שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 853, ערב שבת  פ' אמור, ז' באייר תשס"ג (9/5/2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמוד 1

עמדה שבועית

 פריצת-גדר ולא צניעות

לא נשמע בישראל שיהודים שומרי תורה ומצוות ינהלו מסע-תעמולה ברחוב ויקראו לנשים שלא לקיים את פסקי רבותיהן, אלא לשמוע דווקא לפסקי-הלכה של רבנים אחרים, מכובדים אשר יהיו

לא ראוי לטפול על הכלל אשמה בשל מעשיו של יחיד. כולנו סובלים מתופעה זו, של יחידים העושים מעשים קיצוניים ומטורפים, ואין לתלות את הקולר בכלל הציבור. ועם זה לימדונו קדמונים, שכאשר יהודי קל שבקלים משתמד, החסידים ואנשי-המעשה צריכים לפשפש במעשיהם, שמא פגם קטן שנמצא בהם גרר ירידה רוחנית אצל הסובבים אותם, עד שהדברים הידרדרו אצל הקל שבקלים ליציאה מכלל ישראל.

בפרשה החמורה של הצתת בתי-כנסת בבני-ברק ושריפת ספרי-תורה איננו צריכים להרחיק לכת. האיש עצמו ציין את העילה למעשיו – העובדה שנשים מכסות את ראשן בפאות נכריות. היה ברור שהמצית אינו בריא בנפשו, אבל הפאות הן שהטריפו את דעתו, עד שגרמו לו לעשות את מעשיו הנוראים.

פאה דווקא ולא שביס

בעניין הפאות אכן נפרצו הגדרים. לא גדרי הצניעות, אלא גדרים מקובלים מאז ומעולם על יחס הכבוד הנדרש לכל קהילה בישראל ולהוראות רבותיה. לא נשמע בישראל שציבור תורני כלשהו ינהל מסע-תעמולה תוקפני ומפחיד נגד יהודים יראי-שמים ומהדרים במצוות, שרבותיהם פסקו אחרת בעניינים של תורה ויראת-שמים.

האם יעלה על הדעת שקהילות אשכנז יצאו בקמפיין נגד בני עדות ספרד, על שהם אוכלים קטניות בפסח? האם מישהו מעלה על דעתו לכנותם 'אוכלי חמץ' ולאיים עליהם בעונשים נוראים בגיהינום? הכול יודעים שיש בעניין זה כמה שיטות הלכתיות, וכל קהילה צריכה לכבד את רבותיה של זולתה.

בעניין כיסוי הראש לנשים יש חילוקי-דעות בין גדולי ישראל. יש המעדיפים את השביס או הכובע, ולעומתם סבורים גדולי-ישראל רבים וקדושי-עליון נערצים, שהפאה דווקא היא כיסוי-הראש הטוב ביותר והמומלץ ביותר. לשיטתם, כיסוי הראש בשביס או בכובע גורם בפועל גילוי חלק משערות הראש, לפחות אצל מקצת הנשים, ויש בפיהם עוד נימוקים להעדיף פאה.

ופתאום קמו אנשים והחלו לנהל מסע תעמולה בוטה נגד אותן נשים צנועות ויראות-שמים, המכסות את ראשן בפאה נכרית, על-פי הוראת רבותיהן. מכנים אותן בשמות-גנאי, מאיימים עליהן בעונשי שמים, מטעים אותן בדפים רעשניים וצעקניים, שמהם עולה הרושם כאילו שכל גדולי-ישראל סבורים שהפאה היא 'פריצות'. תעמולה זו מתנהלת בכמה מערוצי הרדיו, בחומר מודפס ואפילו בהערות מעליבות ברחוב.

אין מילים אחרות לכנות התנהגות זו אלא חוצפה ועזות-מצח. אם יש למישהו ביקורת על פסקי-הלכה של קהילה כלשהי, יואיל-נא לשוחח בעניין עם רבותיה. לא נשמע בישראל שיהודים שומרי תורה ומצוות ינהלו מסע-תעמולה ברחוב ויקראו לנשים שלא לקיים את פסקי רבותיהן, אלא לשמוע דווקא לפסקי-הלכה של רבנים אחרים, מכובדים אשר יהיו.

