עמדה שבועית

 חמישים וחמש שנות ניסים

אנחנו המדינה היחידה בתבל שאויביה מדברים בגלוי ובמפורש על הצורך להשמידה. קיומנו הוא נס מתמשך, שעוצמתו גוברת עם חלוף השנים, והוא גם מחייב אותנו להכרת-תודה הולמת

עם-ישראל נמשל בדברי חז"ל לכבשה המוקפת בשבעים זאבים, והשורדת רק בזכות הרועה העומד עליה לשמרה. כשחולפות חמישים וחמש שנים, שבהן הכבשה מצליחה לעמוד מול אויביה ולהתקיים, היא עלולה לדמות בנפשה שזה מצב הדברים הטבעי ושכוחה ועוצם ידה עשו לה את החיל הזה; אולם גם כשהנס חוזר ונשנה הוא נשאר נס ופלא.

אין דימוי טוב יותר מהמשל הזה כדי להמחיש את מצבה השברירי של מדינת היהודים, שהחליטה להתנחל בליבו של מרחב ערבי – ממש כמו נצרים ברצועת עזה והיישוב היהודי בחברון. מאות מיליוני מוסלמים רואים בנו נטע זר ואינם מסוגלים להשלים עם קיומנו. פעם אחר פעם ניסו להוציא את מזימתם זו מן הכוח אל הפועל, ובניסי-ניסים ניצלנו מידם.

ניסים שוטפים

גם בימי מתיחות ביטחונית אנחנו ממקדים את דאגותינו באיומים מוגדרים, שאינם בבחינת איום קיומי. הטרור, עם כל הכאב הנורא שהוא מסב לנו, אינו מעמיד בסימן-שאלה את עצם קיומנו כאן. לכן אנחנו נוטים להתעלם מהעובדה שאנחנו המדינה היחידה בתבל שאויביה מדברים בגלוי ובמפורש על הצורך להשמידה. הסכסוכים הקיימים במקומות אחרים בעולם הם על שטחים ומשאבים, אבל אין אח ורע למדינה שצריכה לחיות בצל איום מתמיד על עצם זכותה לחיות.

על מה אנחנו מסתמכים אפוא? על כוחו ועוצמתו של צה"ל? וכי מה מבטיח את יתרונו על צבאות גדולים ועשירים ממנו לאין-ערוך? האם יש לנו יותר כסף לרכישת מערכות נשק מתקדמות מלמעצמות הנפט הערביות? האם יש לנו חיילים רבים מהם? מרבים לדבר אצלנו על ה'יתרון האיכותי', אבל מה הבסיס ליתרון הזה והאם כל-כך ברור ומובן מאליו שהוא יישמר לאורך זמן?

אנחנו נוטים לפעמים לשכוח שכל המציאות שאנחנו חיים בה היא חלק מהנס הגדול של הקיום היהודי, חלק מהשמירה הצמודה של הרועה על הכבשה. לעיתים הוא מגן עליה על-ידי שיגור צבאות ארה"ב ובריטניה כדי להסיר מעל ראשנו את הסכנה הגדולה של 'החזית המזרחית'; לפעמים הוא מחולל בעבורנו ניסים ונפלאות בשדה-הקרב; ובמהלך החיים השוטפים הוא דואג לשמור על ה'יתרון האיכותי', כדי שנוכל לישון בשקט ולא לחוש כל העת שחיינו תלויים על בלימה.

העובדה שנס כביר זה מתחולל חמישים וחמש שנים, לא זו בלבד שאינה מפחיתה מעוצמתו אלא היא צריכה למלא את ליבנו רגשות-תודה לקב"ה במידה כפולה ומכופלת. וכמובן עלינו להודות על הניסים שבכל יום ויום, אלה המסתכמים בשורה יבשה במהדורת החדשות: "נלכד מחבל שהתכונן לבצע פיגוע-התאבדות". האם אנו יודעים להעריך את גודל ההצלה ואת האסונות הנוראים שנמנעים מאיתנו?

