עמדה שבועית

 הניסים שבכל יום ויום

פתאום אנו קולטים איזה נס טמון בכל דיווח יבש על תפיסת מחבל ועל סיכול פעולות טרור. מתברר שגם הדברים הטבעיים ביותר אינם אלא נס תמידי – "נפלאותיך וטובותיך שבכל עת"

הביטוי 'נס' נקשר בשפתנו לאירוע הצלה יוצא-דופן, מפתיע, בלתי-צפוי, אפילו פלאי. אם מכונית נופלת לתהום, מתרסקת לחלוטין, ונהגה יוצא ממנה בריא ושלם –הכול עומדים משתאים: נס! אם אדם נפצע פצעים אנושים, והרופאים איבדו כל תקווה להצילו, ובכל-זאת הוא חזר לחיים והחלים – אנו מתפעמים: נס משמים!

בנס פורים אין מרכיבים מעין אלה. בכל המגילה איננו מוצאים ניסים שלמעלה מגדרי הטבע. סיפור הפורים מורכב משרשרת של אירועים (שגם התחוללו על-פני ציר-זמן ממושך). כל אירוע כשהוא לעצמו נראה טבעי לחלוטין. לכל היותר היה כאן צירוף מקרים נאה. רק חיבור כל האירועים הללו לתמונה שלמה מאפשר לנו להביט ביד ההשגחה המסובבת את העניינים לעבר ההצלה.

ניסים של סיכולים

בתפילותינו אנו מודים לקב"ה "על ניסיך שבכל יום עמנו". וכי קורים לנו ניסים מדי יום ביומו? אלא הכוונה לאותם ניסים שעליהם אמרו חז"ל "אין בעל הנס מכיר בניסו". ידו של הקב"ה מלווה כל אחד ואחת מאיתנו ושומרת עליו בכל יום ובכל עת, אלא שאיננו רואים אותה. רק לעיתים נדירות, כאשר מתחולל הבזק של התגלות אלוקית, אנו אכן מכירים בנס.

הנה, עברו עלינו כחודשיים ללא פיגועי-רצח המוניים בחוצות ערינו. האם ידענו להכיר בנס ולהודות עליו? שמענו מדי יום ביומו ידיעות על סיכולים של כוחות הביטחון; על מחבלים מתאבדים שנתפסו בדרך ליעד; על פגיעה במתכנני מעשי רצח; על חשיפת מעבדות חבלה. הדבר נראה לנו טבעי לחלוטין: כוחות הביטחון פועלים ומצליחים למנוע מעשי טרור.

אולם בשבוע שעבר, כאשר מחבל אחד הצליח לעבור את מחסומי הביטחון ולעלות לאוטובוס בחיפה, נוכחנו עד כמה אין זה טבעי שבמשך כחודשיים, למרות מאמצים כבירים מצד המחבלים, לא הצליחו לבצע פיגוע טרור מעין זה. פתאום אנו קולטים איזה נס טמון בכל דיווח יבש על תפיסת מחבל ועל סיכול פעולות טרור.

זה ההסבר לתפיסה היהודית, שכאשר גזרה כלשהי מתרגשת או כשצרה פוקדת את הציבור, מנסים בראש ובראשונה לבחון את המעשים ולתקן את הדרכים, בבחינת "נחפשה דרכינו ונחקורה". יהודים אינם מסתפקים רק בפעילות הטבעית המתבקשת לביטול הגזירה, אלא מהרהרים בתשובה ופונים אל ה'. כי האמת היא, שגם הדברים הטבעיים ביותר אינם אלא נס תמידי – "נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים".

תפיסת היהודי המאמין

כך נהגו מרדכי ואסתר. כאשר נודע למרדכי על גזירת ההשמדה של המן, פנה בראש ובראשונה לכיוון הזעקה והתשובה. הוא הזעיק את העם לתפילה לקב"ה ועורר את היהודים לשוב לאביהם שבשמים. אסתר קראה לעמה לצום שלושה ימים. רק לאחר מכן פנו לעסוק בדרכים הטבעיות לביטולה של הגזרה, וגם כאן מרדכי אומר לאסתר שייתכן כי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".

