שיחת השבוע - הגיליון השבועי לכל יהודי

הגיליון השבועי לכל יהודי. מס' 856, ערב שבת  פ' במדבר תשס"ג (30.5.2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר) ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

קובץ גרפי בפורמט PDF

לדף ההורדות

גליונות קודמים

עמוד 1

עמדה שבועית

 גם אכל, גם לקה, גם שילם

בדיוק  את המהלך הזה כבר ניסינו, ומה קיבלנו? ה'פרגמטיות' קצרת-הראות הרסה את העתיד בעבור כמה הבזקי מצלמות על המדשאות

זה היה כמו זרם חשמלי שהרטיט מיליוני לבבות של יהודים ברחבי העולם כולו. רבים עדיין זוכרים את הצמרמורת שאחזה בגופם ביום השלישי למלחמת ששת-הימים, כאשר שודרה קריאתו הנרגשת של מוטה גור: "הר-הבית בידינו!". כתב 'קול ישראל', שאינו שומר מצוות, דיווח בקול חנוק על שחרורו של הר-הבית. ירושלים והר-הבית חזרו לידי יהודים.

באותם ימים עדיין לא היינו יפי-נפש. עדיין לא הכרנו את כל הססמאות בדבר הצורך להקים מדינה פלסטינית בליבה של ארץ-ישראל. היינו פשוט יהודים, חשבנו כיהודים, התרגשנו כיהודים וניסינו לעשות מה שטוב ליהודים. שחרור ירושלים, חברון, קבר רחל וחבלי התנ"ך האחרים נגעו בנקודה יהודית פנימית ועמוקה, שבה כולנו שווים.

זה לא ימין

חלפו שלושים ושש שנים, ובדיוק בשבוע שבו שוחררה ארץ-ישראל מידי הכובש הזר, עומד ראש-ממשלה יהודי, ומסביר לחברי סיעתו ששלטון יהודי בארץ-ישראל הוא – לא פחות ולא יותר – כיבוש. יום קודם לכן העביר בממשלתו החלטה 'היסטורית', שבה הממשלה מקבלת את התכנית להקים בלב הארץ מדינה פלסטינית.

הטיעונים שבפיו היו מוכרים מאוד. אלה בדיוק המילים והמושגים של מפלגות השמאל הקיצוניות, רק"ח ושל"י בימים רחוקים, מרצ ומפם בימים אחרים. באלה הקלישאות ממש השתמשו אדריכלי אסון אוסלו. גם הם דיברו על הצורך בתהליך מדיני כדי להאיץ צמיחה כלכלית. אין כל חדש תחת השמש, מלבד העובדה המרה שהפעם אומר את הדברים נציג ה'ימין' (או הימין לשעבר, ליתר דיוק, שכן עם עמדות כאלה הוא כבר ממוקם עמוק בשמאל).

מנסים להציג את המהלכים הנוראים האלה כפרגמטיות. אין ברירה, טוענים, חייבים למצוא פשרה בין האידאולוגיה ובין המציאות. אכן, זו ארצנו ונחלת אבותינו, אבל האמריקנים לוחצים, והאירופים רוטנים, וצריכים למצוא פתרון לאוכלוסייה הערבית. אלה 'ויתורים כואבים', כדי להשיג שקט וביטחון, אהדה בין-לאומית ושגשוג כלכלי.

אלא שעל זה נאמר הפתגם – גם אכל דגים באושים, גם לקה, גם שילם. לא זו בלבד שיש כאן התכחשות לזיקה העמוקה של עם-ישראל לארצו, והכרזה שכולה חילול שם-שמים; אלא שגם מבחינה פרגמטית זו טעות מחרידה. וכי מדינה פלסטינית תביא לנו ביטחון, תמיכה בין-לאומית ושגשוג כלכלי? האם אחרי הניסיון המר של אוסלו מישהו עוד מסוגל להאמין בכך?

הלוא בדיוק  את המהלך הזה כבר ניסינו, ומה קיבלנו? יותר מאלף הרוגים, אלפי פצועים, ערעור הביטחון האישי, מלחמה של יותר משנתיים וחצי, משבר כלכלי מהקשים בתולדות המדינה, הרס התיירות, ירידה ברמת החיים, מצוקות חברתיות. המדינה כולה הידרדרה לעברי פי-פחת דווקא בגלל ה'פרגמטיות' קצרת-הראות, שהרסה את העתיד בעבור כמה הבזקי מצלמות על המדשאות.

