתם גויים.

חשוב להבהיר שאין לפגוע חלילה בעולים היהודים ממדינות חבר-העמים. אותם יש לקבל בזרועות פתוחות ולעשות הכול כדי לעודד את עלייתם וקליטתם בתוכנו, לצד חיבורם המחודש אל היהדות שנותקו ממנה על-ידי שבעים שנות המשטר הקומוניסטי. אולם עמם הגיעו ומגיעים לארץ גויים ממש, שאין להם שום קשר לעם היהודי.

הבעיה מחמירה עם חלוף השנים. אם בראשיתו של גל העלייה עמד שיעור הגויים על כעשרה אחוזים מקרב העולים, הרי בשנים האחרונות התהפכה המגמה היפוך גמור, וכיום מדובר על מיעוט של כעשרים-שלושים אחוזים יהודים מול רוב מוחלט של גויים. אנשים אלה, גויים רוסים לכל דבר, מהגרים לארץ, מקבלים סל קליטה נדיב ונעשים חלק מאיתנו – בשעה שאין להם שום קשר לעם היהודי.

אין זו בעיה של הדתיים והחרדים בלבד, כפי שנוטים לטעון. בדיוק להפך. ילדי הגויים הללו לומדים בבתי-הספר הממלכתיים, ולא בבתי-הספר הדתיים. הם מתרועעים עם בנים ובנות ממשפחות לא-דתיות או מסורתיות. כך אנחנו מביאים את ההתבוללות לתוך בתינו פנימה, בסיוע ממשלתי.

אחדות כוחות

במערכת הבחירות האחרונה כבר ראינו את ניצניה של תופעה מסוכנת זו. אחת המפלגות שהתמודדה בבחירות פנתה בדיוק אל הציבור הזה – הגויים הרוסים, וקראה להם ליצור כוח פוליטי שיקדם את שאיפתם לטפח זהות עצמאית ותרבות רוסית במדינת היהודים. הפעם המפלגה הזאת נכשלה, אבל פוטנציאל הסכנה כבר ברור לחלוטין.

האיום הזה מסוכן, מבחינה מסויימת, מכל האיומים האורבים לפתחנו. יש כאן הרס שיטתי של הרקמה הפנימית שביסוד החברה היהודית. מדינת היהודים אינה יכולה להיות אמריקה, המורכבת מבליל עמים ותרבויות. אם לא תהיה מדינה יהודית – לא תהיה לה זכות קיום.

לבלימת הסכנה הזאת נדרשת אחדות כוחות של כל מי שמדינת היהודים יקרה לליבו. שלפחות נוכל להתווכח, אבל בסוף לסכם: "כולנו יהודים".

בציפייה לגאולה

"כל הבינה שהייתה בבצלאל, משל ה' הייתה... אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה הייתה רוחי נותנת בכם חכמה, אבל לעתיד לבוא - רוחי מחיה אתכם, שנאמר ונתתי בכם רוח וחייתם".

(שמות רבה פרשה מח)

יש חדש

ציפייה יום-יום

איך הופכים את הציפייה לגאולה לדבר יום-יומי, חי ומעניין? צעירי-חב"ד מוציאים-לאור זה החודש השלישי חוברת כיס מיוחדת, הנקראת "לחיות עם משיח בכל יום ויום", ובה מבחר פתגמים ואמרות בענייני הגאולה, מסודרים על-פי ימי החודש. חוברת זו, שנתקבלה בהתלהבות רבה, היא אחת היוזמות של ועדה לענייני משיח וגאולה, המורכבת בעיקרה ממנהלי בתי-חב"ד ברחבי הארץ, ששמה לה למטרה לקדם את טיפוח הציפייה לגאולה, בדרך שווה לכל נפש. להשיג בבתי-חב"ד.

קול החסידות

מערכת קול החסידות משתכללת ומתרחבת. מגוון רחב של שיעורי תורה באור החסידות, באמצעות הטלפון. שיעורים בנושאים מגוונים, בעברית, יידיש ואנגלית; ניגונים, ועתה – שיחות בקולו של הרבי מליובאוויטש. יש שיחה יומית שמתעדכנת מדי יום, ולצידה שיחות-קודש, מאמרי חסידות, סיפורים שסיפר הרבי ועוד. טל' 5381111-02.

