שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 845, ערב שבת  ויקרא, פ' זכור, תשס"ג (14.3.2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמוד 1

עמדה שבועית

 הניסים שבכל יום ויום

פתאום אנו קולטים איזה נס טמון בכל דיווח יבש על תפיסת מחבל ועל סיכול פעולות טרור. מתברר שגם הדברים הטבעיים ביותר אינם אלא נס תמידי – "נפלאותיך וטובותיך שבכל עת"

הביטוי 'נס' נקשר בשפתנו לאירוע הצלה יוצא-דופן, מפתיע, בלתי-צפוי, אפילו פלאי. אם מכונית נופלת לתהום, מתרסקת לחלוטין, ונהגה יוצא ממנה בריא ושלם –הכול עומדים משתאים: נס! אם אדם נפצע פצעים אנושים, והרופאים איבדו כל תקווה להצילו, ובכל-זאת הוא חזר לחיים והחלים – אנו מתפעמים: נס משמים!

בנס פורים אין מרכיבים מעין אלה. בכל המגילה איננו מוצאים ניסים שלמעלה מגדרי הטבע. סיפור הפורים מורכב משרשרת של אירועים (שגם התחוללו על-פני ציר-זמן ממושך). כל אירוע כשהוא לעצמו נראה טבעי לחלוטין. לכל היותר היה כאן צירוף מקרים נאה. רק חיבור כל האירועים הללו לתמונה שלמה מאפשר לנו להביט ביד ההשגחה המסובבת את העניינים לעבר ההצלה.

ניסים של סיכולים

בתפילותינו אנו מודים לקב"ה "על ניסיך שבכל יום עמנו". וכי קורים לנו ניסים מדי יום ביומו? אלא הכוונה לאותם ניסים שעליהם אמרו חז"ל "אין בעל הנס מכיר בניסו". ידו של הקב"ה מלווה כל אחד ואחת מאיתנו ושומרת עליו בכל יום ובכל עת, אלא שאיננו רואים אותה. רק לעיתים נדירות, כאשר מתחולל הבזק של התגלות אלוקית, אנו אכן מכירים בנס.

הנה, עברו עלינו כחודשיים ללא פיגועי-רצח המוניים בחוצות ערינו. האם ידענו להכיר בנס ולהודות עליו? שמענו מדי יום ביומו ידיעות על סיכולים של כוחות הביטחון; על מחבלים מתאבדים שנתפסו בדרך ליעד; על פגיעה במתכנני מעשי רצח; על חשיפת מעבדות חבלה. הדבר נראה לנו טבעי לחלוטין: כוחות הביטחון פועלים ומצליחים למנוע מעשי טרור.

אולם בשבוע שעבר, כאשר מחבל אחד הצליח לעבור את מחסומי הביטחון ולעלות לאוטובוס בחיפה, נוכחנו עד כמה אין זה טבעי שבמשך כחודשיים, למרות מאמצים כבירים מצד המחבלים, לא הצליחו לבצע פיגוע טרור מעין זה. פתאום אנו קולטים איזה נס טמון בכל דיווח יבש על תפיסת מחבל ועל סיכול פעולות טרור.

זה ההסבר לתפיסה היהודית, שכאשר גזרה כלשהי מתרגשת או כשצרה פוקדת את הציבור, מנסים בראש ובראשונה לבחון את המעשים ולתקן את הדרכים, בבחינת "נחפשה דרכינו ונחקורה". יהודים אינם מסתפקים רק בפעילות הטבעית המתבקשת לביטול הגזירה, אלא מהרהרים בתשובה ופונים אל ה'. כי האמת היא, שגם הדברים הטבעיים ביותר אינם אלא נס תמידי – "נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים".

תפיסת היהודי המאמין

כך נהגו מרדכי ואסתר. כאשר נודע למרדכי על גזירת ההשמדה של המן, פנה בראש ובראשונה לכיוון הזעקה והתשובה. הוא הזעיק את העם לתפילה לקב"ה ועורר את היהודים לשוב לאביהם שבשמים. אסתר קראה לעמה לצום שלושה ימים. רק לאחר מכן פנו לעסוק בדרכים הטבעיות לביטולה של הגזרה, וגם כאן מרדכי אומר לאסתר שייתכן כי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".