תורת חיים פרגמטית

תורת ישראל היא פרגמטית, שכן היא תורת חיים. היא אינה עוסקת באידאולוגיות מופשטות, אלא כשמה כן היא – תורה מלשון הוראה, הוראה בחיים. היא מתמודדת עם המציאות הריאלית, עם הקשיים, עם הלחצים, אבל היא מעניקה לאדם מטען של חזון ואמונה לדבוק במטרתו, להתקדם לעבר היעד, לא להיכנע ולא להישבר. כך הבטיחה התורה את קיומו של העם היהודי, נגד כל הסיכויים.

שוב מתברר כי ארץ-ישראל, תורת ישראל ועם-ישראל הם יחידה אחת, שאין להפרידה. זה הצופן הפנימי של הקיום היהודי, ועלינו לשמור את שלוש השלמויות הללו, אם אכן חפצים אנו להישאר כאן עד הגאולה הקרובה לבוא על-ידי משיח-צדקנו.

בציפייה לגאולה

 "אף לעתיד לבוא כן, שנאמר יקראו לירושלים כיסא ה' ונקוו אליה כל הגויים. וכי מחזקת היא? אלא הקב"ה אומר לה: האריכי, הרחיבי, קבלי אוכלוסייך".

(ילקוט שמעוני בראשית סי' ז)

יש חדש

שבת של אחדות

שבת זו היא השבת שלפני חג-השבועות והיא גם חלה בערב ראש-חודש סיוון, היום שבו התאחד עם-ישראל "כאיש אחד בלב אחד" לקראת קבלת התורה. ראוי להזכיר את קריאת הרבי מליובאוויטש, לקיים בשבת זו כינוסים של אחדות ישראל, לגברים ולנשים (בנפרד, כמובן), ובהם לעורר את נקודת האחדות, שהיא ההכנה הראויה לקבלת התורה מחדש בחג-השבועות.

תפילה למען פולארד

ביום רביעי, ד' בסיוון, תהיה אי"ה ברחבת הכותל המערבי עצרת תפילה המונית למען שחרורו של יונתן בן מלכה פולארד. בתפילה ישתתף גם הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו שליט"א. העצרת היא חלק ממערכת של פעולות שמקיים הוועד הציבורי למען פולארד, כדי לעורר את דעת הקהל לעובדה שהיהודי הזה נמק בכלא שנים רבות בלי שייעשה המאמץ הדרוש לשחרורו.

התוועדות חסידית 2

נועם הפקות מגיש את התוועדות חסידית 2  - תקליטור ובו תשעה מניגוני חב"ד, מושרים בפי מקהלה, בעיבודים ווקאליים בלבד. מתאים לימים שבהם אסור להאזין למוזיקה, אבל גם בשאר ימות השנה מובטחת הנאה מרובה. טל' 1-700-704120 (אפשר להשיג גם את התקליטור הראשון).

זהירות בדרכים

סרט הזה"ב של מנוחה פוקס מלמד את הילדים להישמר בדרכים. הוצאת קו ותמונה. להשיג בקלטות וידאו ותקליטורי מחשב.

טל' 1-700-704120.



 

עמוד 2  (לתחילת הגיליון)

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 עם התפקיד באים הכוחות

בתחילת פרשתנו הקב"ה מצווה למנות את בני-ישראל "מבן עשרים שנה ומעלה". ידועה השאלה, הלוא הקב"ה יודע את מספרם של כל ברואיו ובוודאי את מספר בני-ישראל; לשם-מה אפוא הספירה?

השל"ה משיב: שהמניין נועד להקנות לבני-ישראל חשיבות מיוחדת, שכן "דבר שבמניין לא בטל". עם-ישראל הוא בבחינת "כבשה בין שבעים זאבים", ויש סכנה שבמרוצת הדורות יתבטל בקרב אומות-העולם. לכן ציווה הקב"ה למנות את בני-ישראל, כדי שיהיו "דבר שבמניין", ואז לא יתבטלו אלא יתקיימו לעד.

למה רק מבן עשרים?