תיקון לזכרו

בני-משפחתו של השר רחבעם זאבי הי"ד הוציאו-לאור, לעילוי נשמתו, מהדורה מיוחדת של התיקון הכללי, לרבי נחמן מברסלב, במהדורת-כיס מהודרת ויפהפייה. כריכתה מעוטרת ציורים מנופי הארץ, ובהם המקומות הקדושים. טל' 6271113-02.

בלי שטויות

מכיוון שאנו מתקרבים לימי הפורים, ימי "ונהפוך הוא", אפשר להיות בטוחים שבהפקה הנוכחית תמצאו די הרבה השתטויות, אבל הן נועדו להביא חיוך ושמחה. שאול חיון וחבריו מגישים שעה של הנאה ושעשוע לילדים. הפקה: נועם הפקות. אפשר להשיג ביודאיקה, טל' 9696120-03.

 



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 הקב"ה שוכן דווקא למטה

התורה כתובה בלשון מדוייקת ותמציתית ביותר, ואין בה אפילו מילה מיותרת. לאור זאת נדרש הסבר על הפסוק הפותח את פרשתנו: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות". לשם-מה הכפילות "המשכן, משכן העדות", לכאורה די היה במילים "אלה פקודי משכן העדות"?

יש להסביר זאת על-פי מאמר חז"ל "משכן למטה, משכן למעלה". כלומר, יש שני משכנות, האחד למטה, בעולם הזה, והשני למעלה, בעולמות העליונים. יש המשכן הרוחני העליון, שהקב"ה הראה למשה רבנו בהר סיני, ויש המשכן הגשמי, שישראל בנו בפועל בעולם הזה, מזהב, כסף ונחושת. לכן נאמר פעמיים "משכן", לרמז על שני המשכנות הללו.

'עדות' – רק כאן

אולם רק על המשכן השני נאמר "משכן העדות". מהי ה"עדות" הזאת? זו עדות שהקב"ה שוכן במשכן הזה. המשכן  היה בבחינת עדות שהקב"ה שורה בישראל. ו'עדות' זו כתובה דווקא במשכן השני, המשכן הגשמי, בעולם הזה.

ה'עדות' שייכת למשכן השני משני טעמים: א) המושג עדות חל רק על דברים שאינם גלויים וברורים, שמשום כך יש צורך בעדות. והלוא המשכן הרוחני אינו זקוק לעדות, שהרי בעולמות העליונים הקדושה גלויה וזוהרת. ב) העדות היא שהקב"ה עצמו שוכן במשכן, ודבר זה קיים רק במשכן הגשמי, בעולם הזה. בעולמות העליונים, הרוחניים, יש רק הארה וגילוי מהקב"ה, אולם הוא עצמו בחר לשכון דווקא כאן למטה.

התחברות בתפילה

ייחודו של המשכן הגשמי בכך, שחומרים ארציים פשוטים נעשים משכן לקב"ה. גם בעבודת האדם לקונו צריכה להיות פעולה זו, של השכנת הקדושה האלוקית בתוך המציאות הגשמית הפשוטה דווקא.

עיקרה של השכנת השכינה היא בתפילה. בשעת התפילה האדם נדרש לרכז את כל כוחות נפשו, גם הכוחות הנחותים שבו, ולהעלותם למעלה. לכן לפני התפילה עליו לכלול את עצמו עם כל ישראל, אפילו היהודים שנמצאים בדרגה הנמוכה ביותר, דבר הבא לידי ביטוי במנהג לקבל עליו "מצוות-עשה של ואהבת לרעך כמוך".

להעלות מלמטה

יכול יהודי לחשוב: מה לי וליהודי שני, שעדיין אינו מוכן לתפילה, ואפילו לא להכנות לתפילה; יהודי ירוד? אומרים לו, שמצוות אהבת-ישראל היא אפילו ליהודי שנמצא בקצה השני של העולם – בקצה אחר בעולמו של הקב"ה. ואין זו מצווה בלבד של הקב"ה, שהיא יסוד כל התורה, אלא הדבר קשור ישירות בתפילתו-שלו, בהתעלותו-הוא. אהבת-ישראל היא ההכנה וההקדמה לתפילתו-שלו.

