שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 855, ערב שבת  פ' בחוקותי, כ"א באייר תשס"ג (23.5.2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמוד 1

עמדה שבועית

 שוב 'מגעים', שוב טרור

מה הסיבה להתפרצותו המחודשת של הטרור, אחרי חודשים של שקט יחסי? למה כשאין 'שיחות שלום', הצלחותיהם מועטות ואפסיות, ואילו משאך מתחילות השיחות, הם מצליחים לבצע את זממם

גל הטרור הרצחני, ששב השבוע לרחובותינו, לא הפתיע. ברגע שראינו את הכותרות הגדולות על חידוש המגעים המדיניים עם הרשות הפלסטינית, ידענו שעלינו להיכנס לכוננות ספיגה. כבר עשור שנים אנו חיים עם הצמד-לא-חמד הזה. בכל פעם שמתנהלות שיחות מדיניות עם המחבלים, התוצאה היא, למרבה הכאב ודאבון-הלב, עוד פיגועים ועוד שפיכות-דמים.

ובאמת, מה הסיבה להתפרצותו המחודשת של הטרור, אחרי חודשים של שקט יחסי? יש מנסים לטעון כי ארגוני המחבלים מגבירים את הטרור כדי לפגוע ב'שלום'. אנשי הביטחון מגחכים למשמע הטיעון הזה, שאין לו שום אחיזה במציאות. גם כשאין 'שיחות שלום' עושים המרצחים ככל יכולתם כדי לפגוע ביהודים. בחודשים האחרונים היו בכל יום עשרות התרעות, שהדידו שינה מעיני כוחות הביטחון. ההבדל אינו במאמץ מצד המחבלים, אלא במידת הצלחתם. כשאין 'שיחות שלום', הצלחותיהם מועטות ואפסיות, ואילו משאך מתחילות השיחות, הם מצליחים לבצע את זממם.

'איתותים' משמים

אי-אפשר להסביר את מציאות חיינו במושגים רציונליים רגילים. אם בכל הדורות התקיים עם-ישראל קיום ניסי ועל-טבעי, הרי בדורנו הניסים נהפכים חלק מחיי היום-יום. אוזנינו כבר נעשו קהות למשמע דיווחים על ירי טילים ומרגמות מרצועת עזה לעבר ערים ויישובים יהודיים. אלפי פגיעות נרשמו, ובניסי-ניסים שיעור הנפגעים כמעט אפסי, בחסדי ה'. מטענים מתפוצצים ליד כוחות צה"ל, מחבלים-מתאבדים מנסים לפגע מדי יום ביומו, ורובם ככולם מסוכלים או מסתיימים בלא נפגעים.

עינינו הרואות את חומת ההגנה שהקב"ה מעמיד בינינו ובין מבקשי נפשנו. די לראות את עוצמת ההרס והפגיעות בנפש של פיגועי טרור במקומות אחרים בעולם, כדי להבין מאילו איומים מחרידים הקב"ה מציל אותנו בכל יום ויום. איש אינו משלה את עצמו לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", שכן הניסים והנפלאות גלויים לעין-כול.

חומת הגנה זו נסדקת רק כשאנו מתעקשים ללכת בדרכי עקלתון ולעשות משגים חמורים מאין-כמותם. כשאנו הולכים כפתאים אחר תעמולת ה'שלום' של אויבי ישראל, ששואפים בדרך זו להחליש את כוחנו ולפורר את החברה היהודית, אנו מקבלים מיד 'איתותים' משמים. פתאום נוצרים בקיעים במעטפת הניסים, והמרצחים מצליחים לבצע את זממם.

חז"ל כבר עמדו על דפוס זה במערכת היחסים שבין עם-ישראל לקב"ה: "משל לאדם שהרכיב את בנו על כתפו ויצא לדרך. היה הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו. וכן שנייה וכן שלישית. פגעו באדם אחד. אמר הבן: ראית את אבא? אמר אביו: אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".