על-פי הסבר זה מתעוררת שאלה גדולה: אם המניין נועד להעניק לעם-ישראל תוקף נצחי, כדי שלא יתבטל בקרב אומות-העולם, מן הראוי היה לספור כל אחד ואחת מבני-ישראל, כדי שכולם יהיו "דבר שבמניין"; מדוע הורה הקב"ה לספור רק את מי ש"מבן עשרים שנה ומעלה"?!

מכאן אנו למדים כי הכוח שהמניין נתן לעם-ישראל קשור במיוחד לתפקידם של מי שלמעלה מגיל עשרים. דבר זה קשור גם-כן לחג-השבועות, זמן מתן תורתנו, שפרשת במדבר נקראת סמוך לו ומשמשת הכנה לקראתו.

שהעולם ירגיש

החידוש המרכזי שנתחדש בשעת מעמד הר-סיני הוא, שניתן לעם-ישראל הכוח לחבר את הרוחניות עם הגשמיות, את הקדושה האלוקית הבלתי-מוגבלת עם העולם הזה הגשמי. קודם מתן-התורה לא היה אפשר לקדש חפצים גשמיים וליצור 'חפץ של קדושה', מאחר שהקדושה לא הייתה יכולה להתחבר עם העולם הגשמי. כאשר ירד הקב"ה על הר-סיני, נוצר החיבור הזה בין האלוקות ובין מציאות העולם.

משום כך היה צורך שבני-ישראל יהיו "דבר שבמניין". עם-ישראל חשוב ויקר לקב"ה גם בלא המניין, אולם מכיוון שתפקידם של בני-ישראל לפעול בתוך מציאות העולם ולהחדיר בו קדושה, היה צורך שהעולם, מצד טבעו וגדריו, יחוש שבני-ישראל הם "דבר שבמניין" ש"לא בטל". נמצא אפוא שעל-ידי המניין של בני-ישראל יכולים הם למלא את תפקידם ולעשות מהעולם הזה הגשמי דירה לו יתברך.

מתחיל מילוי התפקיד

תפקיד זה מוטל על היהודי בהגיעו לגיל עשרים. קודם לכן כוחותיו מופנים בעיקר לתיקון עצמו, על-ידי לימוד התורה. בן חמש הוא לומד מקרא, בן עשר – משנה, אחר-כך גמרא. הלימוד, מטבעו, מחייב הינתקות מהעולם והתמסרות ללימוד התורה ולהבנתה.

רק בהיותו בן עשרים, הגיל של "לרדוף", להיות "יוצא צבא", לצאת למלחמה לכיבוש העולם – או-אז מתחיל האדם למלא את תפקידו לעשות מהעולם הזה הגשמי דירה לו יתברך. זה השלב שהוא נזקק לכוחות מיוחדים למילוי שליחותו ותפקידו, ולכן הוא צריך להימנות ולהיות "דבר שבמניין", כדי שהעולם הגשמי יחוש את חשיבותו, וכך יוכל להכשירו להיות דירה לקב"ה.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1020)

אמרת השבוע

 מצווה לשמח

לבית-מדרשו של רבי מרדכי מלכוביץ' נכנסה פעם קבוצה של צעירים קלי-דעת, והחלו ללעוג לחסידים ולדרכיהם. בשלב מסויים התייצבו מול הרבי, חיקו את תנועותיו וצחקו לו. החסידים התרעמו על התנהגותם החצופה ורצו לגרשם, אולם הצדיק עצר בעדם ואמר:

"כל יהודי חייב לשמח אחרים, ואף עליי מוטלת חובה זו. את אוהביי אני משמח כשאני יושב עמם ומשמיע באוזניהם דברי תורה וחסידות. כיצד אוכל לשמח את מתנגדיי? – על-ידי שאניח להם לבוז לי".

מן המעיין

הקדוש-ברוך-הוא

 נסתרות דרכי ה'

דרכי ה' נסתרות מאיתנו, וכך צריך להיות. בשום פנים ואופן לא הייתי ממליך עליי אלוקים שדרכיו מובנות לאדם בשר-ודם, טיפה סרוחה.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק) 

 אין עוד שום מציאות

"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" (דברים ד,לה). המשמעות של "אין עוד מלבדו" אינה רק שאין חלילה אלוקה חוץ מהבורא יתברך, אלא שאין עוד שום מציאות כלל. שכן כל המציאות בטלה לגמרי לחיות האלוקית המחיה אותה בכל רגע ובוראת אותה מאין ליש, וממילא "אין עוד", כי חוץ מהקב"ה הכול הוא בבחינת אין ואפס ממש.