קץ לתעמולה הפסולה

אין כאן חלוקה בין אשכנזים לספרדים, שכן גם בקהילות האשכנזיות וגם בקהילות הספרדיות נהוגות שתי השיטות. בקהילות שרבותיהן מעדיפים את הפאה, כיסוי הראש בשביס או בכובע נחשב ירידה בגדרי הצניעות. שם הרבנים מעוררים על ההכרח להקפיד על כיסוי הראש בפאה דווקא אפילו ביציאה אקראית אל מחוץ לבית, ומדגישים שכיסוי זה הוא הידור במצוות הצניעות. באיזו זכות מרשים לעצמם אנשים להטיף לציבור זה לעשות ההפך?

הרבי מליובאוויטש הדגיש פעמים אין-ספור את הצורך לכסות את הראש בפאה דווקא, ולא בשביס וכדומה, וכמותו סבורים פוסקים רבים וגדולי-ישראל נכבדים. חובה לכבד פסיקה זו, ולשים קץ למסע התעמולה חסר-הרסן, שאת גידולי-הפרא שלו ראינו בשבוע שעבר.

בציפייה לגאולה

 "עתידה חיטה שתיתמר כדקל ועולה בראש הרים. ושמא תאמר: יש צער לקוצרה?... הקב"ה מביא רוח מבית-גנזיו ומנשבה עליה ומשירה את סולתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלוא פיסת ידו וממנה פרנסתו".

(כתובות קיא,ב)

יש חדש

נערכים לתהלוכות

צעירי-חב"ד נערכים לקיים השנה את תהלוכות הילדים של ל"ג בעומר בהיקף גדול מבעבר, כדי להפגין את אחדות העם ואת הזיקה הבסיסית של כל ילד יהודי לתורת ישראל. התהלוכות יאובטחו בקפדנות על-ידי כוחות הביטחון, ויבטאו את העוצמה הרוחנית של עם-ישראל. מרכז צעירי-חב"ד מכין את כל הדרוש לתהלוכות, ובכלל זה שי מיוחד לכל ילד - ספרון חדש של סיפורי צדיקים. התהלוכה הגדולה ביותר תהיה בע"ה בירושלים, ובה ישתתפו יותר מעשרת-אלפים ילדי תלמודי-תורה מכל רחבי העיר.

ביקור באנטוורפן

הגאון החסיד הרב יואל כהן, ה'חוזר' של הרבי מליובאוויטש, סיים בשבוע שעבר ביקור של שבעה ימים באנטוורפן שבבלגיה, ואלפים נהרו לשמוע את שיעוריו והתוועדויותיו. בשיעור הפתיחה הראשון, בחול-המועד פסח, השתתפו כאלף איש. כמו-כן מסר שיעורים בחצרות החסידיות בעיר. דבריו עשו רושם גדול בעיר, ורבים הצטרפו למעגל לומדי תורת החסידות. בביקורו זה נפגש הרב כהן גם עם הגאב"ד החדש של העדה החרדית בירושלים, הגאון הרב טוביה וייס, ושעה ארוכה שוחחו ביחידות.

תמונות גדולי ישראל

בספרייה התורנית על-שם הרמב"ם בתל-אביב מוצגת תערוכה חדשה – תמונות גדולי ישראל. התערוכה מבוססת בעיקר על האוסף של הרב ראובן מרגליות, מנהלה הראשון של הספרייה, שליקט שנים רבות מאות תמונות של רבנים וגדולי ישראל, וברבות מהן אף ציין פרטים ביוגרפיים חשובים.
טל' 6910141-03.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 תוכנה ומהותה של התפילה

בפרשתנו נאמרת מצוות ספירת העומר, שאנו מקיימים אותה בימים אלה שבין חג-הפסח לחג-השבועות. ספירת העומר נכללת בסידור התפילה, ובסידור רבנו הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך, היא אף חותמת את הסידור. מתברר שספירת העומר דווקא מבטאת את תוכנה ומהותה של התפילה.

התפילה עניינה "עבודה שבלב", כלשון חז"ל: "אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה". הרמב"ם מגדיר את מהותה של התפילה: "חיוב מצווה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר-כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה".

המעשה והכוונה

המצוות מתחלקות בכללות לשני סוגים: מצוות מעשיות ומצוות שבלב. המצוות המעשיות עניינן לעשות עשייה בפועל, כמו לבישת ציצית, הנחת תפילין וכדומה, או לומר דברים מסויימים בדיבור, כמו קריאת המגילה, סיפור יציאת מצרים וכיוצא בזה. לעומת זה, המצוות שבלב דורשות מאדם לעורר בנפשו רגשות, כמו אהבת ה' ויראתו.