"וישבתם לבטח"

איש מאיתנו אינו יודע את חשבונותיו של בורא עולם, אבל יודעים אנו שיש זיקה בין מעשינו ובין הברכה האלוקית. פרשת השבוע כולה מבוססת על עיקרון זה. הקב"ה אומר לנו: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו", הרי אז "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד". לעומת זאת, אם יסור עם-ישראל מהדרך הישרה, יבואו עליו, חלילה, כל האזהרות המנויות בפרשת ה'תוכחה'.

לפני שלושים ושש שנים החזיר לנו הקב"ה את ארצנו ונחלת אבותינו, ואנחנו, במקום להחזיק במתנה האלוקית, מנסים כל העת למוסרה לידי זרים. שוב ושוב אנו סופגים את המחיר הכבד ואת תוצאותיה של הרפתקנות זו. אולי הגיע הזמן לשמוע לקול ה', המבקש ומתחנן "אם בחוקותי תלכו" – "הלוואי בחוקותי תלכו". מובטח לנו שאז נראה גם את ההמשך – "וישבתם לבטח בארצכם".

בציפייה לגאולה

"אמר רבי שמעון: בשביל זכות האבות נזדמנה תמיד גאולה לישראל, שכתוב 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור'. מהו 'והארץ אזכור'? להכליל עמהם דוד המלך".

(זוהר בחוקותי עב) 

יש חדש - ספרים

שאילת שלמה

מאת הרב שלמה-יהודה-לייב אליעזרוב

בהוצאת המשפחה

שאלות ותשובות בארבעת חלקי השולחן-ערוך מאת רבה הנודע של חברון. בתחילת הספר מבוא רחב על תולדות היישוב האשכנזי-חסידי בחברון. כמו-כן מובא בספר קובץ פסקי-דין נדירים מגדולי ארץ-ישראל וירושלים. 378 עמ'. טל' 5870355 - 02.

ורבים השיב מעוון

עריכה: אהרן-דב הלפרין

בהוצאת ספריית כפר-חב"ד

כרך שני של סיפורי מופת על הרבי מליובאוויטש, שהתפרסמו במשך השנים בשבועון 'כפר-חב"ד'. 38 סיפורים, רובם מכלי ראשון ומעדות אישית. 255 עמ'.
טל' 1-700-704-120.

שבט מיהודה

מאת הרב ד"ר יצחק אלפסי

בהוצאת יד הרב אונטרמן

תולדות חייו ומבחר מהגותו של הרב איסר-יהודה אונטרמן, הרב הראשי לישראל, שנכנס לתפקידו בשנת תשכ"ד. הספר גדוש מסמכים וקטעי עיתונות אותנטיים. 600 עמ'.

רב הכותל

עורך שמחה רז

בהוצאת קול מבשר

מסכת חייו של הרב מאיר-יהודה גץ, רב הכותל והמקומות הקדושים, שנפטר לפני שמונה שנים. כתיבה ותחקיר - הילה וולברשטיין. 502 עמ'. טל' 5340502 - 02.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 התורה משנה את העולם

אחת ממצוות התורה, המפורטות בפרשתנו, היא מעשר בהמה: "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'". על האדם להעביר את בהמותיו בשורה, וכל בהמה עשירית מתקדשת בקדושת המעשר.

מהמילים "כל אשר יעבור" אנו למדים שאסור לאדם לבחור איזו בהמה תהיה העשירית. עליה לעבור מעצמה, ולא שהאדם יבחר בה. בכך אוסרת התורה על האדם לבחור למעשר דווקא בהמה נאה או להפך, בהמה חלשה וכחושה.

הקדושה חלה

מוסיפה התורה ומזהירה: "לא יבקר בין טוב לרע". אזהרה זו נראית מיותרת, שהרי, כאמור, כבר נאמר "כל אשר יעבור". מבאר רש"י: "לא יבקר בין טוב לרע - בין תם בין בעל-מום חלה עליו קדושה". כלומר, אפילו אם הבהמה העשירית הייתה בעלת-מום קדושת המעשר חלה עליה.

אולם אם הבהמה היא בעלת-מום, הרי לא תוכל להיות קרבן לה'? מסביר רש"י: "ולא שיקריב בעל-מום, אלא ייאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד". כלומר, ברור שבהמה בעלת-מום לא תוכל לשמש קרבן ולעלות למזבח. בכל-זאת חלה על הבהמה קדושה, והיא צריכה להיאכל בקדושה, כמעשר, וכמו-כן אסור לגזוז את צמרה או לעבוד בה.