מרדכי היהודי מלמדנו שחיי הרוח וחיי החומר שלובים זה בזה, אף-על-פי שלא תמיד רואים קשר ביניהם. גם כשמתרחש דבר טבעי לגמרי, שאנחנו יכולים להגדיר בדיוק את מניעיו וסיבותיו, היהודי המאמין יודע שמאחורי המערכת הטבעית מסתתר רובד פנימי ורוחני.

וגם בימינו, לצד הפעילות הטבעית המתחייבת (שאותה צריך לנהל במלוא העוצמה והנחישות) עלינו לחזק את הצד הרוחני, שיבטיח לנו את עזרת ה'. להרבות בזכויות, לתקן את דרכינו, להגביר אהבת-ישראל. ונזכה בקרוב ממש ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", בשמחת הגאולה האמיתית והשלמה.

בציפייה לגאולה

 "כל המועדים, שהם זכר ליציאת מצרים, יהיו בטלים לעתיד לבוא, מה שאין כן פורים, שאם לא היה ביטול למחשבת המן חס-ושלום, היו ישראל בטלים ולא הגיעו אל הגאולה של המשיח"

(מהר"ל, אור חדש לפורים עמ' מט)

יש חדש

שמחת פורים

צעירי-חב"ד נערכים לפעילות רחבה וענפה בימי הפורים, שבהם יביאו את שמחת החג ומצוותיו לאנשי כוחות הביטחון, לחולים, לקשישים, לעולים חדשים, לאסירים בבתי-כלא וכו'. הם יזכו את המוני בית-ישראל בקריאת המגילה ויאפשרו להם לקיים במקום את מצוות משלוח-מנות ומתנות לאביונים. פעילי חב"ד מבקרים בבתי-ספר רבים ברחבי הארץ ומנחילים לילדים את תודעת הפורים ומצוותיו. צעירי-חב"ד הפיקו עלוני הסברה צבעוניים לחג, למבוגרים ולילדים. האגף לקליטת עלייה הפיק עלון הסברה מרהיב בשפה הרוסית.

נרשמים ליריד החוויות

בימים אלה החלה ההרשמה ליריד 'חוויות הפסח' של צעירי-חב"ד. הפעילות מיועדת לתלמידי גני-ילדים ובתי-ספר יסודיים, ומקנה להם שלל חוויות הקשורות בחג, ובכלל זה התנסות אישית בלישת הבצק ובאפיית מצה, לצד סיור במאפיית המצות שבכפר-חב"ד, הגדולה בעולם. כמו-כן ייהנו הילדים ממופע אינטראקטיבי עם שלומי לניאדו וחברו סתם, שיקנה להם את ערכי החג ומנהגיו בהפעלה, בשיר ובהומור. היריד ייפתח אי"ה בכ"ב באדר (26.3). הביקור בתשלום, וכל ילד מקבל שי - מצה באריזה אישית מהודרת, הגדה של פסח וחוברת תצלומים מרהיבה. חובה להירשם מראש ומומלץ להקדים. טל' 9607588-03.

מנגינת הבית

לשולחן המערכת הגיע מארז של ארבעה ספרים, ושמם תווים למנגינת הבית. את הסדרה כתב הד"ר אמנון חבר, שמאחוריו עיסוק של שנים בהדרכת מורים. הוא כתב את הסדרה לבנו ולכלתו ערב נישואיהם, ויש כאן גישה מעניינת ומקורית למעגל חייו של אדם. טל' 5772036-03.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 זכירת עמלק כמשימה יום-יומית

בשבת שלפני פורים קוראים בתורה את פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק". התורה ציוותה עלינו לזכור בכל עת שישה דברים, ואלה שש ה'זכירות' שאנו אומרים מדי יום לאחר תפילת שחרית. יש להבין אפוא, מדוע על זכירת עמלק דווקא תיקנו קריאה מיוחדת בתורה?

השאלה מתעצמת כשאנו משווים 'זכירה' זו ל'זכירות' האחרות. יש ביניהן זכירת מעמד הר-סיני, שהוא היסוד לכל התורה והמצוות; השבת, שהיא מהמצוות הכלליות; מעשה העגל, המזכיר ליהודי את הצורך להישמר מכל חטא. לעומת כל אלה, זכירת מעשה עמלק היא לכאורה מצווה פרטית בלבד. מדוע דווקא לה נקבעה שבת מיוחדת, שגם נקראת על שמה – שבת 'זכור'?