גם במצוות מעשיות נדרשת כוונה, ויש מצוות שבהן הכוונה הכרחית ומעכבת, עד שאם האדם קיים את המצווה ולא התכוון "לצאת ידי חובתו בעשיית אותה מצווה" – "לא יצא ידי חובתו מן התורה". עם זה, משמעות הדבר היא שלא די בעצם מעשה המצווה ויש צורך בדבר נוסף – כוונה; אולם הכוונה איננה חלק מהמצווה עצמה.

כוונה הכרחית

לעומת זאת, בתפילה – כוונת הלב היא עצם מהותה. לכן האדם צריך "שיפנה את ליבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה". בלא כוונה זו, לא זו בלבד שהאדם אינו יוצא ידי חובת המצווה, אלא שאין כאן אפילו עצם 'מעשה' המצווה, שכן הדיבור של התפילה כשהוא לעצמו אינו בגדר תפילה.

דבר זה משתקף היטב במצוות ספירת העומר: בשולחן-ערוך הרב נפסק, שמותר לספור בכל שפה שהאדם מבין, ולעומת זאת, אם האדם אינו מבין את מה שהוא אומר "אפילו ספר בלשון-הקודש, אם אינו מבינו – לא יצא, דכיוון שאינו יודע המניין, אין זו ספירה כלל". כלומר, עיקרה של ספירת העומר אינה אמירת המילים בדיבור בלבד, אלא ידיעת האדם, ובלא שהאדם יודע איזה יום היום לעומר, אין כאן עצם המציאות של המצווה.

להזדכך ולהתעלות

ועוד נקודה: אחד ממטרותיה של התפילה היא לזכך את האדם ולהעלותו לדרגה עליונה יותר. כשהוא עומד לפני הקב"ה - "יראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה", מפנה את ליבו מכל המחשבות ומבטל את עצמו לקב"ה הוא מתעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר.

דבר זה מודגש במיוחד בספירת העומר, ובתפילה שאומרים אחרי הספירה: "אתה ציוויתנו... לספור ספירת העומר, כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו... כדי שייטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם". ויהי רצון שתתקיים הבקשה שאומרים אחרי הספירה, שהקב"ה "יחזיר לנו עבודת בית-המקדש למקומה, במהרה בימינו, אמן סלה".

(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 114)

אמרת השבוע

קשר תמידי

רבי מרדכי מלכוביץ' היה קשור בכל נימי נפשו לרבו, רבי שלמה מקרלין. כשנהרג רבי שלמה על קידוש השם, חש מיד רבי מרדכי כי התנתק מהקשר התמידי לרבו, ולא ידע את סיבת הדבר. הוא היה מתהלך כמבולבל, זועק מרה: "התנתקתי מרבי!".

מקורביו, שהידיעה על הריגתו של רבי שלמה הגיעה אליהם, חששו לגלות זאת לרבי מרדכי, והתייעצו עם רבי מרדכי מנשכיז. אמר להם, שיש לומר לו את האמת, שכן כרגע הוא סבור שבו האשם על שאינו מרגיש את רבו.

סיפרו לרבי מרדכי את מה שאירע. בירך הצדיק 'דיין האמת', ישב על הארץ ואמר-כך אמר: "הרבי בחייו היה שונא מרה שחורה, ועכשיו הוא שונא זאת שבעתיים", ומיד חזר לאיתנו. 

מן המעיין

 רבנות

 הכול תלוי ברב

רבנו הזקן בעל התניא אמר לאחד מחסידיו, שעמד לקבל עליו משרת רבנות: עליך להשגיח ולהורות בכל הדינים וההנהגות שבארבעת חלקי השולחן-ערוך, בכל מקצועות החיים של אנשי הקהילה. זכויות הקהילה וחטאיה, במידות טובות ורעות, ובהנהגות טובות ורעות - הכול תולים ברב העיר. עליו יביטו בשבע עיניים וממנו ילמדו להיטיב או להרע.

 

 יתד למלך

רב בישראל צריך לראות את עצמו כמסמר קטן, כיתד בעלמא, שהמלך בחר בו לתלות עליו את הכתר; היתפאר היתד על מקום גובהו, גודלו וטיבו?