כראוי ל'ארץ-הקודש'

ההכרה בניסי ה' וההודיה על חסדיו הם רק פן אחד של התגובה הנדרשת מאיתנו. הפן השני הוא הצורך לבנות כאן חיים יהודיים אמיתיים, הראויים למדינה יהודית בארץ-ישראל. איננו עם ככל העמים והארץ הזאת אינה ככל הארצות. אפילו בפי אומות-העולם נקראת הארץ 'ארץ-הקודש', כי גם להן ברור שיש בה קדושה מיוחדת. אנחנו יודעים שהיא 'פלטרין של מלך', מקום שבו נדרשת קדושה יתרה וזהירות מיוחדת.

זו האחריות המוטלת על כל אחד מאיתנו, אחריות למעשינו-אנו ולהשפעה על זולתנו. ככל שאנחנו מקדשים יותר את חיינו כאן, ומשפיעים על החברה שסביבנו להשתית את אורחות-חייה על ערכי היהדות, אנחנו מעמיקים את אחיזתנו בארץ ומגבירים את יכולת עמידתנו מול אויבינו. כל מצווה נוספת, כל שיעור תורה נוסף וכל הוספה של נקודת-אור יהודית בחיינו, מבטיחים לנו יותר את שמירתו של הקב"ה, ומחישים את גאולתנו האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 אהבת-ישראל - הכלל הגדול

בפרשתנו מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך". מובן מאליו שמי שמקיים את הציווי הזה נמנע מגזל ומגניבה, מנקימה ומנטירה, והוא מקיים את כל המצוות שבין אדם לחברו – שהרי הוא אוהב את זולתו "כמוך". מדוע אפוא צריכה התורה למנות את כל המצוות שבין אדם לחברו ואינה מסתפקת בציווי "ואהבת לרעך כמוך"?

את התשובה לכך נותן רש"י בפירושו לפסוק, בשם רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה". כלומר, מצוות אהבת-ישראל היא כלל, וכמו כל כלל, יש לו פרטים, שהם הציוויים המוגדרים, העוסקים כל אחד ואחד בפרט זה או אחר של הכלל הגדול. יש בתורה עוד דוגמאות למצווה כוללת, שאחריה באים פרטים.

"גדול בתורה"

אך עדיין אפשר להוסיף לשאול: אכן, מצאנו בתורה כלל ופרטים, אולם במה דברים אמורים, כאשר הפרטים נמנים בסמיכות לכלל, ואז ברור שהם הפרטים של אותו כלל; אולם בנידון שלנו, הלוא הפרטים מפוזרים בכמה מקומות בתורה, ואם-כן איך אפשר לומר שכל אלה פרטים של כלל שכתוב במקום אחר ורחוק מהם?

התשובה לכך רמוזה גם היא במאמרו של רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה". כאשר מדובר בכלל רגיל, הפרטים צריכים להיכתב בסמיכות לו; אולם "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה" – כלל מרכזי הנחלק לפרטים רבים בכל התורה כולה, ובכלל כזה אין הכרח (וגם בלתי-אפשרי) שכל הפרטים ייכתבו סמוך לו.

ציוויים מעשיים

בכך גם ניתנת תשובה לשאלה גדולה ומרכזית: האדם אדון על מעשיו, ובתחום זה אפשר לצוותו לעשות או להימנע מלעשות דבר-מה; אבל לא כל אחד ואחד מסוגל ליצור רגשות בליבו, שאפשר לצוותו על כך. איך אפשר אפוא לצוות כל יהודי לחוש אהבה בליבו כלפי כל יהודי שני, ועד לאהבה בדרגת "כמוך"?

אולם על-פי דברי רבי עקיבא ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול", שפרטיו הם כל המצוות שבין אדם לחברו, מובן שהציווי המעשי אינו על רגש שבלב (שבזה קשה לצוות כל אחד ואחד), אלא בקיום הפרטים, שהם היישום בפועל של הציווי "ואהבת לרעך כמוך".