חשיבות הזכירה

זאת ועוד: כל עניינה של הזכירה הוא כדי "שנעורר הנפשות במאמרים להילחם בו". אולם את המלחמה הממשית בעמלק נבצר מאיתנו לקיים כיום, משתי סיבות: א) מצווה זו חלה רק "בהניח ה' לך מכל אויביך", כאשר כל ישראל יהיו על אדמתם; ב) כיום יש קושי לאתר את עמלק, מכיוון ש"כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם". אם-כן, לשם-מה כל הקריאה המיוחדת הזו על מצווה שאין לנו כיום אפשרות לקיימה?

מכאן מוכח שזכירת עמלק יש לה חשיבות בפני עצמה, ולאו-דווקא כתזכורת לקיום חלקו השני של הציווי – מחיית עמלק. ובאמת אלה שתי מצוות נפרדות, בעלות גדרים שונים. למשל, מחיית עמלק חלה על הציבור ויש לה תנאים, ואילו מצוות זכירת עמלק מוטלת על כל יחיד בישראל, והיא תמידית – בכל מקום ובכל זמן. שכן היא עצמה דבר מרכזי וחשוב בחייו של יהודי.

עמלק הפנימי

מהותו של עמלק היא - "יודע את ריבונו ומתכוון  למרוד בו". הוא מתייצב נגד רצון ה' לא בשל חוסר הכרה בגדולתו של הקב"ה, אלא להפך – העובדה שהוא "יודע את ריבונו", דווקא היא מביאה אותו לכך שהוא "מתכוון למרוד בו".

תכונה זו של עמלק קיימת גם בנפשנו פנימה. זו נקודה של מרידה, שלא יועילו לה הסברים על גדולת הבורא וגילוי אור אלוקי. למעשה, זה הרע האמיתי, שאין לו תקנה אלא מחייה והשמדה גמורה. עלינו לזכור זאת בכל עת, כדי לעקור מנפשנו את 'עמלק' הפנימי.

ללמוד ולא להתרגש

עמלק הפנימי "יודע את ריבונו" אין הוא מתנגד כל-כך לעצם הלימוד והידיעה בדבר גדולת הבורא, אולם הוא מתייצב בדרכנו כדי שהלימוד והידיעה לא יביאו אותנו לידי התרגשות, ובעיקר שלא נגיע לקבלת עול מלכות שמים.

מכאן חשיבותה הגדולה של זכירת עמלק, כי זו מלחמה יום-יומית שעל האדם לנהל בתוך נפשו – להילחם בעמלק הפנימי ולמחותו לגמרי. זו הקדמה לכללות עניין התורה, ועל-ידי זכירת עמלק בזמן הגלות, נזכה לקיום מצווה זו גם כפשוטה, על-ידי המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלמה.

(לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 190)

אמרת השבוע

לא כל יום פורים

למחרת פורים נהג רבי מאיר-שלום מפוריסוב להזמין לביתו את עניי העיר ולהעניק להם נדבה הגונה.

שאלוהו תלמידיו: "הלוא אך אתמול קיבלו מנה נכבדה של 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים', ומה הדחיפות לתת להם צדקה עכשיו?".

השיב הצדיק: "בפורים הכול יודעים כי מצווה גדולה היא לתת 'מתנות לאביונים', ועל-כן הם עלולים לחשוב שזו מצווה המיוחדת לפורים ולא לכל ימות השנה. לכן קיבלתי עליי להזכיר לכל הציבור כי מצווה לתת צדקה גם בשאר ימי חול". 

מן המעיין

 קרירות

 בא לקרר

על עמלק נאמר (דברים כה,יח) "אשר קרך בדרך". זה בעצם כל עניינו של עמלק - לקרר את ישראל בענייני התורה והמצוות. כמו אדם חצוף ועז-פנים, המרשה לעצמו לצאת כנגד אדם גדול בתורה, ביראת-שמים ובמידות טובות, כך עמלק יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו - יוצא בחוצפה נגד האלוקות, נגד התורה, ובא להילחם בישראל.

(ספר המאמרים תש"ט)

 מחיצה דקה

הרבי הרש"ב מליובאוויטש אמר: בין קרירות לכפירה מבדילה מחיצה דקה ביותר. אלוקות היא שלהבת אש, כפי שנאמר (דברים ד,כד) "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא". יש ללמוד ולהתפלל מתוך התלהבות, שכל עצמותיי תאמרנה את דברי ה' בתורה ובתפילה.