(רבי משה מקוברין)

 החלטה שנייה

באספת רבנים שארגנו השלטונות, נמנו וגמרו כי חובה על כל רב שיכיר וידע גם את לשון המדינה. באספה השתתף גם רבי חיים מבריסק, והוא הכריז ואמר: רצוני לבקש שיקבלו מיד גם החלטה שנייה, שמלבד לשון המדינה חייב כל רב לדעת גם גמרא ופוסקים.

 

 עיני העדה

רב ובעל-תורה נקרא "עיני העדה" ו"ראש אלפי ישראל". כאשר הראש בריא - גם הגוף בריא.

(אגרות-קודש)

 עצמאות הרבנות

"ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות" (אבות א,י).כוונת המשנה לומר שיש לשנוא רבנות כזאת שהיא מושגת ומונהגת על-ידי "התוודעות לרשות", על-ידי הכתבה מהשלטונות כיצד הרב צריך לנהוג.

(פניני תורה)

 ממך יתבעו

הרבי הרש"ב מליובאוויטש אמר למורה-הוראה מסויים: ממך יתבעו הכול. אתה חייב בכול ואתה אחראי לכול. עליך לדאוג לכשרות המקווה ולניקיונו; עליך לדאוג לכשרות השחיטה והניקור; עליך לדאוג לעבודת המלמדים בתלמוד-התורה. גם מעמדם ומצבם של בעלי-הבתים תלויים בהנהגתך. כל דבר בעיר שאינו על-פי תורה מטיל כתם בנשמתך.

 ברכה נוספת

רבי יעקב עמדין לא הסכים מעולם לקבל עליו רבנות. באחד ממכתביו כתב בדרך הצחות, שבכל יום הוא כביכול מוסיף ברכה לברכות השחר - ברוך שלא עשני אב בית-דין. 

 למסור את הנפש

הרבי מהר"ש מליובאוויטש אמר: הבעל-שם-טוב גילה שכוונת ירידת הנשמה בגוף היא להאיר את העולם, וזאת על-ידי עבודה עם הרבים דווקא. על כל אחד ואחד לפעול ככל יכולתו גם עם הזולת, עד אשר זכות הרבים תהיה תלויה בו. על-אחת-כמה-וכמה רב, שהוא רועה ופרנס ישראל, חייב הוא למסור את נפשו כדי לזכות את הרבים.



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 החלטה אצילית

אחד מעקרונות-היסוד שהנחו את הגאון רבי צבי-הירש אשכנזי, הלוא הוא ה'חכם צבי', היה – שלא להזדקק לבריות. הוא קידש עיקרון זה ושמר עליו בקנאות רבה גם בתקופות קשות מאוד של דלות ומצוקה בביתו.

לא-פעם אירע שעשירים, אשר הכירו בערכו וידעו את עוניו, ביקשו לתמוך בו כלכלית, אך הוא סירב לכך בתוקף והתעקש להסתפק במשכורת הדלה שניתנה לו מבני קהילתו. ה'חכם צבי' סבר שהסתמכות מצידו על מתנת בשר-ודם יהיה בה פגם במידת הביטחון בה'.

חייו היו למודי סבל ותלאות. הוא ניהל מאבק אמיץ וחסר-פשרות בשבתאי צבי ובתלמידיו, ומשום כך נרדף עד צוואר, עד שנאלץ לברוח מאמסטרדם, שבה ישב. הוא נדד לסלוניקי והתערה שם בין חכמי ספרד (מכאן מקור כינויו 'חכם').

גם בחייו האישיים ידע צער ומכאוב. אשת-נעוריו ובתו נהרגו באסון, שממנו הוא עצמו ניצל בנס. לאחר נדודים רבים הגיע לאלטונה שבאשכנז, שם נשא לאישה את שרה, בתו של הגאון רבי משולם-זלמן מירלש, אשר שימש רבן של שלוש הקהילות הנודעות – אלטונה, ונדסבק והמבורג.

החותן נתן לבתו ולבעלה נדוניה נכבדה מאוד, כדי שהחתן יוכל לשקוד בתורה באין-מפריע. לראשונה זה זמן רב חש ה'חכם צבי' כי סוף-סוף הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. מעתה הוא יכול להגות בתורה, משאת-נפשו, בלי שום טרדות ודאגות.