(דרך מצוותיך)

 היכן הקב

שאלו חסידים את רבי מנחם-מענדל מקוצק: היכן מקומו של הקב"ה. השיב להם: בכל מקום שמניחים לו להיכנס.

היכן אין הקב"ה נמצא?

כשהיה רבי יצחק-מאיר מגור בן שש שנים אמר לו אדם אחד: "אתן לך זהוב אם תאמר לי היכן נמצא הקב"ה". קפץ הילד והשיב: "אתן לך שני זהובים אם תאמר לי היכן הוא לא נמצא".

 קשורים ל"אחד"

"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל-ב ז,כג). פירש זאת רבנו הזקן בעל התניא: עם-ישראל, גם כשהוא שקוע "בארץ", בארציות העולם, עדיין הוא "גוי אחד" – קשור עם ה' אחד. השם יתברך ברא מהרוחניות - גשמיות, ועם-ישראל יוצר מהגשמיות - רוחניות.

 הקב"ה כצייר

"אין צור כאלוקינו אין צייר כאלוקינו" (ברכות י,ד). פירשו חסידים: ככל שצייר יכול לעשות תמונה חיה ומוחשית יותר, הוא נחשב מומחה גדול יותר. הווי אומר שמומחיותו ביצירת רושם מוטעה, כאילו הציור שאינו חי - חי הוא. אף הקב"ה כן: הוא ברא עולם שנראה כמציאות עצמאית, אך לאמיתו של דבר כל קיומו נובע מן החיות האלוקית השופעת בו בכל רגע. 

(אוצר פתגמי חב"ד)

 האוצר השמור

רבי אהרן מקרלין היה אומר: הכול יכולים לקחת מן האדם, רק לא את האלוקים שבליבו.

 

 המאריך ב"אחד"

"כל המאריך באחד מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות יג,ד). כל המרבה ומאריך להתבונן באחדות הבורא, ובכל דבר הוא רואה את הבורא ואת השגחתו הפרטית, והוא מתמסר לפרסום וגילוי ה"אחד" בעולם כולו, "מאריכים לו ימיו ושנותיו" נותנים לו אריכות ימים ושנים טובות ומאירות באור התורה ועבודה, להצליחו בעבודתו.

(ספר המאמרים קונטרסים) 



 

עמוד 3  (לתחילת הגיליון)

מעשה שהיה

 השבועה הגורלית

ר' משה ויטנברג היה עשיר גדול ונדבן נודע לצדקה. שום עני או נזקק שהתדפק על פתח ביתו לא יצא ריקם מלפניו.

פעם אחת בא אליו יהודי דל ואביון ושפך לפניו את ליבו השבור: בתו הגיעה לפרקה, ולאחר חיפושים רבים נמצא לה סוף-סוף חתן הגון ומתאים. שטר התנאים בין הצדדים אף הוא כבר נחתם ומועד החתונה התקרב והולך. אלא שאין בידו פרוטה לפורטה, ובוודאי אין ביכולתו לשלם את דמי הנדוניה שהתחייב עליהם. עתה חושש הוא כי בגלל זה יתבטל, חלילה, השידוך.

נגעו הדברים לליבו של ר' משה. מיד הוציא מכיסו את מלוא סכום הנדוניה ונתנו לאבי הכלה. "רק דבר אחד אבקש ממך", הוסיף ר' משה בחיוך, "אל-נא תשכח להזמין אותי לחתונה".

האב המאושר לא היסס לרגע. "בשבועה!", זרק, "אזמין אותך לחתונה".

מועד החתונה התקרב, ובגלל רוב הטרדות הכרוכות בהכנות לקראתה נשתכחה מן האב התחייבותו לר' משה – בשבועה – להזמינו לחתונה.

ליל הכלולות הגיע. המחותנים וקרובי-המשפחה משני הצדדים הגיעו. גם הידידים והמכרים באו, מקרוב ומרחוק. הכול כבר היה מוכן ומזומן לקראת החופה. והנה, רגע לפני החופה התעלף אבי הכלה והשתטח מלוא קומתו ארצה.