(היום יום)

 להצטרף להתלהבות

כשיצא רבי אלימלך מליז'נסק מהעיר פרשבורג, התירו חסידיו הנלהבים את סוסי המרכבה ונרתמו במקומם. כשראה רבי אלימלך כך, ירד מן העגלה וביקש להירתם עמם. תמהו ושאלו מה זאת. השיב להם: ראיתי התלהבות של מצווה ואמרתי בנפשי, הבה אטול בה חלק גם אני.

 בחיות ובהתלהבות

הבעל-שם-טוב כותב באחת מאיגרותיו: באתי לעולם לתקן ולהחיות את העצמות היבשות, שכל דבר יהיה בחיות ובנשמה, בדבקות ובהתלהבות, ולא כמצוות אנשים מלומדה.

 יהודי חם

בשנים ש היה הבעל-שם-טוב נסתר, קודם שהתגלה, היה שם את ידו על ליבו של ילד ומברכו: תהיה יהודי חם.

(לקוטי דיבורים)

הכול שווה

יש מי שהוא שומר מצוות בקרירות, בלי חיות פנימית ובלי הרגש אלוקי. כל מצווה אצלו שווה לחברתה, כל מועד אף הוא דומה אצלו למועדים האחרים. אין אנחה בימים נוראים, ואין שמחה בשלוש רגלים.

(ספר המאמרים תרצ"ט)

 אדם, לא תמונה

הרבי המהר"ש מליובאוויטש אמר: אפשר לצייר תמונה של אדם שהוא כליל השלמות והיופי, יפה-תואר, יפה-מראה, אך זו תמונה בלבד, לא אדם חי. אדם חי ייתכן שיהיו בו חסרונות, בתואר או במראה, אבל הוא חי.

 מהלל וקר

אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש אמר לאברך אחד, שהיה גדול בנגלה ובנסתר, אבל הייתה חסרה לו חיות בעבודת ה': נאמר ששירת החמור היא "לך ה' הגדולה". מכאן שגם מי שמבין ומשיג את גדולת הבורא עלול להיות קר וקפוא, שהרי על החמור אמרו חז"ל (שבת נג,א) שגם בתקופת תמוז קר לו.



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 "הלוא פורים היום"

בכפר קטן, לא-הרחק מקוזניץ, התגורר יעקב-ברוך. איש פשוט וירא-אלוקים, ברוך ילדים ודל אמצעים. פורים הגיע וליעקב-ברוך אין פרוטה לצורכי החג. על משלוח-מנות אין מה לדבר. מתנות לאביונים? לו היו לו, היה נותנן לאשתו ולילדיו. בבית אווירת נכאים.

בבוקר פורים החליט יעקב-ברוך לצאת לקוזניץ כדי לשמוע את קריאת המגילה מפי המגיד, רבי ישראל מקוזניץ. "ומה אם אביון אני, כלום עליי לוותר כליל על שמחת פורים?!", חשב בליבו ויצא לדרכו. צעד וצעד עד שלקראת מועד תפילת שחרית נכנס ובא בשערי בית-המדרש.

קריאת המגילה מפיו של המגיד רוממה את נפשו של יעקב-ברוך והשכיחה ממנו לרגעים את דלותו. לאחר התפילה ניגש אל המגיד לתת לו יד לשלום. "פורים שמח, יעקב-ברוך!", אמר לו המגיד בפנים מאירות. אלא שמיד הוסיף ושאל, "האם גם אתה הבאת לי משלוח-מנות, כרבים מבני הכפרים בסביבה?".

הסמיק יעקב-ברוך מבושה. "כלום אין דלותי גלויה וידועה לפני הרבי?", הרהר בליבו. המגיד כמו קרא את מחשבותיו. "הסר צער ודאגה מלבך – הלוא פורים היום ומצוות היום בשמחה! בוא אחר-כך לביתי להשתתף בסעודה".

ליבו של יעקב-ברוך התקשה להכיל את ההתרגשות. וכי עניין של מה-בכך הוא? הרבי מזמינו לסעוד עמו, עם בני-ביתו ומקורביו!

במהלך הסעודה הגיש המגיד ליעקב-ברוך כוס יי"ש. אך לגם את היי"ש לקרבו, ננסכה בו רוח חדשה, של שמחה והתרוממות-הרוח.

