עמדה שבועית

אמונה מול הפחדה

עם-ישראל קיים בזכותם של אנשים כיהושע וכלב, אנשי-אמונה, שרואים את הקשיים בעיניים נכוחות, ובכל-זאת מאמינים בכוחנו להתגבר עליהם. הם צדקו ולא מוציאי דיבת הארץ רעה

לכל ילד שלומד חומש ומגיע לפרשת המרגלים ברור לגמרי מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה. יהושע וכלב – הם הטובים, ואילו המרגלים, מוציאי דיבת הארץ רעה, הם קטני-אמונה ומפיחי תבוסתנות ובהלה. מכיוון שהתורה גם מספרת לנו את תוצאותיו המרות של הסיפור, אין ספק איזו דרך נכונה ואיזו מוטעית והרת-אסון.

מבחינה מסויימת יש דמיון היסטורי עמוק בין תקופתנו לבין דור המדבר. הם עמדו אז לפני הכניסה לארץ-ישראל בפעם הראשונה, ואנו עומדים לקראת הגאולה האמיתית והשלמה. בני-ישראל במדבר התלבטו בין האמונה בה' ובין עוצמתם של עמי כנען, וזו בדיוק ההתלבטות שמעסיקה את העם בימינו.

חגבים בעינינו

המרגלים דיברו בשם הילדים: "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז". כיום מטיחים בנאמני ארץ-ישראל כי בגלל נחישותם להיאחז בארץ-ישראל נגרמים הפיגועים והמלחמות, ובגלל המתנחלים נמשך הרג הבנים. כמה דומה!

כדאי לבחון את הדרך שנקטו המרגלים בניסיונם להניא את העם מהכניסה לארץ-ישראל. הם הפחידו אותו וזרעו בו מורך-לב: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו"; "עז העם היושב בארץ", אמרו המרגלים. ממש כטענה הנשמעת בימינו, שלא נוכל לנצח את האוייב, ושאין בנו הכוח לחסל את טרור המתאבדים.

ההפחדה, כנראה, עובדת. עם שלם, שראה לא-כבר את ניסי ה' ונפלאותיו, יושב לבכות. זו אחת הסיבות שכאשר בני-ישראל יוצאים למלחמה, מצווה הקב"ה להכריז: "מי האיש הירא ורך-הלבב - ילך וישוב לביתו, ולא יימס את לבב אחיו כלבבו". אין דבר חמור מהורדת מורל העם ומהטלת מורך בליבו, דווקא בשעה שנדרשים עוז-רוח ומסירות-נפש.

משפט-מפתח חשוב מופיע בדברי המרגלים. כשהם חוזרים ומספרים לעם-ישראל על הענקים שראו בארץ כנען, הם אומרים: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". זו מהות הבעיה: משפילים אותך ובזים לך, אבל בעצם הכול מתחיל מזה שאתה 'חגב' בעיני עצמך. אם לא תראה את עצמך 'חגב', יכבדו אותך ויעריכו אותך גם האחרים.

יש עוצמות

תוצאותיו של חטא המרגלים ידועות לנו. כל מי שנגררו אחר תעמולת ההפחדה, לא זכו להיכנס לארץ-ישראל. המרגלים, מוציאי דיבת הארץ רעה, נענשו עונש קשה. ואילו דור הבנים - שאת שלומו ביקשו כל-כך להבטיח - הוא שנכנס בסופו של דבר לארץ-ישראל, התנחל בה והכה שורשים באדמתה.

יהושע וכלב אומרים דברים שאקטואליותם לא נפגמה גם אחרי שלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה: "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת... אל תיראו את עם-הארץ". אם נתרגם את השפה התנ"כית ללשון ימינו, הם אומרים כך: הלוא אתם רואים שלא הגענו לכאן מעצמנו. הקב"ה מגלה את אהבתו לנו, והוא מוסר לידינו חבלים מהארץ המובטחת. אם-כן, מדוע אתם חוששים? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה עושה איתנו את כל הניסים הללו כדי להרע לנו?