הסיבה לכך היא, שהתפילה עניינה להעלות את המציאות התחתונה של העולם ולעשותה משכן לקב"ה, וכאשר רוצים להעלות מציאות כלשהי, צריך להעלותה מלמטה, מהחלק התחתון ביותר. לכן צריכים להתחבר עם כל ישראל, אף הנחותים ביותר, כדי שאז תוכל להתחולל העלייה למעלה והשראת השכינה למטה.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 198)   

אמרת השבוע

תפילה כפתילה

לאחר הסתלקותו של רבי שלמה מקרלין נסעו שניים מבחירי תלמידיו אל רבי ברוך ממז'יבוז'. דרכם של חסידי קרלין הייתה להתפלל תפילה סוערת, בתנועות-גוף נמרצות ובצעקות, ואילו רבי ברוך נהג להתפלל בקול דממה דקה, וכמעט ללא ניע.

אמרו לו השניים: "הלוא 'נר ה' נשמת אדם', ושלהבת הנר מיטלטלת ומרצדת, ואינה נחה לרגע".

השיב להם רבי ברוך: "במה דברים אמורים? כשהפתילה גרועה, אולם כשהפתילה טובה, עולה השלהבת ישר למעלה, בלא תנודות וטלטלות"...

מן המעיין

עושר

 ניסיון גדול

עשיר עומד בניסיון גדול: קל לעני לבטוח בריבונו-של-עולם ולהשליך עליו את יהבו; לא-כן העשיר, שנכסיו קורצים ואומרים לו: בטח בנו.

(רבי משה-לייב מסאסוב)

 שני פתחים

היכל העושר עומד בין גן-העדן ובין הגיהינום. שני פתחים לו, זה כנגד זה, אחד לעבר גן-העדן, והשני לגיהינום.

(רבנו הזקן בעל התניא)

 כוחות מיוחדים

הגמרא (עירובין פו,א) מספרת: "רבי מכבד עשירים". ההשגחה העליונה נתנה בידו של העשיר את האמצעים הדרושים לו לעשות גדולות בעולמו של הקב"ה. ברור אפוא, שניתנו לו גם כוחות-נפש מתאימים למילוי תפקידו המיוחד. יש לכבד אדם כזה, שמן השמים ניתנה לו אפשרות יתרה.

(הרבי מליובאוויטש)

 כבוד של עשיר

רבי, שהיה נשיא הדור, זכה ל"תורה וגדולה במקום אחד". הוא היה גדול בתורה, וגם עשיר גדול, וממילא היו חולקים לו כבוד רב. מאחר שלא רצה ליהנות מכבוד התורה, היה מכבד עשירים, כדי שגם אחרים יעשו כן, ואז יחלקו לו כבוד לא בשל תורתו, אלא משום עושרו.

(ליקוטי מהר"ל)

 צריך זמן

שאלו את הרבי מהר"ש מליובאוויטש: מדוע כשנכנס לרבי יהודי עני, עונה לו הרבי מיד, ואילו כשנכנס יהודי עשיר, עובר זמן עד שהוא משיב לו. ענה הרבי: העשיר נכנס בתחושה שהוא גביר גדול, ורק כשהוא מתחיל לספר על מצבו מתברר כי גם הוא עני; אבל זה מצריך זמן...

 איך אפשר

רבי מאיר מפרמישלן אמר: הנני חייב תודה לריבונו-של-עולם שלא ציווה על האדם להיות עשיר. הלוא אם נותר בביתי מטבע קטן אחד, אינני יכול לחיות במחיצתו, ואני ממהר לדאוג לתיתו לנזקקים; מה הייתי עושה לו ציוותה התורה על עשירות?