זיכוך בעולם

כשהתורה אומרת שהעשירי "יהיה קודש", משמעות הדבר שברגע שהבהמה עוברת תחת השבט יש להחיל עליה מיד את הקדושה. כשמדובר בבהמה תמימה, ללא מום, הקדושה המעשית היא, שמקריבים אותה על המזבח. אולם גם בבעלת-מום חלה מיד הקדושה, הן בהוראת 'עשה' והן ב'לא תעשה': ה'עשה' הוא - "ייאכל בתורת מעשר", וה'לא תעשה' הוא – "אסור ליגזז וליעבד".

מוסבר בתורת החסידות, שכל המצוות עניינן לפעול זיכוך במציאות הגשמית, אלא שיש בזה כמה דרגות: יש הזיכוך שנוצר בדברים הגשמיים כאשר מכינים אותם לדבר מצווה. למשל, צמר שהוכן לציצית; קלף – לכתיבת תפילין וכדומה. ויש החפץ הגשמי כפי שהוא בשעה שנתקיימה בו המצווה, שאז הקדושה חלה בו גם לאחר מכן.

דרגות הקדושה

בזה עצמו יש הבדל בין 'תשמישי קדושה', שגם לאחר עשיית המצווה הם עומדים בקדושתם, לבין דברים שמשמשים לצורך מצווה, אבל אינם נעשים קודש בעצמם. אמנם גם בהם חלה פעולת הזיכוך על-ידי המצווה, אלא שאין זה מגיע לדרגת הזיכוך של 'תשמישי קדושה'.

זה החידוש שנתחדש במתן-התורה, שהקב"ה ירד לשכון כאן בעולם הזה, עד שהזיכוך שנוצר בדברים הגשמיים על-ידי קיום המצוות נקבע בתוכם ורישומו נשאר בהם גם לאחר קיום המצווה. זאת רואים אנו במעשה בהמה, שאפילו בבהמה בעלת-מום, שאינה קרבה על המזבח, בכל-זאת חלה עליה הקדושה, עד שאין לגוזזה ולעבוד בה, ואף צריכים לאוכלה "בתורת מעשר".

 (לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 129)

אמרת השבוע

 יראת המקדש

כשהצדיק רבי אברהם-דוב מאבריץ' הגיע לירושלים, הלך אל הכותל המערבי והגיע סמוך להר-הבית. הוא עצר לפני השרשרת שחסמה את הכניסה אל ההר. העיר לו אדם שעמד בסמוך, כי אפשר למצוא היתר להיכנס אל ההר, למקומות שלא חלה בהם קדושת הר-הבית.

חייך רבי אברהם-דוב: "ממה-נפשך, אם יש כאן קדושה – הרי אסור להיכנס; ואם אין במקום הזה קדושה יתרה – אין לי עניין להיכנס אליו".

ומיד סב על עקביו.

מן המעיין

תוכחה

 תוכחה לחבר

"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז). בשעה שאתה בא לייסר אדם, עליך לפנות אליו כאל "עמיתך", כאל חבר וידיד, בשפה רכה ובדרכי נועם. "ולא תישא עליו חטא" על-ידי תוכחה כזאת לא תעשה אותו חוטא ורשע, שאם לא תנהג כן, לא תהיה לדבריך שום השפעה.

(דברי גאונים

לא תשנא

קודם לציווי בתורה "הוכח תוכיח", נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך", שכן זהו תנאי מוקדם לתוכחה. לאחר מכן נאמר "ולא תישא עליו חטא", שאם לא פעלה התוכחה את פעולתה, ודאי אתה אשם, שלא יצאו הדברים מן הלב.

(היום-יום)

 קשוט עצמך

כשם שיש חולי הגוף, כך יש חולי הנפש. על המוכיח את הזולת להתמסר לחולי הנפש כפי שרופא מתמסר לחולי הגוף. כשם שהצלחת רופא תיתכן רק כאשר הוא עצמו נזהר ונשמר מהדברים שהוא מציע לחולה, כך גם הצלחת המוכיח היא רק כאשר הוא מוכיח את עצמו תחילה.  