עם-ישראל קיים בזכותם של אנשים כיהושע וכלב, אנשי-אמונה, שרואים את הקשיים בעיניים נכוחות, ובכל-זאת מאמינים בכוחנו להתגבר עליהם. במונחים ריאליים היה העם היהודי צריך לחדול מלהתקיים כבר לפני אלפי שנים. אנו קיימים בכוחה של האמונה ובזכות מסירות-הנפש היהודית.

שוב ושוב נוכחנו, כי בעם-ישראל טמונים כוחות אדירים. השאלה היא אם מצליחים לגלות את העוצמות הללו, לגייס את רוח-העם, ולהשיג הישגים כבירים, או שמא חלילה מדכאים את הרוח, מגבירים פחדים ונסוגים נסיגה אחר נסיגה. פעם אחת נכשלו בני-ישראל בחטא המרגלים, תפקידנו – לא לחזור עליו.

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

 יש לימוד ויש לימוד

המרגלים ששלח משה לארץ-ישראל היו אנשי-מעלה, "ראשי בני-ישראל". מכאן שהתנגדותם להיכנס לארץ נבעה דווקא מדרגתם הרוחנית העליונה. ואכן, מוסבר בתורת החסידות, שהמרגלים ניסו למנוע את הכניסה לארץ משום שרצו להישאר בעולם הרוחני של לימוד התורה, כפי שחיו בני-ישראל במדבר, ולא לרדת לעולם המעשה של קיום המצוות המעשיות בארץ-ישראל.

אך דבר זה עצמו דורש ביאור: איך ייתכן שאנשי-מעלה, ראשי השבטים, יטעו בעניין כה יסודי ולא יבינו את גודל חשיבותו של מעשה המצוות; והלוא התורה כולה מדברת על חשיבות קיום המצוות?!

די להם במדבר

עלינו לומר, שהמרגלים אכן ידעו והבינו שאי-אפשר להסתפק בלימוד תורה ושיש הכרח לקיים את המצוות המעשיות, אך לשיטתם היה אפשר להסתפק בקיום המצוות שקיימו בני-ישראל במדבר. לא מוכרחים להיכנס לארץ-ישראל ולעסוק בחיי החולין, כדי לקיים את כל המצוות הקשורות בחיים הארציים הרגילים; די במצוות שמקיימים בתנאי המדבר – כך טענו.

לכאורה נראה שהמרגלים היו שלמים בדרגתם הרוחנית וברובד של לימוד התורה, ורק השלב של המעשה לא היה בתכלית השלמות אצלם. האמת היא, שהחיסרון במעשה מוכיח שגם לימוד התורה שלהם לא היה מושלם, שהרי "לא המדרש עיקר אלא המעשה".

שלושה אופנים

בעיקרון זה, שהמעשה הוא עיקרו של הלימוד, יש שלושה אופנים. הראשון הוא, שהמעשה הוא 'אבן-הבוחן' שהלימוד הוא אכן לימוד ראוי לשמו. בעולם השכל יכולות להיות סברות לכאן ולכאן, וכאשר הלימוד תואם את ההלכה בפועל, הדבר מעיד שהלימוד אמיתי.

אופן שני – השלמות של הלימוד היא כאשר "תלמוד מביא לידי מעשה". כל עוד האדם עוסק בשכל תאורטי, ייתכן שלא יתאמץ יותר מדי לבדוק אם סברותיו אמיתיות ונכונות בתכלית; אולם כשהוא יודע שעל-פי המסקנות השכליות הללו נחתכים דברים הנוגעים למעשה בפועל, הוא מתעמק יותר בלימוד ומקפיד יותר לבחון שרעיונותיו נכונים ואמיתיים לחלוטין.