 תאבי-בצע

שאלו את רבי לייב משפולה: מדוע אתה מתעב את העשירים תאבי-הבצע, ואינך שונא את העניים תאבי-הבצע? השיב להם: העניים מבקשים כסף בשביל לחיות, הרי שלאמיתו של דבר אינם תאבי-בצע אלא תאבי חיים; ואילו העשירים אינם זקוקים לכסף כדי לחיות, הרי שהם רודפים אחרי הבצע עצמו.

 הגבירים יביאו את המשיח

פעם אחת, בהתוועדות שמחת-תורה, דיבר אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש על גודל מעלתם של העשירים, שמרבים בנתינת צדקה. נענה בנו הריי"צ: בעיניהם אין הכסף תופס מקום כלל. הגיב הרבי הרש"ב: וכי סבור אתה שהעניים יביאו את המשיח? לא, הגבירים יביאו את המשיח.

 זו התודה?

עשיר אחד התאונן באוזני הרבי מהר"ש מליובאוויטש שאין לו פנאי ליטול ספר וללמוד מעט. אמר לו הרבי: הקב"ה העמידך בניסיון של "מרבה נכסים מרבה דאגה", במקום להעמידך בניסיון של עני, שאינו יודע כיצד להשיג כסף בעבור כיכר לחם. וכי זו הדרך להודות לקב"ה על כך?! 



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 מאסר ההצלה

מחוץ לבית-המדרש השתוללה סערה עזה של גשמים ורוחות. בפנים שררה אווירה חמימה ונעימה. חבורת חסידים היטיבה את ליבה בדברי-תורה, בסיפורי צדיקים ובלגימת 'לחיים', מחממת גוף ומעוררת נפש.

פתח אחד מהם ואמר: פרשתנו, פרשת פקודי, ועמה כל ספר שמות מסתיימים בפסוק "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית-ישראל, בכל מסעיהם". ונשאלת השאלה, מדוע על הענן נאמר שהיה "על" המשכן ואילו באש כתוב שהייתה "בו"?

תלו החסידים את עיניהם בחברם והמתינו לתשובה. ובכן, חבריי – המשיך החסיד – קודם שאשמיע באוזניכם את פירושו הנפלא של בעל ה'ישמח משה' לפסוק זה, הסכיתו ואספר לכם מעשה שהיה. את המעשה שמעתי מפי גיבורו, רבי נפתלי-חיים מז'יקוב.

רבי נפתלי-חיים היה יליד ארץ-ישראל. בגיל צעיר נתייתם מאביו. אימו, הרבנית, נותרה אלמנה צעירה, והחליטה לשוב לבית הוריה בהונגריה. כעבור זמן נישאה האם בשנית לרבי מסערט, שגידל את היתום הצעיר כאילו היה בנו.

כשהגיע רבי נפתלי-חיים לפרקו לקחו דודו, הרבי מוויז'ניץ, לחתן. רבי נפתלי-חיים התגורר במחיצת חותנו והיה יד-ימינו.

כשפרצה מלחמת-העולם השנייה, נהפכה הונגריה למדינת-חסות של גרמניה הנאצית. הגזרות על היהודים התבצעו בשלבים. תחילה נאסרו רופאים ועורכי-דין יהודים, שנאספו על-פי מדריך הטלפון. בד-בבד החלו אנשי האס-אס להפקיע את רכושה של הקהילה היהודית. הוצאו צווים האוסרים על יהודים לשנות את מקום מגוריהם. הוגבלו שעות יציאתם מבתיהם. נאסר על אזרחי הונגריה להעסיק יהודים. היהודים אף נאלצו לענוד על בגדם טלאי צהוב. לאחר מכן הוחרם רכוש יהודי רב. אלפי בתים של יהודים רוקנו מיושביהם, 'גמול' על הפצצת צבאות הברית.

בשלהי המלחמה רוכזו כשלושת-רבעי מיליון יהודי הונגריה בגטאות. המקומות שנבחרו לשמש גטאות היו מנותקים משאר חלקי העיר, ובקרבת פסי-רכבת. המשטרה ההונגרית, עם אנשי האס-אס חקרו את יושבי הגטאות ללא הפסקה, כדי לאלצם למסור לידיהם את חפצי-הערך שעוד נותרו ברשותם. תנאי החיים בגטאות היו קשים מנשוא. וכל זאת, כמובן, כהקדמה בלבד לקראת השלב הבא והסופי.