בצאתו מבית המגיד חש יעקב-ברוך כאילו נפשו פורחת אל-על וגופו קל כנוצה. ובעוד אדי היי"ש מכים בראשו ופיו מפזם מנגינה עליזה, מצא עצמו בתוך חנות היין של ר' יונה.

"פורים שמח!", קרא יעקב-ברוך אל איש היין, "אנא בטובך, תן לי בקבוק יין אדום ומתוק בהקפה ואני אשלם לך לכשירחיב. ואם לא – הרי פורים היום!".

הביט ר' יונה באיש העני ובשמחה הקורנת ממנו ונדבק אף הוא בשמחתו. הושיט ליעקב-ברוך בקבוק יין משובח והפטיר, "הא לך במתנה שלא על-מנת להחזיר!".

עד מהרה מצא עצמו יעקב-ברוך בחנות הפירות הסמוכה. "תן לי מעט פירות טובים ויפים בהקפה. אשלם לך אם ירצה ה'. ואם לאו – הלוא פורים היום!". מוכר הפירות לא עמד מול הבקשה התמימה והמשעשעת גם-יחד. אסף בכפות ידיו ממיטב פירותיו, צררם ומסרם ליעקב-ברוך. "נו, אקיים בך מתנות-לאביונים", מלמל לעצמו.

כשהיין בידו האחת והפירות בידו השנייה, מיהר יעקב-ברוך אל בית המגיד. "הנה, רבי, הבאתי גם אני משלוח-מנות!", אמר ועיניו ברקו באושר. נהרו גם פניו של המגיד. "יפה עשית!", אמר בשביעות-רצון, "וכשם שהבאת לי משלוח-מנות השנה, כן תזכה להביא לכאן משלוח-מנות גם בשנים הבאות". לאושרו של יעקב-ברוך לא היה קץ.

בראותו כי צלחה דרכו בחנויות היין והפירות, פנה עתה לחנות הדגים. ואמנם גם ממנה יצא בידיים מלאות – מנה מכובדת של דגים מלוחים. אחר-כך פנה למאפייה ובצאתו משם ניתוספו לצרורו חלה קלועה וסוגים שונים של דברי-מאפה. התחנה הבאה הייתה בית-המזיגה, שם זכה בבקבוק יי"ש טוב. וכך, כשכל טוב הארץ בידיו, יצא וחזר אל ביתו.

"פורים שמח!", קרא בצהלה בהיכנסו אל הבית. קריאתו הייתה כמו אלומת אור הפולחת את האפלה. בטרם הספיקו בני-הבית לעמוד על פשר עליצותו כבר ערך יעקב-ברוך את השולחן בכל מה שהביא עמו. "ניטול ידיים ונקיים מצוות שמחת פורים בדגים ובכל מיני מטעמים!", הכריז. בתוך שניות התחלפה אווירת הנכאים בשמחה אמיתית של פורים.

בעוד בני-הבית מטיבים את ליבם נשמעו לפתע דפיקות על הדלת. זה היה ואניה, החקלאי הזקן שהתגורר בקצה הכפר. בין ואניה למשפחתו של יעקב-ברוך היו קשרי ידידות. לא פעם ולא פעמיים נתן להם ירקות בהקפה. פעמים אף מחק להם חובות. בני-הבית הופתעו לראות את ואניה הזקן מוכה וחבול עד זוב דם. בפתח הבית התמוטט והונח מיד על אחת המיטות.

בשארית כוחותיו סיפר ליעקב-ברוך כי בנו היחיד בא הבוקר לביתו, שתוי לשוכרה, והכהו מכות-רצח על שאינו נותן לו די כסף. "לעולם אינו מרוצה", מלמל ואניה. "בן יחיד לי, וראה מה עולל לי".

ואניה סימן ליעקב-ברוך להתקרב אליו. במשפטים קטועים סיפר לו היכן הסתיר את הכסף שחסך שנים. "לא אתן פרוטה לבן המכה את אביו. קח אתה את כל הכסף", אמר ואיבד את הכרתו.

לאחר יממה של פרפורים מת ואניה. ימים מספר לאחר מכן הלך יעקב-ברוך על-פי ההדרכה שקיבל מוואניה, חפר באדמה ומצא שק מלא כסף. הוא השאיר את השק במקומו וכיסהו בחול. רק בלילה שב למקום ובחסות החשכה הוציא את השק מהאדמה ונשאו לביתו.