אחים ממש

כאשר יהודי מקיים בפועל את הציוויים הפרטיים – החל מאלה המנויים קודם לכן: "לא תלך רכיל... לא תשנא... לא תיקום", ועוד לפני-כן: "לא תגנובו" וגו' – בזה באה לידי ביטוי המשמעות המעשית של מצוות אהבת-ישראל. יהודי זה מתנהג בפועל כלפי הזולת כפי שהוא רוצה שיתנהגו עמו.

העובדה שמאמר זה אמר רבי עקיבא טומנת בחובה עוד רמז. רבי עקיבא אמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". מזה עולה, שהיחס שבין יהודי אחד לחברו הוא יחס בין אחים. כאשר יהודי יתבונן בעובדה זו, שהיהודי השני הוא אחיו – ממילא יתעורר גם בליבו רגש של אהבה אליו, וכך יגיע לא רק לקיום המעשי של המצווה (בקיום הפרטים, כנ"ל), אלא גם ברגש של אהבה "לרעך כמוך" בליבו.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 215)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

 שקית התפילין

תשעה חודשים תמימים הוחזקנו בשבי, במחנה-מעצר בלב המדבר – מחנה אום-ג'ימאל, בואכה גבול עיראק-ירדן. היינו קבוצת חיילים ומפקדים בגדוד 'מכמש' שהשתתף בקרבות ההגנה על ירושלים וסביבותיה. רבות עברנו בחודשים אלה. אך היה גם סיפור אחד, כמעט לא-ייאמן, שהסתיים תשע-עשרה שנים אחרי-כן.

הכול החל באותו יום שבו עמדתי במרפאה שבמחנה לצורך קבלת טיפול כלשהו. לפתע ניגש אליי קצין ירדני ואמר לי: "אני מכיר אותך". הסתכלתי בו ולא השבתי. ברגעים כאלה עדיף היה לשתוק, כי מי יודע מה הוא זומם.

הוא המשיך ואמר: "אתה מכפר-עציון". שתקתי. "לחמת במנזר הרוסי", הפתיע אותי, "לחמת יפה מאוד!".

בקטע הזה כבר לא יכולתי עוד לשתוק ושאלתי אותו: "מניין לך כל הפרטים האלה?".

"מה זאת אומרת?", צחק, "הרי אני זוכר אותך מהקרב".

גיחכתי. איך הוא יכול לזכור אותי מהקרב? אבל הוא לא התבדח כלל. הוא החל לחטט בתיק שהחזיק בידו ושלף משם תמונה שבה נראיתי מצולם עם עוד כמה חברים בסדום, אשר בה היינו זמן-מה בטרם עלינו לגוש-עציון.

התבוננתי בתמונה ונדהמתי. "איך הגיעה התמונה הזאת אליך?", שאלתי. "התרמיל האישי שלך נשאר במנזר הרוסי, ואני לקחתי אותו", אמר הקצין הירדני. "בתיק מצאתי את התמונה הזאת, והחלטתי לקחת אותה, אולי אפגוש מישהו מן המצולמים בה ואחזיר לו אותה. כשראיתי אותך במחנה, שמתי לב לכך שאתה דומה מאוד לפנים שמופיעות בתמונה הזאת, ולכן החלטתי לספר לך על כך ולהחזיר לך את התמונה. קח, היא שלך".

הוא נתן לי את התמונה. הודיתי לו. כעבור רגע הבזיקה במוחי מחשבה מרטיטה. "יש לי אליך בקשה", פניתי לקצין הירדני, "בתרמיל שנשאר במנזר היו גם התפילין שלי".

"מה היה בתרמיל?", שאל מיד, כי לא הבין את פשר המילה תפילין. לא רציתי לסבך אותו בהסברים על מהות התפילין, כשם שלא מצאתי עניין להסביר לו כי אלו התפילין שקיבלתי לקראת בר-המצווה שלי. אבל מוכרח הייתי שידע מה הן תפילין.