הכליאה בגטאות הייתה בשלהי חודש אדר תש"ד. גם עשרים ושניים אלף יהודי גרוסוורדיין, העיר שבה התגוררו הרבי מוויז'ניץ וחתנו רבי נפתלי-חיים, רוכזו בגטו.

כשהכינו הגרמנים את רשימותיהם המדוקדקות, גילו כי רבי נפתלי-חיים הוא יליד ארץ-ישראל ולמעשה מחזיק באזרחות בריטית, כלומר נתין של מדינת אוייב. מכיוון שלא יעלה על הדעת להותיר נתין של ארץ אוייב, בזמן מלחמה, חופשי ומשוחרר – אסרו את רבי נפתלי-חיים בבית-הסוהר ששכן על גבול הגטו.

במאמצים רבים הצליחו להחדיר לבית-הסוהר מזון כשר. בכיכרות הלחם הטמינו פתקים ובהם דיווחו לו על המאמצים הרבים לשחרורו. אולם כל הניסיונות לשחררו עלו בתוהו. לא הועילה הטענה כי כל הגטו הוא בית-כלא אחד גדול, ווכי אין שום סיבה להפריד את רבי נפתלי-חיים מבני-משפחתו.

"כנתין של מדינת אוייב, מקומו בכלא!", התעקשו הגרמנים ועושי-דברם ההונגרים.

"אם כן", הפצירו בהם, "הלוא יש בבודפשט בית-סוהר לשבויי מלחמה ולנתיני-חוץ, הנתון לפיקוח הצלב האדום; תנאי המאסר שם טובים לאין-ערוך; יועבר לשם!". אולם כל הטענות וההסברים נפלו על אוזניים ערלות.

גם רבי נפתלי-חיים עצמו הרבה בתפילות ובתחנונים להיחלץ מן המצב. בכל מאודו ביקש לשוב אל משפחתו ואל שאר אחיו בגטו.

זמן קצר לפני חג-השבועות החלו המשלוחים לאושוויץ. מדי יום ביומו הובלו אלפי יהודים לתחנת הרכבת, ורבי נפתלי-חיים צופה בהם מאשנב תאו בכלא.

כעבור כמה חודשים קרסה ממלכת הרשע. דלתות בית-הכלא נפתחו ורבי נפתלי-חיים שוחרר. עד מהרה התברר לו כי הוא אחד המעטים שנותרו בחיים מבין כל יהודי גרוסוורדיין. לאחר זמן גם נודע לו כי באחת ההתקפות האוויריות פגעה פצצה פגיעה ישירה במגורי האסירים בבית-הסוהר בבודפשט, והאסירים נקברו חיים.

רק אז הבין רבי נפתלי-חיים מדוע לא נענו תפילותיו וכל המאמצים להוציאו מן הכלא לא צלחו – מן השמים החליטו כי יחיה!

כעת – השלים החסיד את דבריו – אומר לכם את הסברו של בעל ה'ישמח משה' לפסוק האמור: האדם הוא, כידוע, משכן לה', כפי שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לפעמים שורה על האדם ענן של ערפל, של חושך ושל מבוכה. אך גם אז עליו לדעת כי "אש תהיה לילה בו" – כלומר, בתוך הענן והחושך עצמם יוקדת ומאירה אש אלוקית. כמאמר הפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע" – לעיתים מתוך הצרה עצמה באה גם הישועה.

דרכי החסידות

 ירידה לצורך עלייה

אחת השאלות השכיחות ביותר בספרי החסידות היא – "למה ירדה הנשמה למטה?". לכאורה, מה השאלה? הנשמה ירדה למטה כדי שנחיה. אלא השאלה נשאלת דווקא מתוך הבנת המהות הפנימית של הדברים – מהי הנשמה, היכן הייתה קודם ירידתה, ומה מצבה האמיתי כשהיא שרויה בתוך גוף גשמי.