מהשכל אל המעשה

האופן השלישי והנעלה ביותר – ה"תלמוד" עצמו "מביא לידי מעשה". הרעיון השכלי חודר עמוק כל-כך בפנימיותו של האדם, עד שהוא מתבטא גם בהתנהגותו המעשית. בדוגמת דברי הרמב"ם: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו… כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו וכו'". חכמה אמיתית פירושה, שהיא מתעצמת עם האדם עד שהיא באה לידי ביטוי בכל פרט של חייו.

בנקודה זו טמון חסרונם של המרגלים. הם עמדו בדרגה רוחנית גבוהה, אבל לימוד התורה שלהם נשאר בעולם הרוחני ולא ירד לידי מעשה. לו היה לימודם עומד בדרגה העליונה והאמיתית, היו מבינים שדווקא השלמות של לימוד התורה מחייבת את הכניסה לארץ-ישראל, כדי שהתורה תתבטא בחיי המעשה ובקיום המצוות המעשיות בארץ-ישראל.

(לקוטי שיחות כרך חי, עמ' 153)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

 

חיוך קטן

הבעש"ט ישב בחברת תלמידיו ואמר לפניהם דברי-תורה. כדרכו היה שיעורו של הבעש"ט משולב נגלה וסוד. "הכול תורה אחת מאיתו יתברך", היה אומר, ו"נגלה בלי סוד, כגוף דומם בלי נשמה".

השיעור היה משובב-לב וחידושי התורה שקלחו מפי הבעש"ט הלהיבו את השומעים. בסיומו של השיעור הבחין הבעש"ט בחיוך של זחיחות-דעת ושביעות-רצון-עצמית על פניהם של כמה מהתלמידים.

נתן בהם הבעש"ט מבט חד וחודר. "הקשיבו ואספר לכם סיפור שממנו תלמדו מה יכול לעולל חיוך שאינו במקומו", אמר ופתח בסיפורו:

שני יהודים התגוררו בשכנות זה לזה. האחד למדן, וחברו - נפח פשוט. שניהם השכימו קום לעיסוקיהם קודם עלות-השחר. זה פנה לבית-המדרש, לתלמודו, וזה פנה לנפחייה, לקורנסו ולסדנו.

כשהגיעה שעת סעודת השחרית, היו השניים שבים לבתיהם. בדרכו מבית-המלאכה, מיהר הנפח לבית-הכנסת 'לחטוף' תפילת שחרית מהירה. יום-יום היו השניים נפגשים בדרך, מהנהנים בראשיהם לשלום זה לזה.

על פניו של הלמדן היה נסוך חיוך קל של נחת-רוח, ועיניו הביעו ביטול כלפי שכנו. כאילו אמרו: "אני עמל והוא עמל, אך ראו את ההבדל בינינו. אני למדתי כמה דפי גמרא, טבלתי במקווה טהרה לפני התפילה, והתפילה עצמה - בדבקות הייתה, במתינות, כמונה מעות. ואילו שכני, מה הוא?".

לעומתו היו פניו של הנפח עטופות צער ועוגמת-נפש. בליבו היה אומר: "מה ערך לשנותיי הכלות ואובדות. הנה, שכני מילא כרסו תורה, ואני, במה אני מבלה את חיי? תמיד על-יד הסדן, תמיד עם הקורנס, הפרסות והסוסים. מה יהיה בסופי?".

חלפו שנים והשניים הלכו לעולמם ונקראו להתייצב לפני בית-דין של מעלה. התבקשו השכנים, הלמדן והנפח, למסור דין-וחשבון מפורט על חייהם בעולם-הזה.

ראשון ניגש הלמדן אל הדיינים. בצעדים בוטחים ובראש זקוף פסע לעברם, ובקול צלול ורם אמר: "לא כדל וכרש באתי לפניכם. הרבה תורה למדתי והרבה מצוות קיימתי. יום-יום, בטרם קרא התרנגול, רכנתי על הגמרא. לאחר מכן ייחדתי ייחודים בשעת התפילה והקפדתי בקיום מצוות, קלה כחמורה".