מאותו יום השתנה מצבם הכלכלי של יעקב-ברוך ומשפחתו מן הקצה אל הקצה. הם החלו לחיות חיי רווחה. יעקב-ברוך אף החל לסחור בכסף שהוריש לו ואניה וראה ברכה במעשי ידיו.

כיוון שעול הפרנסה לא העיק עליו עוד, היה יכול לפקוד את חצר המגיד מקוזניץ לעיתים תכופות יותר. אך במיוחד היה מקפיד לבוא לקוזניץ מדי שנה בפורים. או-אז היה מגיש לרבי סלסילת משלוח-מנות גדולה ומפוארת, כיאה וכנאה לאחד הנגידים.

דרכי החסידות

מחייתו זו תקנתו

ארבע פעמים, במרוצת דברי ימי ישראל, נפגש עם-ישראל בעמלק: הראשונה - מיד עם היציאה ממצרים; השנייה - לפני הכניסה לארץ, כאשר עמלק התחזה לכנעני; השלישית - בשנים הראשונות לאחר הכניסה לארץ, כאשר שאול יצא להילחם בעמלק; והפעם הרביעית היא בתקופת עקבתא דמשיחא. עמלק פותח וסוגר אפוא את תקופת המדבר, והוא גם פותח וסוגר את תקופת ההתיישבות של עם-ישראל בארץ-ישראל, שתושלם בביאת המשיח.

צורת הופעתו של עמלק בתקופת המדבר יכולה ללמדנו על דרך התגלותו בימינו אלה. בראשית תקופת המדבר הופיע עמלק בגלוי ובלי להסוות את עצמו, ואילו בסוף התקופה ההיא התחזה לכנעני. וכך גם בראשית תקופת ההתיישבות בארץ-ישראל הייתה המלחמה בעמלק הגלוי, ומכאן יש להסיק שעמלק המופיע בעקבתא דמשיחא הוא עמלק המוסווה.

חוצפה טהורה

לצורך זה עלינו להבין את עניינו של עמלק. המצווה "זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח", מעידה כי המלחמה בעמלק היא מלחמה מתמדת. זו מלחמה שמתנהלת בכל יום ובכל שעה, אם-כי היא פושטת צורה ולובשת צורה. פעם היא ניטשת בשדה-הקרב ופעם היא מתחוללת בתוך נפשו של האדם. האוייב הוא אותו אוייב - עמלק.

תורת החסידות מסבירה (ראה ספר המאמרים תרס"ה עמ' 210 ואילך), שעמלק מייצג גישה שלילית והרסנית, שעמה אין מקום לשום פשרה ולשום הידברות. על הפרעות שבאות מ'קליפת עמלק' יש להגיב בדרך אחת ויחידה: "תמחה את זכר עמלק" - השמדה מוחלטת, ביטול מוחלט של כל טענותיו ורעיונותיו. וכל זאת משום שעמלק "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו", ומי שמכיר את האמת ואף-על-פי-כן נלחם בה - אין לו שום תקנה.

הגדרתו של עמלק היא - 'חצוף בעצם'. זו חוצפה שאינה נובעת מגדולה אמיתית. עשיר, ש"יענה עזות", התנשאותו נובעת מעושרו, ויש לה תקנה: כשיעמוד מול אדם עשיר יותר ממנו, יתבטל לפניו. מי שמתייהר בזכות חכמתו, ירכין את ראשו כשיפגוש אדם שחכמתו עולה בעליל על זו שלו. כל עוד החוצפה וההתנשאות נובעות מסיבה ממשית כלשהי - יש להן תקנה. אולם עמלק הוא 'חצוף בעצם'; חוצפה שאינה נובעת משום יתרון אמיתי; סתם חוצפה. לזה אין שום תקנה. הוא לא ייכנע אף לא נוכח החכם הגדול ביותר. להפך, ככל שיעמוד מול גדולה כבירה יותר, תתעצם חוצפתו.

עמלק נלחם ומתמרד מול האמת הגלויה ביותר. הוא יצא להילחם בישראל דווקא בשעה שכל העולם ראה את ניסי ה' ועמד משתאה - "נמוגו כל יושבי כנען". ואילו הוא לא התרשם מזאת כלל, ואדרבה, ההתגלות האלוקית הברורה הזאת היא שעוררה אותו לצאת ולהילחם, משום החוצפה הטבועה בו, חוצפה שאין מאחוריה שום היגיון וטעם.