ביתו התנהל בפשטות ובצניעות, בעוד הכסף הרב שהעמיד חותנו לרשותו מונח בלא שיביא תועלת של ממש. מבקשי טובתו יעצו לו להפקיד את הכסף בידי סוחר נאמן, שיחלוק עמו ברווחים. ה'חכם צבי', שמצד עצמו רחוק היה ממסחר כרחוק מזרח ממערב, שוכנע בהיגיון שבהצעה והסכים לה.

הכסף נמסר לידיו האמונות של נפתלי, סוחר מצליח וישר. נפתלי היה בנו של ר' ברוך, מנכבדי קהילת אלטונה. על-פי ההסכם שנחתם בין הצדדים, נעשו השניים שותפים בעסקים שייעשו בכסף זה. בכל מקרה התחייב נפתלי שלא לפגוע בקרן, ואביו ר' ברוך חתם על כך במעמד של 'ערב קבלן'.

נפתלי היה סוחר שקול. גם במקרה זה לא אצה לו הדרך והוא בחן היטב את צעדיו. כעבור כמה שבועות נזדמנה לו עסקה מוצלחת. הוא רכש כמות עצומה של אריגים משובחים במחיר שנראה לו 'מחיר מציאה', וקיווה למוכרם במחיר גבוה פי כמה וכמה.

לאחר מכן שם נפתלי את פניו אל העיר הסמוכה, שם, סבר, יהיה ביקוש רב לאריגים אלה. למרבה האכזבה, כשהגיע לעיר נוכח כי סוחרים זריזים ממנו הקדימוהו והציפו את השוק באותם אריגים ממש.

נפתלי לא אמר נואש ומיד החיש את פעמיו לעיר אחרת. גם שם לא זכתה הסחורה לביקוש רב במיוחד. הוא נדד לערים אחרות, אך גם בהן לא האירה לו ההצלחה פניה. יתרה מזה, התברר לו כי המחיר ששילם בעבור הבדים לא היה כדאי כפי שסבר, וכי למעשה טעה בהערכת שוויים האמיתי.

בלב נשבר עזב נפתלי את האזור ולא שב עוד לאלטונה. הוא התבייש להראות את פניו לפני ה'חכם צבי' ולפני אביו. כך החל לנדוד ממקום למקום.

כשנודע הדבר ל'חכם צבי' נצבט ליבו. הוא קיווה לחיות עד סוף ימיו מכסף זה, שנתן לו חותנו, ולהשקיע את עצמו בלימוד התורה, והנה עכשיו ירד כל הכסף לטמיון. ומי יודע? אולי ביום מן הימים יצטרך לבריות. בתוך כך נזכר כי ר' ברוך, אביו של נפתלי, ערב לכסף – והתנחם.

השמועה על העסק הכושל ועל אבדן הכסף הגיעה עד מהרה לר' ברוך. מרוב עגמת-נפש חלה ונפל למשכב. מצבו הידרדר והלך מיום ליום. הוא כבר לא היה איש צעיר והתקשה להתמודד עם הצער.

ר' ברוך לא גילה לסובבים אותו את סיבת מחלתו. הרופאים, שהוזעקו לטפל בו, לא מצאו שום סיבה גופנית למחלה, ומכיוון שלא ידעו את סיבתה, גם לא ידעו כיצד לרפאה.

כשנודע ל'חכם צבי' על מצבו של ר' ברוך, קישר מיד בין הערבות שעליה נתחייב לבין המחלה. "נראה כי אין לו היכולת לעמוד בהתחייבותו ובשל כך חלה", אמר לזוגתו.

לאחר מחשבה קצרה החליט לעשות צעד אצילי. הוא זימן אליו שני עדים. "הריני מוחל בכל לב לנפתלי ולאביו ר' ברוך על כספי", אמר להם. מול עיניהם המשתאות של העדים אחז בשטר העסקה ובכתב-הערבות וקרעם לגזרים. את פיסות הנייר הקרועות מסר לידיהם וביקשם להביאן אל ר' ברוך.

כשהגיעו לביתו של ר' ברוך מצאו אותו השליחים באפיסת-כוחות מוחלטת. התקרבו אליו והודיעו לו כי ה'חכם צבי' מחל על החוב מחילה גמורה. זיק של חיים ניצת בעיני ר' ברוך. כעבור רגע הניחו לפניו את פיסות הנייר. וראה זה פלא – לאחר ימים ארוכים של תשישות מוחלטת הצליח ר' ברוך להתיישב במיטתו.