(אורה לתורה)

לתקן ולא לקלקל

בעניין התוכחה יש הטועים בזה טעויות גדולות. ולפעמים הנה גם אם כוונתם רצויה להועיל, אבל באמת הנה לא זו בלבד אשר אינם מתקנים, אלא הם עוד מקלקלים, וזאת בשעה שאם הייתה התוכחה כדין התורה וכהוראת החסידות, היו זוכים לקרב את הרחוקים.

(אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ)

 להוכיח זה את זה

"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה" (שבת קיט). אסונה של ירושלים היה שמנהיגים היו מוכיחים רק את מי שלמטה מהם, את ההמון, אבל "לא הוכיחו זה את זה" – הם התעלמו מהמשגים של חבריהם ועברו עליהם בשתיקה. 

(בינה לעתים)

 החצי השני

מגיד אחד נשא דרשה בבית-הכנסת בעיר ברדיצ'ב והשמיע תוכחות קשות על עם-ישראל. בסיימו, אמר לו רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב: עשית חצי מלאכה - ייסרת את עם-ישראל על עבירותיו, אבל מן הדין היה שתטען גם נגד אביהם שבשמים, המשעבדם בגלות ומייסרם בייסורים מרים.

דרכי תוכחה

כשיש צורך להוכיח אדם על עבירה שבידו, אין להוכיחו על פניו שלא יתבייש, יש להפנות את דברי התוכחה לאדם שאין בו עבירה זו, בנוכחות בעל העבירה. אז ירגיש בעל העבירה שבעצם בו מצוי הפגם והדברים ייכנסו לליבו.

(אור תורה)

תוכחה עצמית

"הוכח תוכיח את עמיתך". "את עמיתך" עם עמיתך. באותה הזדמנות שאתה מוכיח את חברך, הוכח קצת גם את עצמך.

(פניני תורה)



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 ברכה בתוכחה

הולך רבי שר-שלום מבעלז (בהיותו אברך עול-ימים) בדרך העולה לובלינה, אל רבו 'החוזה' (רבי יעקב הורביץ). מסביב ניבטת אליו הבריאה בשיא תפארתה ולבלובה האביבי. השדות מוריקים, העצים פורחים, השמים תכולים-בהירים והאוויר צח וצלול. צועד לו האברך, מתבשם מיפי הבריאה ומחשבותיו מהרהרות בדברי תורה ובגדולת הבורא.

לפתע הוא שומע קול הקורא אליו: "אברך, לך לקוזניץ!". מביט רבי שר-שלום ימינה ושמאלה, אך אינו מגלה את מקור הקול. שמא זו הייתה בת-קול משמים? חולפת בו מחשבה מהירה. והנה שבה הקריאה ונשמעת: "אברך, שים פניך לקוזניץ ולך אל המגיד הקדוש!". הפעם הוא מזהה את בעל הקול – איש בלתי-מוכר, לבוש בעליבות, ענף עץ בידו ותרמיל בלה על גבו.

סוקר רבי שר-שלום את ההלך האלמוני, מבקש לתהות על קנקנו ועל פשר קריאותיו, אולם זה זריז ממנו. קודם שרבי שר-שלום מצליח לפצות את פיו כבר מטעים ההלך ואומר: "כלום לא שמעת את שאמר החוזה מלובלין – כל מי שחולף בסביבות קוזניץ ואינו הולך לשחר את פני המגיד הקדוש, לא יזכה להקביל את פני השכינה?!".

נשתומם רבי שר-שלום מדברי האיש, שניצוץ של רוח-הקודש עלה מהם. וכי מהיכן ידע כי חסידו של החוזה מלובלין הוא, שהחליט להסתייע בדבריו דווקא? עודו מהרהר בדברים, פנה האיש והסתלק לו במהירות ובפתאומיות שבה צץ והופיע.