מן הצד הופיעה שיירה של מלאכים מליצי-יושר; ביד כל אחד ואחד מהם חבילות-חבילות של דפי גמרא שלמד הלמדן בחייו. שמו את כולן על כף-המאזניים, הוסיפו גם את התפילות והייחודים. הכול נבדק ונשקל, ולא היה ספק - מקומו של יהודי זה בגן-העדן, בין החכמים והצדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם.

אחריו ניגש הנפח אל דוכן הדיינים. ברגליים כושלות ובראש מורכן התקרב הנפח ובקול רפה פתח ואמר: "ככלי מלא בושה עומד אני לפניכם, שופטי-צדק. תורה - לא למדתי. להתפלל כראוי - לא התפללתי. כל ימיי, מבוקר ועד ערב, פרזלתי פרסות סוסים ושימנתי גלגלים. עול החיים והפרנסה הכביד על צווארי. אישה היה עליי לפרנס ובנות להשיא".

כשסיים הנפח את דבריו, הופיעו מלאכי מעלה ובידיהם שני צרורות. על כף ימין של המאזניים הניחו את המצוות, ועל הכף השנייה - את צרור העברות. גם הפעם נבדק בקפידה משקלה של כל עברה ונבחן טיבה של כל מצווה. ולשון-המאזניים מתנועעת ימינה ושמאלה, ואין הכרעה ברורה.

לפתע באו ביעף עוד שני מלאכים - האחד סנגור והאחר קטגור. ראשון הדוברים היה הקטגור. בידו החזיק חבילה קטנה ועליה רשום שמו של הלמדן. "בחבילה זו, השמורה באוצר הגנזים", אמר הקטגור, "חיוך קל של ביטול, שהעלה תלמיד-חכם זה על פניו בכל בוקר, כאשר חלף על פני שכנו הנפח". שוב הונחו מעשיו של הלמדן על כפות-המאזניים, לשקילה מחודשת. בתוך כך פתח הקטגור את החבילה, הוציא מתוכה את החיוך והניחו על כף שמאל. בחנו הדיינים את החיוך מכל צד ועבר וראה זה פלא - משקלו של חיוך דק זה הסיט את לשון המאזניים שמאלה והדין הוכרע לרעה.

אז קיבל המלאך השני, הסנגור, את רשות הדיבור. גם הוא נשא בידו חבילה קטנה, דומה בממדיה לזו שהחזיק עמיתו קודם-לכן. "כאן שמורה אנחת 'אוי' שקטה, שפרצה מליבו של הנפח יום-יום בשעה שראה את שכנו הלמדן חולף על פניו, מבית-המדרש לביתו. אנחת-יגון על שנאנס לשאת בנטל הפרנסה ולא זכה לעסוק בתורה כשכנו. תבוא אנחה זו ותלמד עליו זכות", אמר הסנגור.

בהוראת הדיינים הועלו על המאזניים בפעם השנייה מצוותיו ועברותיו של הנפח.  הוציא הסנגור את האנחה מהחבילה והטילה אל כף ימין. ואמנם, האנחה הטתה את כף-המאזניים לזכות, ופתחה לפני הנפח את שערי גן-העדן.

סיים הבעש"ט את סיפורו ואמר: "ובכן, תורתנו תורת ה', מי מאיתנו יוכל להעריך גדולתה וקדושתה. אך לעיתים חיוך אחד קטן וקל של זחיחות-דעת וגאווה, עלול להטיל טיפת ארס לתוך הלימוד ולהכריע את הכף כולה לצד הלא-רצוי".

 (על-פי 'סיפורי צדיקים', בעריכת ש. רז)

דרכי החסידות

חיים יהודיים

כי מהגולן תצא תורה

שנה של שקט מדיבורים מדיניים על "עתיד הגולן" הספיקה ליושבי חבל-ארץ חיוני ויפה זה כדי להתאושש ולפתוח במבצע אכלוס נמרץ, המתנהל בעצם ימים אלה. על-אף הדימוי ה'חילוני' של מתיישבי הגולן - שבעה מתוך שלושים יישוביו הם דתיים בהגדרתם, וגם ביתר היישובים מתגוררים לא-מעט תושבים שומרי מצוות.