לא חלף זמן רב ור' ברוך התאושש כליל ממחלתו. המקום הראשון שאליו הלך לאחר שהחלים היה ביתו של ה'חכם צבי'. הוא בא לשם כדי להודות לו על אצילותו וכדי להתחייב להחזיר את הכסף, לשיעורין, במשך הזמן.

כשהתפרסם הסיפור ברבים, ידעו הכול כי ה'חכם צבי' איננו רק גאון בתורה ולוחם חריף למען ביצור חומות היהדות – אלא גם צדיק אמיתי, המוכן לוותר על כספו ולסכן את עתידו למען הזולת.

דרכי החסידות

קידוש-השם

המושג מסירות-נפש הוא מטבע לשון נפוץ שהכול משתמשים בו, אך מה משמעותה האמיתית של מסירות-נפש? יש סבורים שמסירות-נפש היא דווקא מעשה נורא-הוד, כניסיון העקדה, או כשיהודי מוסר את עצמו למיתה על קידוש שמו יתברך. תורת החסידות באה ומלמדת, שמסירות-נפש יכולה וצריכה להיות גם בחיי יום-יום.

ידוע שכאשר יהודי קורא קריאת-שמע, הוא צריך לקבל עליו למסור את נפשו על קידוש ה'. וכי לשם-מה יהודי זקוק לקבלה זו פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב? מסביר רבנו הזקן בספר התניא (סוף פרק כה): "שקיום התורה ומצוותיה תלוי בזה שיזכור תמיד עניין מסירת-נפשו לה' על ייחודו, שיהיה קבוע בליבו תמיד ממש יומם ולילה, לא ימיש מזיכרונו, כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו, לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה". כלומר, מסירות-נפש היא גם-כן לעמוד נגד היצר בכל עת ובכל שעה ולא להתנתק מהקב"ה אפילו לרגע אחד.

מסירת הרצון

חסיד אחד שאל פעם את כ"ק אדמו"ר הרש"ב, על איזה מאמר יחזור בנו בעת סעודת בר-המצווה שלו. הציע לו הרבי, שיחזור את המאמר "אדם כי יקריב" (שנדפס ב'לקוטי תורה'), באמרו: "צריך ללמד ילד מהי הקרבה עצמית, מהי מסירות-נפש".

כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' אומר (אור התורה במדבר עמ' קמב), שמסירות-נפש אינה כדעת העולם, שהיא הריגה על קידוש השם בלבד. מסירות-נפש פירושה גם מסירת הרצון. 'נפש' משמעותה גם רצון, כמו שנאמר "אין נפשי [=אין רצוני] אל העם הזה" (ירמיה טו,א). ומהי מסירת הרצון? - "שיגביר אדם את רצונו ותשוקתו לדבקה בו יתברך, ועל-ידי-זה לא יחפוץ בשום דבר אחר מענייני העולם".

ימים אחדים קודם הסתלקותו אמר רבנו הזקן: "משביע אני בחיי נפשי, שבכל מקום שיהודי יעשה מתוך מסירות-נפש - אהיה עמו ואעזור לו" (ספר השיחות תש"ה עמ' 121). בימים הסוערים של התהפוכות ברוסיה, אמר הרבי הרש"ב: "צריכים להקים ישיבות 'תומכי תמימים' בכל הערים והעיירות. כשההשכלה מתפשטת - מוכרחים להקים הרבה 'חדרים' וישיבות". וסיים: "תמיד ובכל העניינים, מנצח רק כוח מסירות-הנפש!" (ליקוטי-דיבורים חלק ג, עמ' תמא).

מהפך בנפש הבהמית

במסירות-נפש כמה וכמה סוגים. למשל, מוסבר ההבדל בין מסירות-נפשו של אברהם אבינו למסירות-נפשו של רבי עקיבא: רבי עקיבא חיפש וקיווה למסור את נפשו על התורה, כמאמרו "מתי יבוא לידי ואקיימנה" (ברכות סא,ב). לעומת זאת, אברהם אבינו היה מסור ונתון לפרסום שם ה' בעולם, לאו-דווקא על-ידי מסירות-נפש; אך במקום שלא היה אפשר אחרת - היה מוכן למסירות-נפש. זו מעלה עליונה יותר, שאין חושבים כלל על מסירות-הנפש ועל גדולתה.

כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' אומר, כי מי שמוסר את נפשו על קידוש ה' בפועל ממש, אולם בכוונתו להשיג דבר-מה - כגון לקבל פרס וכיוצא בזה - אין זו מסירות-נפש אמיתית. הרי הוא כמי שמוסר את נפשו כדי להגיע לשררה, גדולה וכיוצא בזה. מסירות-נפש אמיתית היא זו שאין בה שום חפץ ורצון זולת לה' לבדו - בבחינת "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (תהילים עג,כה). ודבר זה אינו אפשרי אלא בדרגה שלמעלה מטעם ודעת (אור התורה מגילת אסתר עמ' ב'שיז).

וכתב כ"ק אדמו"ר הרש"ב (קונטרס העבודה עמ' 32): "כשבאה לאדם הזדמנות למסירות-נפש בפועל ממש על קידוש ה', ומאיזה סיבה ניצל מזה, ברור הדבר, בלי שום ספק וספק-ספקא, שנשתנתה נפשו הבהמית, הטבעית, ונתהפכה מן הקצה אל הקצה. שהרי נתגלה אצלו עצם הנשמה ממש".



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

אחרי הפסח מכינים את הפסח הבא

גולדברגר בקציר החיטה:
חקלאות יהודית

מי שיחלוף בשבועות הקרובים בכביש המתפתל מלטרון בואכה עמק איילון, יהיה עד לתופעה מעניינת. בשדה החיטה הגדול, סמוך ליישוב הדתי-חרדי מבוא-חורון, מתהלכים אברכים עבדקנים מבני-ברק ומירושלים וקוטפים בידיהם שיבולים בשלות. החיטה הנקטפת תישמר עד השנה הבאה, אז ייטחנו גרעיניה לקמח אשר ישמש לאפיית מצה שמורה. אברכים אלה, המהדרים במיוחד, מבקשים שגם קצירת החיטה תתבצע "לשם מצוות מצה", ומשום כך הם טורחים לעשות זאת במו-ידיהם.

שאר החיטה בשדה תיקצר על-ידי קומביין משוכלל ותופנה אף היא למאפיות מצות, אשר יחלו במלאכתן בחורף תשס"ד. ר' דוד גולדברגר, מרכז גידולי השדה במבוא-חורון, מנצח על המלאכה. גולדברגר, יהודי חרדי ואיש-ספר, נמנה עם מקימי היישוב, שבראשית ימיו היה מושב שיתופי של 'פועלי אגודת ישראל'.

ענבי איכות

"מבוא-חורון הוקם זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, כדי לשלב חיי תורה עם עבודת קרקע", מספר דוד. "בגרעין הראשון היו ארבע-עשרה משפחות. התחלנו לגדל כרמים וגידולי שדה, דוגמת חיטה, תירס, כותנה, חמניות וחומוס. לצד אלה הקמנו רפת גדולה ולול תרנגולי-הודו".

הרעיון הצליח. התושבים אהבו את המקום ופיתחוהו לתפארת. הכרמים מצמיחים ענבים משובחים המשווקים ליקבי 'כרמל מזרחי'. מפיקים מהם יינות איכות כמרלו, קברנה-סובניון ושרדונה. הפרות מניבות כשלושה מיליון ליטרים חלב בשנה, המשווקים ל'תנובה'. כך גם שאר התוצרת.

מחקלאות ליישוב קהילתי

אולם עם השנים חל פיחות בערך השיתופי שהלהיב את הראשונים, וגם מעמד החקלאות בארץ אינו עוד כשהיה. במגמה לפתוח את השורות ולבסס את היישוב נהפך מבוא-חורון, לפני כשש שנים, לאגודה קהילתית. כמאה ועשרים משפחות מאכלסות כיום את היישוב, הנתון בעיצומה של תנופת בנייה והתפתחות. במקום יש גם ישיבה וחיים תורניים מגוונים.

השילוב בין חקלאות לתורה מוסיף להיות מרכזי בחיי היישוב. "מיותר לציין שאנחנו שומרים שמיטה כהלכתה ומקפידים על איסורי כלאיים וערלה", אומר דוד. "גם את כל היבול שאנחנו משווקים אנחנו מעשרים מראש".