מנסה לקרר

על-כן אי-אפשר להילחם בעמלק בדרך הגיונית. אי-אפשר לתקנו ולהסיר את הרע שבו. הלוא הוא יודע הכול, וככל שהוא יודע יותר, כן הוא מתמרד ומפריע בעוצמה רבה יותר. זה הרע המוחלט שאין לו תקנה אלא מחייה מוחלטת.

עמלק המוסווה עשוי שלא להילחם ישירות בתורה ובמצוותיה. להפך, ילחש עמלק, התורה והמצוות הן דבר גדול ורב-משמעות. הוא רק ישתדל לקרר את האדם, לבל יושפע מהתורה שהוא לומד ומהמצוות שהוא מקיים, כפי שנאמר על עמלק: "אשר קרך בדרך" - מלשון קרירות. אמנם אין בכך היגיון, שהרי אדם הלומד תורה ומקיים מצוות צריך לחוש את קדושתן ולהיות מושפע מהן, אבל אצל עמלק אין מקום לחפש היגיון. בעקשנותו ובחוצפתו הוא יכול לגרום שיהודי יעסוק אף בחסידות, בלי שהדבר יותיר בנפשו שום רושם. לכן צריך לזכור תמיד את עמלק ולמחותו כליל, וזו ההכנה לגאולה השלמה (ראה גם לקוטי שיחות כרך א, עמ' 208). 



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

דרישת-שלום משושן הבירה

יעקב ותמונת קבר מרדכי ואסתר

בהמדאן

זיכרונות הילדות של יעקב פורשיאן שאובים מהווי החיים בעיר-הולדתו, המדאן. על-פי מסורת יהודי פרס, המדאן היא שושן הבירה. במרכז העיר – שבימי-השיא שלה התגוררו בה כחמשת-אלפים יהודים – שוכן קברם של מרדכי ואסתר. כך, לפחות, מאמינים יהודי פרס. כיום חיים בהמדאן כמאה יהודים.

את צמד הקברים עוטף מבנה מכוסה כיפה גבוהה, בסגנון פרסי טיפוסי. מעל לפתח הכניסה חקוק באבן הפסוק "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". המשקוף נמוך וכל נכנס נאלץ לכופף את ראשו. בחדר החיצוני של המבנה חולצים הבאים את נעליהם. בחדר הפנימי ניצבים שני ארונות מכוסים פרוכות רקומות. על הארונות חרותים פסוקים ממגילת אסתר. בין שני הארונות יש בור קטן המוליך אל מערה, אשר בה למעשה נמצאים הקברים עצמם (בדומה למערת-המכפלה). על הקירות סביב כתובה, באותיות בולטות מאבן גיר, שושלת היוחסין של מרדכי היהודי. מן התקרה משתלשלת קופסה שבה – שוב, על-פי המסורת – מונח היה כתרה של אסתר המלכה.

בפורים נעשה צפוף

בביתו שבשכונת גבעת-המבתר בירושלים אוסף יעקב חומר תיעודי רב על כל הנוגע ליהדות פרס, מאז ועד היום. בחומר ספרים, תצלומים, קטעי עיתונים וחפצי יודאיקה מתקופות אחדות. כבן שלוש-עשרה היה כשעזב את פרס עם הוריו ושבעה משמונת אחיו ועלה לארץ-ישראל.

פורים תופס מקום של כבוד בזיכרונות ילדותו. "בכל שנה, בהתקרב פורים, היו רבים מיהודי המדינה נוהרים לעירנו כדי לפקוד את קבר מרדכי ואסתר וכדי לשמוע במקום את קריאת המגילה. זו הייתה אווירה מיוחדת, שבעיניי הצטיירה תמיד כמו העלייה לרגל לירושלים. האורחים התארחו בבתי תושבי העיר, ואני זוכר היטב כי לקראת פורים נעשה ביתנו צפוף".

משושן לירושלים

לאחר עלייתם לארץ קבעו הוריו של יעקב את מגוריהם בירושלים. הסיבה - בירושלים מרוכזים רוב יוצאי המדאן. הקבוצה הראשונה של יהודי המדאן, שעלתה ארצה במאורגן, עשתה זאת לאחר מלחמת-העולם הראשונה. בראשה עמד מולא (=חכם) מנחם לוי. בתום מסע ארוך, ברגל ועל-גבי חמורים, דרך עיראק, סוריה ולבנון, הגיעה הקבוצה לירושלים.