ביישוב אבני-איתן, הדרומי ביותר בגוש היישובים הדתיים בגולן, לא המתינו לשקט המדיני וגם לא למבצע האכלוס הנוכחי כדי להתרחב. להפך, לפני כשנה, בשלהי כהונתו של ראש-הממשלה ברק, כשהדיבורים על מסירת הגולן לידי הסורים היו בשיאם, קלט היישוב עשרים וארבע משפחות חדשות והגדיל את אוכלוסיית היישוב בכחמישים אחוזים.

על שם הנופלים

ליבה של הקבוצה החדשה הוא חבורת אברכים, בוגרי ישיבת ההסדר במעלות. אליהם הצטרפו חברים ומכרים חדורי אידאלים. בראש הקבוצה עומד הרב יניב חניא (28), איש חינוך ותורה, שקודם-לכן הקים וניהל את פרוייקט 'מעגלים', שפעל בקרב יותר מאלף בני-נוער במעלות ובסביבתה.

היישוב אבני-איתן הוקם על-ידי גרעין של 'הפועל המזרחי', בשנת תשל"ד, זמן קצר לאחר מלחמת יום-הכיפורים. חברי הגרעין ביקשו להנציח בדרך זו שמונה מחבריהם שנפלו בקרבות על הגולן. השם אבני-איתן הוא למעשה ראשי-התיבות של שמות הנופלים.

'כולל' ותיירות

אבני-איתן ממוקם על שטח מישורי, שתחילתו בשיפולי החרמון וסופו בדרום הרמה, מעל 'המפל השחור' שבנחל אל-על. במקום כשמונים משפחות (כשלוש-מאות נפש), המתבססות על חקלאות ותיירות. ביישוב תחנת מחקר חקלאית, שבה מפתחים זני נשירים (דוגמת משמשים ואפרסקים), המתאימים לאזור, וכן ענף פרחים מפותח, בעיקר לייצוא. ויש גם חדרי-נופש וחוות אוהלים בסגנון אינדיאני.

עם הגעתו לאבני-איתן הקים הרב חניא ביישוב את מכון 'לב הגולן', שהוא בעצם סוג של 'כולל'. במכון חברים עשרים אברכים, ועוד ארבעה רווקים, המשלבים לימוד תורה עם פעילות להפצת תורה ויהדות ביישובי הסביבה.

המחשב עוקב

גולת-הכותרת של פעילותם ה-א פרוייקט 'שורש'. זה מפעל ייחודי, ששולח שיעורי-תורה 'אישיים' למאות מנויים. אפשר לבחור שיעור באחד מארבעת הנושאים - מצוות, מידות, תנ"ך וגמרא. הרב חניא, שהוא גם בעל הכשרה מקצועית במחשבים, פיתח תוכנה מיוחדת, המאפשרת ניהול קשר אישי עם כל נמען. "אם מקבל השיעור נוסע, למשל, לחו"ל או יוצא למילואים, הוא מודיע לנו על כך. כשישוב לביתו, ימצא בתא הדואר שלו שיעור מהנקודה שהפסיק בה. המחשב יוזן בנתונים ולאחר מכן יפעל אוטומטית".

חברי המכון שוקדים על כתיבת השיעורים, והרב חניא מדריך ומאשר. "המטרה היא 'לפתוח' את שערי התורה לציבור הכללי ולהגיע למספר גדול ככל האפשר של יהודים", אומר מנהל המכון, שמוליק לייזרוביץ. הוא מציין בסיפוק את העובדה ש"בין המנויים יש גם רבים שאינם שומרי מצוות, המתגוררים בקיבוצי הגולן". באבני-איתן מבססים את האחיזה בגולן במישור הגשמי ובמישור הרוחני כאחד.

הרב חניא ותלמידיו. הפצת תורה מהגולן.

פינת ההלכה והמנהג

להתעטף בציצית