שוו בנפשכם בן-מלך עדין ומפונק שלפתע הטילוהו לאיזה אי נידח, בין ילידים גסים ופרימיטיביים. אם אך ננסה לתאר בדמיוננו את מצבו, נחוש רגשות חמלה עזים על מר-גורלו. אך קודם שנרחם על אותו בן-מלך מסכן, כדאי שנתחיל לרחם על עצמנו, על הנשמה שבקרבנו. בתוך כל יהודי שוכנת נשמה רוחנית אלוקית, שירידתה לגוף הגשמי עמוקה לאין-ערוך מנפילתו של בן-המלך אל הילידים הפרימיטיביים.

ירידת הנשמה

נשמתנו היתה במקורה בעולמות הרוחניים העליונים, בגן-העדן. לא היו לה שם יצר-הרע, תאוות גשמיות וחומריות, ולא כל הבעיות שאנו מכירים בחיינו. איננו יכולים כלל לתאר בדמיוננו את העונג המופלא של הנשמה הנמצאת בגן-העדן והנהנית מזיו השכינה. והנה, נטלו נשמה זו והורידוה מטה-מטה, עד העולם התחתון והירוד ביותר. ובעולם זה עצמו כלאו את הנשמה בתוך גוף גשמי וחומרי, לצד יצר-הרע ו'נפש הבהמית', שאין בעולמם אלא גשמיות וחומריות. מעבר זה מתואר נפילה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" (=מגג גבוה לבור עמוק).

ונשאלת השאלה, למה עשה ה' ככה? מהי המטרה של הסבל הגדול הזה שנגרם לנשמה עם ירידתה לעולם-הזה? התשובה לשאלה זו מתומצתת בחמש מילים: "ירידה זו צורך עלייה היא". נכון, המעבר של הנשמה מגן-העדן אל העולם הזה הוא ירידה גדולה ועצומה עד מאוד; אך על-ידי-כך היא זוכה לעלות לדרגה גבוהה לאין-ערוך מזו שבה הייתה קודם ירידתה למטה.

בהיות הנשמה למעלה היה הכול בבחינת 'מתת-חסד'. דבקותה באור האלוקי וצימאונה להיכלל בזיו השכינה לא באו על-ידי עמל ויגיעה מצידה, אלא כתחושה טבעית של נשמה השואפת להיכלל במקורה האין-סופי. אך כאשר הנשמה יורדת לעולם הזה, לגוף הגשמי, היא נאלצת להילחם עם יצר-הרע,  ו'הנפש הבהמית' ופיתויי העולם. כאן, כל צעד של התקרבות לה' כרוך בעמידה בניסיונות רבים ובקשיים גדולים. התעלותה כאן אינה מתת-חסד אלא פרי עבודה ויגיעה עצמיות.

זאת ועוד: ההתמודדות עם קשיי העולם-הזה מעוררת אצל הנשמה כוחות עמוקים שלא באו לידי ביטוי בהיותה בגן-העדן. כאשר אדם נקלע למצב קשה ובלתי-שגרתי, הוא מגלה לפתע בעצמו כוחות נסתרים שלא הכירם קודם-לכן. כך גם הנשמה מגלה דווקא בעולם הזה את הכוחות הפנימיים האין-סופיים החבויים בה, כוחות שלא הכירה בהיותה למעלה. על-ידי הירידה היא מגיעה לדרגה אחרת לגמרי של עבודת ה'. זו העלייה שהיא זוכה בה על-ידי הירידה.

זה הסבר אחד, שנחיתותו של העולם הזה היא המביאה את העלייה. אולם יש בתורת החסידות הסבר שני, עמוק יותר, שמגלה דווקא את העילוי שבעולם הזה. ההנחה הטבעית, שהעולמות הרוחניים העליונים ניצבים בדרגה גבוהה יותר מהעולם שלנו, אינה פשוטה כל-כך. מבחינות רבות יש יתרון עצום דווקא לעולם הזה. הניצוצות האלוקיים שבעולם הזה נובעים ממקור אלוקי גבוה לאין ערוך מ'זיו השכינה' שמאיר בגן-העדן.