מרדכי היהודי מלמדנו שחיי הרוח וחיי החומר שלובים זה בזה, אף-על-פי שלא תמיד רואים קשר ביניהם. גם כשמתרחש דבר טבעי לגמרי, שאנחנו יכולים להגדיר בדיוק את מניעיו וסיבותיו, היהודי המאמין יודע שמאחורי המערכת הטבעית מסתתר רובד פנימי ורוחני.

וגם בימינו, לצד הפעילות הטבעית המתחייבת (שאותה צריך לנהל במלוא העוצמה והנחישות) עלינו לחזק את הצד הרוחני, שיבטיח לנו את עזרת ה'. להרבות בזכויות, לתקן את דרכינו, להגביר אהבת-ישראל. ונזכה בקרוב ממש ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", בשמחת הגאולה האמיתית והשלמה.

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 זכירת עמלק כמשימה יום-יומית

בשבת שלפני פורים קוראים בתורה את פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק". התורה ציוותה עלינו לזכור בכל עת שישה דברים, ואלה שש ה'זכירות' שאנו אומרים מדי יום לאחר תפילת שחרית. יש להבין אפוא, מדוע על זכירת עמלק דווקא תיקנו קריאה מיוחדת בתורה?

השאלה מתעצמת כשאנו משווים 'זכירה' זו ל'זכירות' האחרות. יש ביניהן זכירת מעמד הר-סיני, שהוא היסוד לכל התורה והמצוות; השבת, שהיא מהמצוות הכלליות; מעשה העגל, המזכיר ליהודי את הצורך להישמר מכל חטא. לעומת כל אלה, זכירת מעשה עמלק היא לכאורה מצווה פרטית בלבד. מדוע דווקא לה נקבעה שבת מיוחדת, שגם נקראת על שמה – שבת 'זכור'?

חשיבות הזכירה

זאת ועוד: כל עניינה של הזכירה הוא כדי "שנעורר הנפשות במאמרים להילחם בו". אולם את המלחמה הממשית בעמלק נבצר מאיתנו לקיים כיום, משתי סיבות: א) מצווה זו חלה רק "בהניח ה' לך מכל אויביך", כאשר כל ישראל יהיו על אדמתם; ב) כיום יש קושי לאתר את עמלק, מכיוון ש"כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם". אם-כן, לשם-מה כל הקריאה המיוחדת הזו על מצווה שאין לנו כיום אפשרות לקיימה?

מכאן מוכח שזכירת עמלק יש לה חשיבות בפני עצמה, ולאו-דווקא כתזכורת לקיום חלקו השני של הציווי – מחיית עמלק. ובאמת אלה שתי מצוות נפרדות, בעלות גדרים שונים. למשל, מחיית עמלק חלה על הציבור ויש לה תנאים, ואילו מצוות זכירת עמלק מוטלת על כל יחיד בישראל, והיא תמידית – בכל מקום ובכל זמן. שכן היא עצמה דבר מרכזי וחשוב בחייו של יהודי.

עמלק הפנימי

מהותו של עמלק היא - "יודע את ריבונו ומתכוון  למרוד בו". הוא מתייצב נגד רצון ה' לא בשל חוסר הכרה בגדולתו של הקב"ה, אלא להפך – העובדה שהוא "יודע את ריבונו", דווקא היא מביאה אותו לכך שהוא "מתכוון למרוד בו".

תכונה זו של עמלק קיימת גם בנפשנו פנימה. זו נקודה של מרידה, שלא יועילו לה הסברים על גדולת הבורא וגילוי אור אלוקי. למעשה, זה הרע האמיתי, שאין לו תקנה אלא מחייה והשמדה גמורה. עלינו לזכור זאת בכל עת, כדי לעקור מנפשנו את 'עמלק' הפנימי.