לאחר זמן, יותר מעשרים שנה - עד שנת תשל"ט, שבה עלה חומייני לשלטון - שררו בין ישראל לפרס יחסים דיפלומטיים מצויינים. יהודי פרס יכלו לצאת מהמדינה ולהגיע לארץ בטיסות ישירות.

הדמות ההדורה

עם התרחבות הקהילה בירושלים הוקם ברחוב יחזקאל (ליד שכונת הבוכרים) 'בית-כנסת לעולי שושן הבירה'. בית-הכנסת הוא ליבה של הקהילה ובו משומרים כל המנהגים, המאכלים והפולקלור שהובאו משושן הבירה.

אחד הסיפורים העוברים מדור לדור, בקרב יוצאי שושן, קשור בסכנת כליה שריחפה פעם אחת על יהודי העיר, עקב הסתה של איש-דת מוסלמי. יהודי העיר נאספו במשך לילה ויום סביב קברם של מרדכי ואסתר – התענו והתפללו לישועה. בלילה הופיעה בחלומו של איש-הדת המוסלמי דמות הדורה, עטורת זקן-שיבה, שהזהירה אותו מלפגוע ביהודים. למחרת בבוקר נודע כי הסכנה סרה. ליהודי שושן לא היה ספק בדבר זהות הדמות המצילה - מרדכי היהודי, כמובן, הוא ולא אחר.

פינת ההלכה והמנהג

מאכלי פורים

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: האם יש עניין לאכול את מאכלי-פורים הנהוגים בעדות ישראל?

תשובה: כבר אמרו על כל מנהג שנעשה בקדושה על-פי גדולי ישראל "מנהג ישראל – תורה היא". וכפסק הרמ"א בהלכות פורים, באשר למנהגי הכאת 'המן': "ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבע".

יש נוהגים לאכול בפורים (ויש שכתבו "בערב אחרי התענית") זירעונים – זכר לזירעונים שהיו אוכלים דניאל וחבריו (חנניה, מישאל ועזריה) בבית המלך, כדי לשמור על הכשרות, שנאמר (דניאל א,טז): "ונותן להם זירעונים", ואמרו חז"ל "התך (שתיווך בין מרדכי לאסתר)– זה דניאל".

רבים אוכלים בפורים מיני מאפה משולשים (המכונים 'אוזני-המן'), ויש מסבירים  שזה בא לרמז על דברי המדרש: "כיוון שראה המן שלושה אבות – מיד תש כוחו, וכתיב (תהילים עה,יא) 'וכל קרני רשעים אגדע' – זה המן, 'תרוממנה קרנות צדיק' – זה מרדכי".

בקהילות האשכנזיות נוהגים לאכול בפורים, וכן בערב יום-הכיפורים ובהושענא רבה, כיסנים ממולאים בשר (ביידיש 'קרעפכין' או 'קרעפלאך'). אף במרוקו נהגו לאכול לביבות ממולאות בשר ושקדים (וכן חלות וכעכים בדמות סולמות – משום שהייתה לישראל עלייה בפורים, וציפורים – על-שם הפסוק, [ישעיה לא] "כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים").

יש מסבירים שהטעם לכך הוא, שבימים אלה עורכים סעודה מכובדת כמו ביום-טוב אך מותרים במלאכה, ולכן היום-טוב הוא 'מכוסה', ומציינים זאת במאכל הכולל בשר (המסמל את השמחה, כמאמר חז"ל על הפסוק "ושמחת בחגך" -  "אין שמחה אלא בבשר"), אבל הבשר מכוסה בבצק.

שגור בפי העם, שבכל פעם שמכים – אוכלים כיסנים: הכאת המן בפורים, הכאת 'על חטא' בערב יום-הכיפורים, וחביטת הערבה בהושענא-רבה.

מקורות: רמ"א סי' תרצ סי"ז וסי' תרצה ס"א. לבוש שם. ספר 'מטעמים'. טעמי המנהגים עמ' שפב. 'נתיבות המערב' עמ' 97. וראה ספר המנהגים-חב"ד עמ' 58 הע' 11.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il