כאשר נשמה יורדת לעולם-הזה, מתלבשת בגוף גשמי ועוסקת בתורה ובמצוות, היא מתקשרת עם הניצוצות האלוקיים הגבוהים הטמונים בעולם הזה. היא מגיעה לדרגת דבקות בה' שהייתה מחוץ להישג-ידה בהיותה למעלה. וזו העלייה האמיתית שזוכה לה הנשמה בעקבות הירידה.



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

"לשיר, לא לבכות"

אשר הורביץ ושיראל בלייכר
עם תקליט ההנצחה

ביום שישי, י"ז במנחם-אב תשס"ב, נסע סמל אלעזר לייבוביץ', בן ה-21, מביתו בחברון ליחידה הקרבית שבה שירת. מדרום לחברון, בין בני-חבר למעון וכרמל, ארבה לו חוליה של ארבעה מחבלים ופתחה לעברו בירי. אחד הכדורים שיסף את גרונו. אלעזר הצליח לנהוג עוד כברת-דרך עד שנפח את נשמתו.

הרוצחים לא מיהרו להסתלק מהמקום, כפי שאפשר היה לצפות. כעבור דקות הגיח לכביש רכב נוסף, ובו משפחת דיקשטיין, מהיישוב פסגות. אחרי מטח ראשון של ירי נעצר הרכב. אחד המחבלים התקרב אל הנוסעים, הביט בעיניהם וריסס אותם בכדורים. ההורים, יוסף וחנה דיקשטיין, ובנם שובאל, בן ה-9, מתו במקום. תינוק נוסף וילד כבן שתים-עשרה נפצעו. במכונית היו עוד שלושה ילדים. אנשי כוחות ההצלה שהגיעו למקום התקשו לעמוד מול הזוועה; ילדים קטנים מבוססים בדם הוריהם ואחיהם.

חלקה צבאית בחברון

ביום ראשון שלאחר מכן התקיימו ההלוויות. שלושת בני משפחת דיקשטיין הי"ד נקברו בפסגות, היישוב שעברו אליו רק שמונה חודשים קודם לכן ובו חלמו לגדל את ילדיהם. אלעזר הי"ד נטמן בבית-הקברות היהודי העתיק בחברון. בפעם הראשונה נפתחה במקום חלקה צבאית.

לאחר מסע הלוויה סוער, בהשתתפות אלפים, נקבר אלעזר מטרים אחדים מקברה של הרבנית מנוחה-רחל סלונים ("אם היישוב היהודי בחברון"), שבדירתה אשר בבית-שניאורסון התגורר אלעזר עם משפחתו קודם שעברו לשכונת אברהם-אבינו. קשה היה להתעלם מתאריך הרצח – י"ז במנחם-אב, היום שבו פרצו בירושלים ובחברון מאורעות תרפ"ט. י"ז במנחם-אב היה גם ערב יום-הולדתו ה-21 של אלעזר.

שירים שאהב

חבריו של אלעזר בחרו דרך מקורית להנציח את שמו. השבוע הוציאו-לאור תקליטור מיוחד ובו שלושה-עשר "שירים שאלעזר אהב". על העטיפה מתנוססת תמונתו. פנים מהורהרות, עטורות זקן, וצמד פאות מסולסלות משתלשל בצידיהן. תחת התמונה הפסוק בירמיהו, "והיה בליבי כא"ש בוערת עצור בעצמותי". 'א"ש' - ראשי התיבות של שמו המלא – אלעזר-שמאי.

"אלעזר היה בחור מלא אמונה ושמחה, והוא ודאי שמח שזו הדרך שבחרנו להנציח את זכרו", אומרים שניים מחבריו, העומדים מאחורי ההפקה – אשר הורביץ (אחיינו של הרב הילל הורביץ, מ'מחדשי היישוב היהודי' בחברון) ושיראל בלייכר (בנו של ראש ישיבת 'שבי חברון', הרב משה בלייכר).

שרו ובכו, בכו ושרו

שני מוטיבים נוספים שאפיינו, לדבריהם, את אישיותו של אלעזר, הם אהבת ארץ-ישראל ולהט פנימי עצום. שני אלה באים לידי ביטוי גם בתוכנם ובסגנונם של השירים שאהב, המכונסים בתקליטור. שירים מקוריים בסגנון יהודי עכשווי, שנודבו לתקליטור מאת מבצעיהם (ביניהם: עדי רן, אהרון רזאל וסיני תור).