ללמוד ולא להתרגש

עמלק הפנימי "יודע את ריבונו" – אין הוא מתנגד כל-כך לעצם הלימוד והידיעה בדבר גדולת הבורא, אולם הוא מתייצב בדרכנו כדי שהלימוד והידיעה לא יביאו אותנו לידי התרגשות, ובעיקר שלא נגיע לקבלת עול מלכות שמים.

מכאן חשיבותה הגדולה של זכירת עמלק, כי זו מלחמה יום-יומית שעל האדם לנהל בתוך נפשו – להילחם בעמלק הפנימי ולמחותו לגמרי. זו הקדמה לכללות עניין התורה, ועל-ידי זכירת עמלק בזמן הגלות, נזכה לקיום מצווה זו גם כפשוטה, על-ידי המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלמה.

(לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 190)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

 "הלוא פורים היום"

בכפר קטן, לא-הרחק מקוזניץ, התגורר יעקב-ברוך. איש פשוט וירא-אלוקים, ברוך ילדים ודל אמצעים. פורים הגיע וליעקב-ברוך אין פרוטה לצורכי החג. על משלוח-מנות אין מה לדבר. מתנות לאביונים? לו היו לו, היה נותנן לאשתו ולילדיו. בבית אווירת נכאים.

בבוקר פורים החליט יעקב-ברוך לצאת לקוזניץ כדי לשמוע את קריאת המגילה מפי המגיד, רבי ישראל מקוזניץ. "ומה אם אביון אני, כלום עליי לוותר כליל על שמחת פורים?!", חשב בליבו ויצא לדרכו. צעד וצעד עד שלקראת מועד תפילת שחרית נכנס ובא בשערי בית-המדרש.

קריאת המגילה מפיו של המגיד רוממה את נפשו של יעקב-ברוך והשכיחה ממנו לרגעים את דלותו. לאחר התפילה ניגש אל המגיד לתת לו יד לשלום. "פורים שמח, יעקב-ברוך!", אמר לו המגיד בפנים מאירות. אלא שמיד הוסיף ושאל, "האם גם אתה הבאת לי משלוח-מנות, כרבים מבני הכפרים בסביבה?".

הסמיק יעקב-ברוך מבושה. "כלום אין דלותי גלויה וידועה לפני הרבי?", הרהר בליבו. המגיד כמו קרא את מחשבותיו. "הסר צער ודאגה מלבך – הלוא פורים היום ומצוות היום בשמחה! בוא אחר-כך לביתי להשתתף בסעודה".

ליבו של יעקב-ברוך התקשה להכיל את ההתרגשות. וכי עניין של מה-בכך הוא? הרבי מזמינו לסעוד עמו, עם בני-ביתו ומקורביו!

במהלך הסעודה הגיש המגיד ליעקב-ברוך כוס יי"ש. אך לגם את היי"ש לקרבו, ננסכה בו רוח חדשה, של שמחה והתרוממות-הרוח.

בצאתו מבית המגיד חש יעקב-ברוך כאילו נפשו פורחת אל-על וגופו קל כנוצה. ובעוד אדי היי"ש מכים בראשו ופיו מפזם מנגינה עליזה, מצא עצמו בתוך חנות היין של ר' יונה.

"פורים שמח!", קרא יעקב-ברוך אל איש היין, "אנא בטובך, תן לי בקבוק יין אדום ומתוק בהקפה ואני אשלם לך לכשירחיב. ואם לא – הרי פורים היום!".

הביט ר' יונה באיש העני ובשמחה הקורנת ממנו ונדבק אף הוא בשמחתו. הושיט ליעקב-ברוך בקבוק יין משובח והפטיר, "הא לך במתנה שלא על-מנת להחזיר!".

עד מהרה מצא עצמו יעקב-ברוך בחנות הפירות הסמוכה. "תן לי מעט פירות טובים ויפים בהקפה. אשלם לך אם ירצה ה'. ואם לאו – הלוא פורים היום!". מוכר הפירות לא עמד מול הבקשה התמימה והמשעשעת גם-יחד. אסף בכפות ידיו ממיטב פירותיו, צררם ומסרם ליעקב-ברוך. "נו, אקיים בך מתנות-לאביונים", מלמל לעצמו.