מבוהלים מיהרו הקרובים לעורר את אבי הכלה מעלפונו ולהגיש לו כוס מים. אך פקח זה את עיניו ומיד פרץ בבכי. כל הניסיונות להרגיעו עלו בתוהו. הוא בכה בכי סוער שלא נגמר.

הביטו בו המוזמנים בדאגה מהולה בתימהון. במיוחד נבוכו הורי החתן וקרוביו מההתפתחות הבלתי-צפויה. "מי יודע", החלו מתלחשים ביניהם, "שמא אינו מאוזן בנפשו ומיקח-טעות יש כאן!".

הכניסו את האב לחדר צדדי. גם הרב נכנס אחריו, לדובבו ולנסות לסלק את המועקה שבליבו. לאחר שנרגע מעט סיפר לרב על טוב-ליבו של ר' משה ויטנברג ועל מעשה החסד שעשה עמו. "את מלוא הסכום נתן לי ורק בקשה אחת קטנה ביקש – להזמינו לחתונה", חזר האב וגעה בבכי. "נשבעתי לו שכך אעשה, והנה עברתי על שבועתי!".

"אל דאגה", הרגיעו הרב, "דבר לא אירע. הבה נלך עתה, כל הקרובים והמוזמנים יחדיו, אל ביתו של ר' משה ונזמין אותו לחתונה. אף-על-פי שלא הוזמן בעוד מועד, ללא ספק יתרצה ויבוא".

ואמנם, המוזמנים כולם – ובראשם אבי הכלה והרב – יצאו לעבר ביתו המפואר של ר' משה, ששכן במרכז העיר והיה מוקף חומה נעולה בשער ברזל כבד. בהגיעם לביתו מצאו כי השער נעול מבפנים וחדרי הבית אפלים, חוץ מאגף אחד שנותר מואר. הדבר עורר תמיהה משום שעדיין הייתה שעת ערב מוקדמת.

אחד הצעירים שבחבורה דילג מעל השער ונכנס פנימה. אחר-כך פתח את השער מבפנים ואיפשר לכל המוזמנים להיכנס גם-כן. ועוד דבר עורר פליאה רבה – דלת הבית הייתה פתוחה לרווחה, כאילו עזב מישהו את הבית בחופזה ושכח לסוגרה.

נכנסו הרב ואבי הכלה פנימה, ואחריהם יתר המוזמנים. הגיעו עד החדר היחיד שממנו בקע אור ולתדהמתם גילו את בעל-הבית מוטל על הרצפה, כפות בידיו וברגליו, ופיו סתום בסחבה. חבילות של כסף היו מפוזרות על השולחן ואף על הרצפה סביב.

התירו את ר' משה מכבליו וסייעו לו לקום על רגליו. הוא היה נסער כולו. "כמו מלאכים משמים באתם!", מלמל, "מלאכים משמים!". בתוך-כך התברר כי כנופיית שודדים פרצה אל הבית, נעלה את שער החצר מבפנים והתנפלה על ר' משה. לאחר שכפתוהו בחבלים נטלו השודדים מכיסו את המפתח לכספת הכבדה והחלו מרוקנים אותה מתכולתה – סכום עצום של כסף.

הגנבים התנהלו בנחת ובשאננות, ביודעם כי אין בבית איש מלבד ר' משה עצמו, וכי שער הכניסה לחצר נעול מבפנים. הם לא ציפו שמישהו יפריע להם בביצוע מלאכתם.

כששמעו קול המולה מכיוון השער, נבהלו. מחשש להיתפס, מיהרו לנטוש את שללם ונמלטו בחופזה מצידו האחורי של הבית. "אילולא הגעתם עכשיו", אמר ר' משה לאבי הכלה ולכל הניצבים סביב, "הייתי מאבד את כל רכושי וייתכן שגם את חיי".

לאחר ששבה אליו רוחו והוא התאושש מהחוויה הקשה שפקדה אותו, הצטרף ר' משה אל הקהל הרב ויחדיו הלכו הכול לשמח את החתן והכלה.

לא חלפו ימים רבים, ור' משה שחש חוב עמוק להודות לה' על שהציל את חייו ורכושו, ביקש להקדיש את כל כספו למטרה מיוחדת של צדקה. לאחר התלבטות בינו לבין עצמו קיבל החלטה נועזת; בתוך פרק-זמן קצר חיסל את כל עסקיו בחו"ל, צרר את כספו ועלה לארץ-ישראל.