למזלי, אחד החברים היה שקוע בתפילה בסמוך, ואני הראיתי לקצין הירדני את התפילין שהניח על ראשו וזרועו. "אין בעיה", אמר הירדני, "אחזיר לך אותן בפעם הבאה שאבוא לביקור במחנה".

אבל הוא לא הגיע פעם נוספת, או שמא הגיע אך לא הביא את התפילין.

חלפו שנים. במלחמת ששת הימים, תשע-עשרה שנים לאחר מלחמת השחרור, שחרר צה"ל את אזור נבי סמואל ובידו. אנשי המודיעין חיפשו חומר מודיעיני באחד הבתים, וכאשר חיטטו במגירה באחת השידות, מצאו בה שקית תפילין שעליה היה רקום שמי ותאריך בר-המצווה שלי. הם היו בטוחים שהשקית הזו שייכת לאחד הנופלים בקרב באזור נבי סמואל או הרדאר, שבקרבת מקום. למזלי, מכר שלי, שנכנס למקום עם אנשי פלוגתו, שמע את הסיפור המרגש שהחל לעבור בין החיילים, מיהר לראות את השקית וקרא בהתרגשות: "יצחק קופ! אני מכיר אותו! הוא חבר שלי! הוא חי, חי וקיים!".

כעבור ימים אחדים, כשידידי קיבל חופשה קצרה, בא אליי הביתה עוד קודם שנסע לביתו, והביא לי את השקית. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. ללא אומר ודברים החזקתי את השקית היקרה בידיי, ליטפתי אותה ועיניי לא שבעו מראותה. אכן נסגר מעגל שנפתח כמעט עשרים שנה קודם לכן בקרבות המרים של גוש-עציון.

בשיחה עם הידיד התברר, כי החקירה העלתה שבתום מלחמת השחרור עבר הלגיונר להתגורר בכפר שליד נבי סמואל, ואת שקית התפילין שמר לעצמו, מזכרת מהימים שנלחם נגדנו בגוש-עציון.

אגב, לסיפור זה יש גם ספח חביב. סיפור התפילין הוסיף להתגלגל ברחבי הארץ, צוטט בעיתונים אחדים ואף הובא בספר של העיתונאי הירושלמי יונה כהן, בכותרת "מציאה כשרה". והנה, באחד הימים הסעתי במכוניתי זוג תיירים מאמריקה לתפילה במערת-המכפלה. לאחר התפילה חזרנו לירושלים, וכמובן עצרנו ליד קבר רחל. בטרם צאתנו מהמכונית נשמע לפתע קולו של קריין החדשות, עמק פרי, המספר סיפור פיקנטי על שקית תפילין שנמצאה בביתו של ירדני ואשר נלקחה מאחד משבויי כפר-עציון. התיירים, ששלטו יפה בשפה העברית, עשו אוזנם כאפרכסת למשמע הסיפור המרתק. כאשר סיים הקריין את הסיפור, אמר: "בעליה של שקית התפילין הוא ירושלמי ששמו יצחק קופ".

"זה אתה?!", נזעקו התיירים, שלא האמינו למשמע אוזניהם. "כן", חייכתי, "זה אני והתפילין שלי". השניים היו מופתעים כל-כך עד שהתקשו לבטא את הפתעתם במילים. גם כשיצאו מהמכונית ופסעו לעבר קבר רחל אפשר היה לראות כי עדיין הם נתונים לרושם העז שעשה עליהם השילוב בין הסיפור המופלא על התפילין לבין המפגש הלא-צפוי עם בעליהן.

(על-פי הספר 'גדוד מכמש' מאת יצחק קופ, בעריכת מנחם מיכלסון)

דרכי החסידות

חיים יהודיים

החיים מתחילים אחרי הפרישה לגמלאות

פינת ההלכה והמנהג