מרגש במיוחד השיר הפותח את האוסף – "ותחדש פני אדמה" (תהילים קד) – שהוא למעשה הקלטה חיה מן ההלוויה. "אלעזר ביקש כמה פעמים שאם חלילה יקרה לו משהו, שלא יבכו אלא ישירו וידברו על נקמה", מספר בלייכר. "באמצע ההלוויה עלה מישהו על הבמה והחל לשיר את המילים 'ותחדש פני אדמה' (על-פי לחנו של שיבי קלר), שאלעזר אהב מאוד. הקהל כולו הצטרף לשירה. זה היה מעמד מצמרר. אלפי אנשים שרו ובכו, בכו ושרו".

פינת ההלכה והמנהג

"עובר לעשייתן"

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: כשמקיימים מצווה, מתי מברכים עליה - קודם העשייה או אחריה?

תשובה: אמרו חז"ל: "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", כלומר, לפני עשייתן וסמוך לה. בטעם הדבר כתבו ראשונים, שהוא כדי שיתקדש תחילה בברכה, ויגלה ויודיע שהוא עושה זאת מפני ציווי ה' ("אשר קידשנו במצוותיו וציוונו"). ועוד, שיש להקדים את הברכה, שהיא עבודת הנפש, לקיום המצווה בפועל על-ידי הגוף.

זה הכלל, אולם יש כמה יוצאים מן הכלל, והידועים שבהם:

נטילת ידיים. לפעמים אין הידיים נקיות לברכה, ולכן מברכים תמיד אחר הנטילה. יש לברך קודם (לפי בעל התניא: שפשוף הידיים זו בזו, ואם שכח – קודם) הניגוב, ואם שכח – לדברי הפוסקים הספרדים לא יברך עוד, ולדעת האשכנזים יברך קודם ברכת 'המוציא'. חשוב להשקיע מחשבה ומאמץ כדי להרגיל את הילדים בגנים ובבתי-הספר לברך (יחד, או בקבוצות קטנות) בזמן הנכון.

הדלקת נרות שבת. הרמב"ם גורם שיש לברך לפני ההדלקה, כבכל המצוות, וכך נהגו בתימן ובכמה מקהילות ספרד (ורצוי שהאישה תכוון שאינה מקבלת עליה שבת בהדלקתה). אבל בקהילות רבות (אשכנזיות וספרדיות) נהוג לברך אחר ההדלקה, מפני שסוברים שאם בירכה תחילה, כבר קיבלה עליה קדושת שבת ואסור לה להדליק. וכדי שתהיה הברכה 'עובר לעשייתה' נהגו לכסות את הפנים אחר ההדלקה (כדי להסתיר את הנרות) ולברך, ואחר-כך לסלק את הידיים.

טבילת-הגר. מברך לאחריה, כיוון שעדיין לא נתקדש ולא נצטווה עד שיטבול.

מקורות: פסחים ז,ב, תוס' וריטב"א. רמב"ם הל' ברכות פ"א ה"ג ופי"א ה"ג וה"ז ונו"כ, והל' תפילין פ"ד ה"ז וכס"מ שם. שו"ע, רמ"א ונו"כ: או"ח סי' קנח סי"א, שו"ע אדמו"ר הזקן סט"ז (ובסדר נט"י לסעודה ס"ד), וילקוט יוסף ס"י; סי' רסג ס"י, שו"ע אדה"ז ס"ח, כה"ח ס"ק לד וילקוט יוסף סל"ג; יו"ד סו"ס ר. אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד עמ' תקכז.

הבהרה לנדפס בגיליון 843:

מאכל 'חריף' הוא רק מאכל שטעמו 'חריף', כפי שצויין במדור, ולא אם הוא 'מכיל' תבלין חריף וכדומה (ראה 'שערי יו"ד' בב"ח עמ' רמד הע' 27, וש"נ).



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il