בין כך ובין כך, כששמע רבי שר-שלום את דברי רבו החוזה מצוטטים בפי ההלך, הבין כי דברים בגו, והחליט לנטות ממסלולו המתוכנן ולעצור לחניית-ביניים קצרה בקוזניץ.

כשהגיע לקוזניץ פנה היישר לבית-מדרשו של המגיד. עבודת ה' של המגיד, רבי ישראל מקוזניץ, הייתה מיוחדת במינה ומעוררת השתאות. הוא היה חולה וגופו חלוש מאוד, עד שמרבית זמנו נאלץ לשכב במיטה. כשרצה לצאת לתפילות, היו חסידיו נושאים אותו על-גבי כיסא. ואף-על-פי-כן, ברגע שפתח בתפילה, היה מתגבר כארי עד שלא היה אפשר להבחין בחולשתו.

מתרפק היה המגיד בתפילתו כבן לפני אביו. "אהובי", קורא היה לקדוש-ברוך-הוא. אמרו על שני צדיקים אלה – החוזה מלובלין והמגיד מקוזניץ – כי מהתבוננות בעבודת ה' של החוזה אפשר ללמוד כמה יכול אדם להתעלות ביראת ה', ואילו מהסתכלות בעבודת הבורא של המגיד מקוזניץ למדים עד היכן יכול יהודי לטפס ולהגיע באהבת ה'.

עם בואו התייצב רבי שר-שלום על מפתן חדרו של המגיד, מבקש לומר לו שלום ולהתברך מפיו. המגיד הביט באברך הצעיר שלפניו ומיד חש בסגולותיו. לאחר ששוחחו ביניהם קצרות, פנה המגיד אל רבי שר-שלום וביקשו להישאר במחיצתו עד אחרי השבת הקרובה.

"בשבת-קודש הקרובה משתוקק אני לשהות בצל רבי הגדול, החוזה מלובלין", ענה האברך באומץ-לב רב.

הביט בו המגיד ואמר: "אם תישאר עמי תזכה לגילוי אליהו".

רבי שר-שלום לא השתכנע. "אף-על-פי-כן מבקש אני להיות עם רבי", ענה.

"אראה לך את האבות הקדושים!", הציע המגיד, אך גם לכך לא נתפתה רבי שר-שלום. "בכל-זאת מבקש אני לשבות בלובלין", אמר.

לאחר שנתברך מפי המגיד, יצא רבי שר-שלום מקוזניץ והלך ללובלין. שעה קלה לפני כניסת שבת דרכו רגליו על מפתן בית-המדרש של ה'חוזה'. השמש כבר המתין לו ולחש על אוזנו: "הרבי מבקש לראותך". רבי שר-שלום התייצב בחרדת-קודש לפני רבו. כעבד לפני אדונו עמד רבי שר-שלום לפני ה'חוזה', שתק ולא סיפר מאומה מקורותיו בדרך.

הביט בו ה'חוזה' בפנים נוהרות ואמר: "לא מחפש גילוי אליהו, אפילו לא לראות את האבות הקדושים – רק לחזור אל הרבי. זה חסיד אמיתי!".

בשומעו את תגובת רבו, ידע רבי שר-שלום כי נכון נהג כשסירב להישאר בקוזניץ. ואף שגם החוזה מלובלין עצמו היה ממעריצי המגיד מקוזניץ, נותר ליבו של רבי שר-שלום נאמן לרבו בלבד.

אך פעם אחת עשה רבי שר-שלום שבת בקוזניץ - שבת פרשת בחוקותי. זה היה לאחר ששמע מפורשות מפי רבו ה'חוזה' כי "את פרשת התוכחה כדאי לשמוע מן המגיד מקוזניץ". עקב כך נסע רבי שר-שלום לקוזניץ.

ואמנם, בבית מדרשו של המגיד קוזניץ יכלו אפילו אנשים מן השורה לחוש כי באופן שהדברים יוצאים מפיו הקדוש – אין אלה קללות, אלא עניינים נשגבים של ברכות וישועות. רבי שר-שלום, שאוזניו מחודדות היו, היה יכול גם לשמוע את הברכות.