הגיע ר' משה (בשנת תרמ"ה) לירושלים ובנה בכספו שכונה חדשה, לא-הרחק משכונת מאה-שערים. בשלב ראשון הקיפה השכונה שלושים ותשע דירות. את הדירות השכיר בכסף מועט לתושבים העניים (ומי לא היה עני אז...).

אך דמי השכירות ששילמו הדיירים שימשו גם דמי קנייה, ובמרוצת הזמן נעשו הדירות שלהם. בדמי השכירות שקיבל בנה בינתיים ר' משה דירות נוספות, וכך הוסיף וסייע לעוד ועוד מעניי ירושלים. השכונה שהקים ר' משה ויטנברג קרויה עד היום– 'בתי ויטנברג'.

דרכי החסידות

 שורש כל הנשמות

תורת החסידות מחנכת שלא לשפוט בני-אדם על-פי מראה עיניים, אלא לזכור שעיקרו של האדם הוא הנשמה שבקרבו, ושגם אדם פשוט ונבער מדעת עשוי להיות בעל נשמה גבוהה. התייחסות זו מעוררת את השאלה, מה פשר החלוקה הזאת בין נשמות נמוכות לנשמות גבוהות? וכי גם בנשמות יש סולם מעמדות?

לכאורה, כך הוא. יודעים אנו שיש דרגות אין-ספור בנשמות, החל בנשמות גבוהות וזכות ביותר, נשמות הצדיקים הגדולים, וכלה בנשמות ירודות ונחותות. הנשמות הגבוהות, גם בירידתן למטה, מאירות בגוף בעוצמה רבה עד שגשמיות העולם אינה מסתירה להן את האור האלוקי והקדושה שבכל דבר. לעומתן, הנשמות הנמוכות זקוקות לעמל רב וליגיעה עצומה כדי להגיע לשמץ של הרגשה בעניינים רוחניים-אלוקיים.

ועם כל זה ועל-אף הפערים האין-סופיים בין הדרגות של הנשמות, חלילה לנו מלחשוב שיש כביכול הבדלים במהותן הפנימית. כל הנשמות כולן, מראש כל המדרגות ועד סוף כל הדרגות, נחצבו ממקור אחד, וכולן "חלק א-לוה ממעל ממש". במהותה הפנימית והשורשית, גם הנשמה הפחותה ביותר של היהודי הקל-שבקלים, היא אותה נשמה ממש שבצדיק הגדול שבגדולים. אותה נשמה ממש!

יכולת הגילוי

סוגיה זו מוסברת בהרחבה בפרק ב בספר התניא. רבנו הזקן מבאר, שכאשר מדברים על עצם הנשמה, על הנקודה הבסיסית והשורשית ביותר שלה - אין כל אפשרות לחלק בין נשמה לחברתה. אי-אפשר לומר שיש הבדלים ב"חלק א-לוה ממעל ממש". אין זה עניין שאפשר לאמוד במונחים של יותר ופחות, גדול וקטן. ברגע שאמרת שהנשמה היא חלק מהקב"ה ממש - אמרת בעצם שאין למעלה מזה. מבחינה זו, גם הנשמה ה'נחותה' ביותר היא "חלק א-לוה ממעל ממש", ומשמעות הדבר, שבמהותה השורשית היא ניצבת בדרגה הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

אם-כן, איך אפשר לחלק את הנשמות לגבוהות ולנמוכות? חלוקה זו אינה במהות הבסיסית של הנשמות, אלא בשאלה עד כמה אותה מהות שורשית של כל נשמה מצליחה להתגלות ולבוא לידי ביטוי. נשמה שהירידה אל תוך העולם מגבילה אותה רק במעט, נחשבת 'נשמה גבוהה', ואילו נשמה שעברה גלגולים רבים בתהליך ירידתה, וקשה לה הרבה יותר לגלות את מהותה הפנימית - נקראת 'נשמה נמוכה'.