איסור 'חדש'

וכשמדברים על מיני דגן, ראוי להזכיר את איסור 'חדש', האקטואלי בימים אלה של ספירת העומר. תמציתה של המצווה – איסור לאכול תבואה חדשה קודם שהוקרב קרבן העומר. העומר היה נקצר במוצאי החג הראשון של פסח ומוקרב למחרת היום. הדבר נעשה בקול רעש גדול - כדי להוציא מן הצדוקים שפירשו אחרת את לשון הפסוק "והבאתם את עומר ראשית קצירכם... ממחרת השבת". בזמן שאין בית-המקדש קיים, היום הקובע לעניין התרת התבואה החדשה הוא יום ראשון של חול-המועד פסח. כל תבואה שלא השרישה עד אז, תהיה אסורה באכילה עד מועד הקרבת העומר בשנה הבאה.

"זריעת החיטה בארץ-ישראל נעשית בראשית החורף", אומר דוד. "לאחר הפסח הוא זמן הקציר. לוח-זמנים זה כמעט אינו מאפשר לעבור על איסור 'חדש'. החקלאי רק צריך להיזהר, שכשהוא בודק את היבול בערב פסח, לא ילעס בשיניו את גרעיני החיטה".

פינת ההלכה והמנהג

זמני המתנה לילדים

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: האם ילדים שמתחת לגיל מצוות צריכים גם-כן להמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב?

תשובה: יש בזה הבדלים בין הגילים:

עד גיל שלוש -  אין חובה לחנכם להמתין מצד חינוך למצוות, מכיוון שעדיין לא הגיעו להבנה בעניין זה, ורק אסור להאכילם בשר וחלב יחד, וכן שלא יהיו בפה שיירי חלב כשאוכלים בשר ולהפך.

מגיל שלוש עד תשע - יש להמתין בין בשר לחלב כפי המרווח הקבוע שלהם בין ארוחת-הצהריים (שעל-פי-רוב היא בשרית) לארוחת-הערב (שעל-פי-רוב היא חלבית). אם המרווח של הילד הוא ארבע שעות, וכבר עבר זמן זה – מותר לתת לו אפילו גלידה חלבית. אם אכל את ארוחת-הצהריים באיחור, כגון בשעה ארבע במקום באחת, והוא רגיל לישון בשעה שמונה, עדיף להאכילו בערב מאכלי פרווה, אבל אם עיקר ארוחותיו בערב הוא החלב או מוצריו,אפשר לתת לו מזון חלבי  בארוחת-הערב (כמובן, רק ארוחה ממש ולא גלידה חלבית וכדומה).

מגיל תשע-עשר - יש לחנכם להמתין שש שעות, ומכל-מקום –  לא פחות משלוש שעות, ולהתקדם בהדרגה לקראת המתנה של שש שעות. רצוי להגיע לזה לפחות עד שנה לפני גיל מצוות.

בכל הנ"ל אין הבדל בין בן לבת. ויש מחמירים להרגיל את הילדים להמתין שש שעות מהרגע שהדבר מתאפשר, כל אחד ואחד לפי עניינו (אך אם הילד חלש וזקוק לזה אין להחמיר, ודי בקינוח ובהדחת הפה).

מקורות: ראה יבמות קיד,א. חולין קה,א, תוס' והג"א. רמב"ם הל' מאכלות אסורות ספ"ט ולח"מ. שו"ע יו"ד פט,א רמ"א ונו"כ, וערוה"ש שם ס"ז, ובירור הלכה קמא שם. שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח שמג,ג.ה-ו. תרטז,ד. תרמ,ד. קצות השלחן קלד בבדה"ש ס"ק חי. קובץ רז"ש עמ' 62. שו"ת: חלקת יעקב ח"ב סי' פח-פט, וח"ג סי' קמז. יביע אומר ח"א יו"ד סי' ד. ח"ג  יו"ד סי' ג. יחוה דעת ח"ג סי' נח. מנחת יצחק ח"א סי' עח. שבט הלוי יו"ד סי' פד. תשובות והנהגות ח"א סי' תלה. ס' משנת אברהם שכח,נד. סיכום: שו"ת שערי מישור ח"א סי' ט וס' 'שערי יו"ד' עמ' רפ, וש"נ.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il