כשהיין בידו האחת והפירות בידו השנייה, מיהר יעקב-ברוך אל בית המגיד. "הנה, רבי, הבאתי גם אני משלוח-מנות!", אמר ועיניו ברקו באושר. נהרו גם פניו של המגיד. "יפה עשית!", אמר בשביעות-רצון, "וכשם שהבאת לי משלוח-מנות השנה, כן תזכה להביא לכאן משלוח-מנות גם בשנים הבאות". לאושרו של יעקב-ברוך לא היה קץ.

בראותו כי צלחה דרכו בחנויות היין והפירות, פנה עתה לחנות הדגים. ואמנם גם ממנה יצא בידיים מלאות – מנה מכובדת של דגים מלוחים. אחר-כך פנה למאפייה ובצאתו משם ניתוספו לצרורו חלה קלועה וסוגים שונים של דברי-מאפה. התחנה הבאה הייתה בית-המזיגה, שם זכה בבקבוק יי"ש טוב. וכך, כשכל טוב הארץ בידיו, יצא וחזר אל ביתו.

"פורים שמח!", קרא בצהלה בהיכנסו אל הבית. קריאתו הייתה כמו אלומת אור הפולחת את האפלה. בטרם הספיקו בני-הבית לעמוד על פשר עליצותו כבר ערך יעקב-ברוך את השולחן בכל מה שהביא עמו. "ניטול ידיים ונקיים מצוות שמחת פורים בדגים ובכל מיני מטעמים!", הכריז. בתוך שניות התחלפה אווירת הנכאים בשמחה אמיתית של פורים.

בעוד בני-הבית מטיבים את ליבם נשמעו לפתע דפיקות על הדלת. זה היה ואניה, החקלאי הזקן שהתגורר בקצה הכפר. בין ואניה למשפחתו של יעקב-ברוך היו קשרי ידידות. לא פעם ולא פעמיים נתן להם ירקות בהקפה. פעמים אף מחק להם חובות. בני-הבית הופתעו לראות את ואניה הזקן מוכה וחבול עד זוב דם. בפתח הבית התמוטט והונח מיד על אחת המיטות.

בשארית כוחותיו סיפר ליעקב-ברוך כי בנו היחיד בא הבוקר לביתו, שתוי לשוכרה, והכהו מכות-רצח על שאינו נותן לו די כסף. "לעולם אינו מרוצה", מלמל ואניה. "בן יחיד לי, וראה מה עולל לי".

ואניה סימן ליעקב-ברוך להתקרב אליו. במשפטים קטועים סיפר לו היכן הסתיר את הכסף שחסך שנים. "לא אתן פרוטה לבן המכה את אביו. קח אתה את כל הכסף", אמר ואיבד את הכרתו.

לאחר יממה של פרפורים מת ואניה. ימים מספר לאחר מכן הלך יעקב-ברוך על-פי ההדרכה שקיבל מוואניה, חפר באדמה ומצא שק מלא כסף. הוא השאיר את השק במקומו וכיסהו בחול. רק בלילה שב למקום ובחסות החשכה הוציא את השק מהאדמה ונשאו לביתו.

מאותו יום השתנה מצבם הכלכלי של יעקב-ברוך ומשפחתו מן הקצה אל הקצה. הם החלו לחיות חיי רווחה. יעקב-ברוך אף החל לסחור בכסף שהוריש לו ואניה וראה ברכה במעשי ידיו.

כיוון שעול הפרנסה לא העיק עליו עוד, היה יכול לפקוד את חצר המגיד מקוזניץ לעיתים תכופות יותר. אך במיוחד היה מקפיד לבוא לקוזניץ מדי שנה בפורים. או-אז היה מגיש לרבי סלסילת משלוח-מנות גדולה ומפוארת, כיאה וכנאה לאחד הנגידים.

דרכי החסידות

חיים יהודיים

דרישת-שלום משושן הבירה

פינת ההלכה והמנהג