המגיד היה קורא את פסוקי התוכחה לא בשקט ובתוגה, אלא בקול רם ובחדווה. כך כשקרא אותם בתורה, וכך גם בעת שהזכירם על שולחנו. ופעם אחת, בהזכירו את הפסוק "והשימותי את מקדשיכם", נאנח המגיד מקירות ליבו ואמר: "אוי ריבונו-של-עולם, מתי כבר נזכה לכך?".

ורבי שר-שלום חש וידע, שכאשר המגיד קורא את הפסוקים, הוא רואה בהם את פירושם הפנימי, כפי שהם רומזים לברכות עליונות ביותר.

דרכי החסידות

 ברכות מוצפנות

את פרשת ה'תוכחה' נהוג לקרוא בקול נמוך מן הרגיל. נהוג גם-כן שאין קוראים לעלות לתורה לקריאת פרשה זו, אלא הקורא עולה מעצמו. כל זה, משום שבפרשה זו נאמרות קללות קשות ואזהרות נוראות על הצפוי לעם-ישראל אם יסור מדרך התורה. אולם תורת החסידות מגלה שבפנימיות העניינים, הקללות הללו אינן אלא ברכות. ויתרה מזו - אלה ברכות עליונות כל-כך, שאינן יכולות לרדת ולבוא לעולם אלא בלבוש של 'קללות'.

מסופר (היום יום יז באלול), שפעם אחת לא היה רבנו הזקן בביתו בשבת פרשת תבוא, ושמע בנו, אדמו"ר האמצעי, את הקריאה מאדם אחר (הוא היה אז לפני גיל בר-מצווה). עוגמת-הנפש שנגרמה לו מהקללות שבתוכחה הביאה אותו לידי כאב-לב, עד שביום-הכיפורים נסתפק רבנו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את הילד: "הרי בכל שנה קוראים פרשה זו?", ענה: "כשאבא קורא - לא נשמעות קללות".

"תזרע ולא תקצור"

דוגמה ל'קללות' שאינן אלא ברכות אנחנו מוצאים בגמרא (מועד-קטן ט,א). רבי שמעון בר-יוחאי שלח את בנו אל רבי יונתן בן-עמסיי ורבי יהודה בן-גרים כדי שיברכוהו. כשחזר הבן אל אביו, התלונן שהחכמים קיללוהו במקום לברכו. הם אמרו לו: "תזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, יחרב ביתך ויתקיים מלונך" וכו'. הסביר לו אביו, כי 'קללות' אלה רומזות למעשה לברכות גדולות. "תזרע ולא תקצור" - תוליד בנים ולא ימותו לך. "תכניס ולא תוציא" - תכניס כלות ולא ימותו בעליהן. "תוציא ולא תכניס" - תשיא את בנותיך ולא ישובו אלמנות לביתך. "יחרב ביתך ויתקיים מלונך" - יחרב הקבר, שהוא בית-קבע, ויאריכו ימיך בעולם הזה, שאינו אלא מלון זמני.

נשאלת כאן השאלה, אם אכן רצו החכמים לברך, למה לא אמרו את ברכותיהם בלשון ישירה והסתירו אותן בניסוחים שמתפרשים במבט ראשון כקללות? מסבירה תורת החסידות (ראה לקוטי-תורה ויקרא מח,א), שכאשר מדובר בברכות נעלות ונפלאות ביותר, הן אינן יכולות להתלבש תמיד בצורה של ברכה גלויה והן חייבות לבוא במעטה שנראה כלפי חוץ 'קללה'.

"ואכלתם ולא תשבעו"

וכך, למשל, מסבירה תורת החסידות את הפסוק (ויקרא כו,לז) "וכשלו איש באחיו". רז"ל דרשו: "איש בעוון אחיו", שכן כל ישראל ערבין זה בזה, אולם תורת החסידות אומרת, שדברי התוכחה הללו אינם אלא ברכות. הברכה היא, שאחד יכול להועיל לחברו, מכיוון שכל ישראל מעורבים זה בזה ושייכים זה לזה (לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 361).

רבנו הזקן מפרש מאמר זה של חז"ל בשני אופנים: "ערבין" - מלשון ערבות ומתיקות. יהודי אחד חייב לראות יהודי שני כדבר מתוק וערב. "ערבין" - מלשון תערובת. יהודי אחד חייב להתערב ולהתמזג עם יהודי שני (ספר השיחות תש"א עמ' 144).