ירידה בעולמות

בתהליך ירידתן לעולם הזה הנשמות עוברות דרך כל העולמות הרוחניים, ובכל עולם כזה הן לובשות את מושגיו ואת לבושיו. ידוע שהעולמות מתחלקים, באופן כללי, לארבעה - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. נשמה שעברה את כל ארבעת העולמות הללו ולבשה את לבושיהם, נקראת 'נשמה דעשייה'. כלומר, הדמות הסופית שלה מורכבת מהחותם שהעניק לה העולם התחתון, עולם ה'עשייה'. נשמה שירדה לעולם-הזה היישר מעולם ה'יצירה', כלומר, שלא התגשמה במושגי עולם ה'עשייה' - היא נשמה גבוהה יותר, 'נשמה דיצירה'. הנשמות הגבוהות, המכונות 'נשמות דאצילות', ירדו לעולם-הזה היישר מעולם ה'אצילות' העילאי ולא הוגבלו על-ידי העולמות הנחותים יותר. נשמות אלה, גם בהיותן כאן, רואות את הדברים כפי שהם נראים מעולם ה'אצילות'.

רואים אנו אפוא שההבדלים בין הנשמות אינם במהות העצמותית שלהם, אלא מצטמצמים בשאלה, באיזו מידה מהות זו יכולה להתגלות ולבוא לידי ביטוי. מכאן שגם הנשמה הפשוטה ביותר אוצרת בתוכה את הכוחות העילאיים ביותר, ונחיתותה מתבטאת רק בכך שקשה לה לגלותם ולבטאם. אך בעת הצורך, מתגלים כוחות אלה, כמו למשל בשעה של מסירות-נפש. כי נשמה יהודית - מי יידע את גדולתה.



 

עמוד 4  (לתחילת הגיליון)

חיים יהודיים

"נעשיתי יהודי שמח במיוחד"

בן-ברוך: הבעש"ט משך אותו ליהדות

לפני כשלוש שנים וחצי אירע לברוך בן-יעקב נס. הוא נהג ברכבו מביתו בקריית-ארבע לחברון, להתפלל ערבית במערת-המכפלה. עמו במכונית היה גם טרמפיסט, תושב שכונת תל-רומיידה. בחוץ שררה עלטה. ליד הסיבוב שלפני המערה נפתחה לעברם אש עזה מן המארב. בתום הירי נמלטו מהמקום שני מחבלים והותירו בשטח מכונית מנוקבת ככברה ועשרים ושישה קליעים פזורים בתוכה ובסביבתה. הטרמפיסט נפצע בכף-ידו. ברוך נפגע מרסיסים בלבד ויצא בשריטה קלה בכתפו.

כמה חודשים לאחר זאת נולדו לו ולרעייתו צמד תאומות. ברוך לא שכח את הנס שנעשה לו והחליט לבטא את השמחה על הנס ואת התודה למחולל הנס בשמותיהן של הבנות – רוני-צהלה ושיר-חסיה ("מלשון מחסה וגם חס י-ה", כדבריו).

משמח חיילים

"מאז הנס שאירע לי נעשיתי יהודי שמח במיוחד", אומר ברוך. "אני מרגיש כי הקב"ה נתן לי את החיים במתנה. החלטתי לא רק לשמוח בעצמי אלא גם לשמח אחרים". את השמחה הזאת הוא נוהג לחלוק, יום-יום, עם חיילי צה"ל המשרתים בגזרת חברון. בשעות הפנאי הוא הולך אליהם, משוחח איתם, מספר להם סיפורים על הבעל-שם-טוב, שר ופורט על מיתרי הגיטרה שלו.

ברוך הוא דמות מוכרת לחיילים וחביבה עליהם. בבוקר הוא לומד ב'כולל', שהוקם סמוך לקבר הרבנית הצדקת מנוחה-רחל סלונים. בערב הוא מנגן בשמחות ובאירועים. בין לבין הוא פוגש את החיילים.

משיכה ליהדות

לא תמיד היה ברוך (40) "יהודי שמח במיוחד". הוא נולד בניו-יורק להורים נוצרים קתולים, שנתנו לו את השם ג'ון ויקס. כשהיה בן שלוש-עשרה הזמין אותו חבר יהודי לבית-הכנסת השכונתי, לחגיגת בר-המצווה שלו. ברוך הוקסם מהאווירה בבית-הכנסת וממעמד העלייה לתורה. זו הייתה הפעם הראשונה שחש משיכה ליהדות.