או הפסוק (כו,כו) "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד... ואכלתם ולא תשבעו". מפרש רבנו הזקן (לקוטי תורה ויקרא עמ' מח): לחם - זו התורה, שנמשלה ללחם (ראה שבת קכ). "עשר נשים" - הן עשרת כוחות הנפש. "ואפו עשר נשים לחמכם" - יש 'לאפות' את התורה שלומדים ברשפי האהבה לה' המתעוררת בעת התפילה, אהבה החודרת לכל עשרת כוחות הנפש. "בתנור אחד" - אש האהבה באה מהתבוננות ב'אחד', באחדות הבורא. רק כשלומדים תורה בצורה כזו נקלטים דברי התורה בנשמה, ואילו כשאין התורה 'אפויה' באש האהבה, אין היא 'מתעכלת' היטב בנשמה. ומוסיפים ואומרים: "ואכלתם ולא תשבעו" - חזרו על לימודכם שוב ושוב, ובכל פעם יהיו הדברים בעיניכם כחדשים ממש, עד שלעולם לא תשבע נפשכם בהם.



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

פנינה תורנית בלב תל-אביב

אלבוים על רקע תערוכת הציורים.
שירות אלקטרוני

במרכזה של תל-אביב, בין מוזאון תל-אביב לתאטרון הקאמרי, שוכנת פנינת-חמד יהודית ושמה ספריית הרמב"ם. כמו אי בודד של קדושה בתוך ים של חולין, השואב אליו פוסקי הלכה ומחברי ספרים, תלמידי ישיבות, חוקרים, סטודנטים וסתם עמך ישראל. כל אלה נמשכים אל האוצר הגדול של כשמונים וחמישה אלף ספרי-קודש, בכל תחומי היהדות.

בימים אלה מוצגת בכניסה לספרייה תערוכת דיוקנאות של גדולי ישראל. זה אוסף צנוע של הדפסי תמונות וציורים, שהתגלגלו עם השנים לספרייה. כך, למשל, אפשר לראות הדפס ציור של השוק בפוזנה, משנת תקצ"ה, ובו נראים רבי עקיבא איגר מלווה בשני דייני עירו. את הציור המקורי צייר צייר גוי, בהזמנת שלטונות פולין, והוא מוצג במוזאון ההיסטורי של פוזנה.

תערוכת ציורים

כמו-כן אפשר לראות את רבי חיים-עוזר גרודז'ינסקי ואת רבי איצ'לה מפוניבז', לצידם של רבנים נוספים ושל 'רבנים מטעם' ודמויות משכיליות ידועות, ב'כינוס היהודים' שנערך בפטרבורג (בשנת תר"ע) בחסות הצאר הרוסי. לצידם מוצגים עוד עשרות דיוקנאות, מוכרים יותר ומוכרים פחות.

התערוכה תקופתית ומתחלפת. בעבר הוצגו בה עמודי שער של ספרים שהדפיסו הפליטים היהודים בשנחאי, בימי מלחמת-העולם השנייה; תפילות לשלום המלכות שנישאו בבתי-הכנסת בארצות שונות; חידושי-תורה בכתב-יד, שבמקום להיטמן בגניזה, הוכנסו לכריכות של ספרי-קודש, ועוד.

מגניזות ועיזבונות

ספריית הרמב"ם, השוכנת בתוך בניין בית-אריאלה, הוקמה בשנת תרצ"ה על-ידי הרב ראובן מרגליות, בעל חנות ספרים מלבוב, שעלה באותה שנה ארצה, והחליט להקים ספרייה תורנית בעיר העברית הראשונה. מה שהחל כאוסף מגניזות ישנות ומעיזבונות של יחידים, נהפך עד מהרה לספרייה גדולה ומכובדת. בשנת הקמתה מלאו שבע-מאות שנה להולדת הרמב"ם, והוחלט לקוראה על שמו.