כעבור ימים, כשהלך לאוניברסיטה, החל ללמוד היסטוריה והרבה לעסוק בתולדות עם-ישראל. בה בעת החל לבלוע ספרי הגות ומחשבה על היהדות ועל תנועת החסידות. "הייתי קורא ארבעה-חמישה ספרים בשבוע", הוא מספר. "במיוחד כבשו אותי תנועת החסידות ודמותו של הבעל-שם-טוב. התרגשתי מיכולתו לגלות בכל אדם את הנשמה שבו ולראות בכל דבר את הפנימיות".

חושן טהמם

בן עשרים ואחת החליט סופית כי מקומו ביהדות והחל בהליכי גיור. כעבור כשנתיים עלה ארצה והשלים את התהליך. שמונה שנים למד ב'מכון מאיר' בירושלים. התחתן עם מרים – ילידת לנינגרד, יהודייה מבטן ומלידה שנתוודעה ליהדותה בפעם הראשונה בהיותה בת ארבע-עשרה, מפי גיסהּ, זאב בראודר, שנולד בוויטבסק וחזר בתשובה על-ידי חסידי חב"ד ברוסיה. זאב מתגורר אף הוא בקריית-ארבע.

לברוך ולמרים ארבעה בנים וארבע בנות. לכולם שמות מקוריים ובעלי מסר ייחודי. רק שמה של נכדתם, בת בתם הבכורה, ליבה, המתגוררת בשכונת 'אברהם אבינו' – עולה במקוריותו על כולם. לקטנה, שבעוד פחות מחודש תמלא לה שנה, קוראים חושן טהמם. את השם השני לא תמצאו בתנ"ך. אולם אם תחפשו פסוק שהמילה 'טהמם' היא ראשי-התיבות שלו, תקבלו את הפתרון – "טובה הארץ מאוד-מאוד".

פינת ההלכה והמנהג

חג צמוד לשבת

מאת הרב יוסף גינזבורג

רב אזורי עומר

שאלה: אילו הלכות מיוחדות נובעות מכך שחג-השבועות חל השנה בערב שבת?

תשובה: השאלה שקביעות זו מעוררת היא בדבר בישול בחג לצורך השבת. כידוע, מותר לבשל ולהכין אוכל בחג לצורך החג, אבל לא לצורך יום אחר, אפילו הוא שבת. על-כן תיקנו חז"ל את התקנה הנקראת 'עירוב תבשילין', שעיקרה הכנת תבשיל מיוחד בערב החג לצורך השבת, ועל-ידי כך מותר לבשל ולאפות וכו' בחג לצורך השבת.

וכך עושים זאת:

מכינים בערב החג חתיכת בשר (או תבשיל אחר) בנפח 27 סמ"ק לפחות, וכן חתיכת לחם בנפח 54 סמ"ק לפחות, ומניחים אותן בצד. בזמן שמקצים אותן למטרה זו מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב", ומוסיפים: "בעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולתקן ולעשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת".

את הלחם והתבשיל יש לשמור במקרר לפחות עד שמסיימים לעשות בחג את כל ההכנות לשבת.

רב העיר או הקהילה נוהג לכוון בשעת עירובו להוציא ידי חובה את כל מי ששכחו לעשות עירוב, אולם עירובו של הרב מועיל רק למי ששכח (בפעם הראשונה בחייו) או לא ידע שיש לעשות זאת. מי שידע וזכר אלא שהתעצל וסמך על עירובו של הרב, עליו לשאול רב מוסמך כיצד לנהוג.

חשוב לדעת שהעירוב מאפשר לעשות רק מלאכות שאפשר ליהנות מהן בחג עצמו (אם רוצים), אבל אין הוא מתיר להתחיל בישול בערב שבת בסוף היום, כאשר כבר אי-אפשר ליהנות ממנו בחג.

מקורות: שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן סי' תקכז.



 

לדף הראשי

 

בית חב"ד | חדר עיון | חדר ילדים | חדר חדשות | בית דפוס | מודיעין | מפתח עניינים 

(c) כל הזכויות שמורות
צעירי אגודת חב"ד - המרכז / אגף ההוצאה לאור
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס': 03-9606169
ראש מדור אינטרנט: יוסף לב-ארי  *  יו"ר:  הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

chabad@chabad.org.il