הרב מרגליות, תלמיד-חכם, בקי גדול, חוקר פורה ומחברם של כחמישים ספרים במגוון נושאים ותחומים תורניים, פיתח שיטות ייחודיות של מיון וקטלוג, המשרתות את הספרייה עד היום. בשתים-עשרה השנים האחרונות מנהל את הספרייה הרב אבישי אלבוים (40), בוגר ישיבת 'מרכז הרב', המתגורר ביישוב פדואל שבשומרון. אלבוים הצעיד את הספרייה אל עידן המחשב. יותר ממחצית הספרים כבר הועלו על המחשב.

בקש ותקבל

הוא מעניק שירות אישי לכל פונה על-ידי הדואר האלקטרוני (RAMBAML@HOTMAIL.CO.IL). "יושב יהודי בביתו ותוך כדי לימודו נתקל בהפניה לספר שאינו בהישג-ידו. הוא שולח אליי בקשה בדואר האלקטרוני, אני מאתר למענו את הספר, סורק את העמוד המבוקש ושולח אליו", אומר אלבוים.

בתא הדואר האלקטרוני שלו אפשר למצוא מגוון רחב מאוד של פניות שגרתיות ומעניינות כאחת. אברך 'כולל' מבני-ברק מבקש לקבל את ה'מזבח כפרה' על מסכת מנחות דף סא. יהודי תושב ארצות-הברית זקוק לתרשימים מקוריים של נעל לחליצה. ואילו ניר מן, איש קיבוץ בית-השיטה, מודה לאלבוים על עזרתו בחיבור הספר שכתב על סב-סבו, שאינו אלא תלמיד הבעש"ט, רבי לייב שרה'ס.

פינת ההלכה והמנהג

כדת משה וישראל

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: מדוע נחוץ רב לסידור הקידושין בחתונה?

תשובה: כדי שהחופה והקידושין יהיו כדת וכדין לא די שהברכות נאמרות בהטעמה ובניגון, וגם לא בדרשה נאה, אלא חובה להיזהר בהרבה פרטים 'טכניים'. מסדר הקידושין חייב להיות בקי בהלכות הקשורות לכך.

עניין ה'עדות' בקידושין הוא מהותי. הקידושין תקפים רק אם נערכו במעמד שני עדים כשרים, שומרי תורה ומצוות, שאינם קרובי-משפחה (גיסים או בני-דודים וכדומה) זה לזה או לאחד מבני-הזוג. על-כן מסדר הקידושין חייב לדאוג מראש לעד כשר שיעמוד לצידו (כאשר הרב משמש גם הוא עד), ובפרט בחתונות בציבור שאינו שומר תורה ומצוות.

על הרב לוודא שבני-הזוג הם אכן אלה שנרשמו ברבנות (ולא 'ממלאי-מקום' שלהם); שהטבעת היא רכושו של החתן (ולא שאולה); שהעדים ישימו לב לראות את נתינת הטבעת וקבלתה על-ידי הכלה; לשמוע את לשון "הרי את..." כולו, ולראות שהטבעת נשארת ביד הכלה.

אם ה'מסדר' ממלא את הכתובה, עליו לדעת כיצד למלא נכון את התאריך, השמות, הסכומים ושאר הפרטים (אם לא ניתנו הנחיות מוסמכות ממחלקת הנישואין), אופן חתימת העדים. עליו לדעת מה לעשות אם נשאר רווח, וכן מתי וכיצד אפשר לתקן טעויות. כדאי תמיד שיצטייד בטופס כתובה חלופי.

אם החתן אשכנזי או תימני יש לדאוג מראש ל'חדר ייחוד' מתאים ולייחד את הזוג כדין לאחר החופה. הספרדים אינם נוהגים בזה.

בגלל כל האמור רצוי מאוד שכל רב לא יערוך יותר מחופה אחת בכל ערב (ובפרט עם 'ייחוד').

מקורות: רמב"ם אישות ד,ו. שו"ת חתם סופר אה"ע סי' ק. הנישואין כהלכתם פ"ח (בסעיף כג שם – רשימת הקרובים הפסולים לעדות, ע"פ חו"מ סי' לג). 'גשר יהושע' על הרמב"ם הל' אישות, קונטרס "סידור קידושין...".



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il