עמדה שבועית

מי קובע נורמות מוסריות

האם התפיסה המוסרית יכולה להתבסס על משחקי רוב ומיעוט? האם מושגי הטוב והרע נקבעים בבחירות דמוקרטיות? הלוא כשם שהיחיד עלול להשחית את דרכו, גם הרוב עלול להידרדר להתנהגות בלתי-מוסרית

החברה האנושית נוהגת לגנות התנהגות בלתי-מוסרית, ואף להעניש את מי שמפרים את ערכי המוסר. כלל זה נכון כל עוד החריגה מהנורמות המוסריות היא נחלתו של היחיד. ברגע שהחריגה נעשית על-ידי ציבור גדול ועל-אחת-כמה-וכמה על-ידי הרוב, לא זו בלבד שאין היא זוכה לגינוי, אלא החריגה עצמה נהפכת לנורמה המוסרית הנכונה, כביכול.

אנחנו קוראים השבת את סיפורו של המבול. הדבר אירע כאשר האנושות הידרדרה לשפל מוסרי שלא היה כמותו – "ותימלא הארץ חמס... כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ההשחתה הייתה חמורה כל-כך, עד שלקב"ה לא נותרה כביכול ברירה אלא לכלות את כל העולם ולהצמיח מנח אנושות חדשה, מוסרית יותר.

אבל סביר להניח שהחברה האנושית של דור המבול לא ראתה את עצמה בלתי-מוסרית. להפך, השחיתות נתפסה התנהגות מוסרית נכונה, ואילו העזרה לחלשים נחשבה  חריגה מערכי המוסר. כך עלולה חברה אנושית שלמה להידרדר לשפל מוסרי איום, עד כדי היפוך גמור של מושגי הטוב והרע.

מקור יציב אחד

זו השאלה האמיתית העומדת לפנינו בבואנו לדון על ערכי המוסר - מי קובע אותם? האם התפיסה המוסרית יכולה להתבסס על משחקי רוב ומיעוט? האם מושגי הטוב והרע נקבעים בבחירות דמוקרטיות? הלוא כשם שהיחיד עלול להשחית את דרכו, גם הרוב עלול להידרדר להתנהגות בלתי-מוסרית, וכדי להצדיק את התנהגותו יהפוך את החושך לאור ואת ההידרדרות לנאורות.

האמת היא, שהאדם אינו יכול לשמש מקור לערכי מוסר אמיתיים. אם הנורמות המוסריות נתונות בידי האדם, קיימת תמיד הסכנה שהן יתעוותו וישתנו על-פי הצרכים והאופנות המתחלפות. יש בסיס איתן אחד ויחיד לתפיסה מוסרית מוצקה – האמונה כי בורא העולם הוא שקבע את ערכי המוסר והגדיר את מושגי הטוב והרע.

כאשר יהודים שבים לארץ-ישראל, אין להם שום בעיה מוסרית מן העובדה שערבים חיו כאן בעבר. אין צורך בכל הדיונים בשאלה, כמה זמן באמת יושבים כאן אותם ערבים. גם לו ישבו כאן באמת אלפיים שנה, לא הייתה לנו בעיה מוסרית בעובדה שאנחנו יושבים בבתיהם. משום שעל-פי ערכי המוסר האמיתיים, שנקבעו על-ידי הקב"ה בתורתו, ארץ-ישראל שייכת לעם-ישראל, וכל רגע שעם זר יושב בה, זה עוול מוסרי כלפי העם היהודי וכלפי הקב"ה.

של מי החיים

מכאן נגזרות גם ההתייחסויות לשאלות ערכיות אחרות. על-פי המוסר האנושי המקובל בימינו, אין לחברה רשות להרוג רוצח, ועם זה אין פסול ב'המתת חסד' או בהתאבדות. ואילו על-פי המוסר האמיתי, שנקבע על-ידי הקב"ה בתורתו, המתת רוצח (על-ידי הסנהדרין, לאחר כל הנהלים הקבועים בהלכה) היא מצווה, והקדמת מוות של אדם גוסס היא פשע מדרגה ראשונה - רצח. כך גם התאבדות נחשבת אחד הפשעים החמורים ביותר.

על-פי ה'מוסר' של ימינו, 'זכותה' של אשה על גופה גוברת על זכותו של העובר לחיים. לכן, כאשר האם אינה רוצה בעוברה, היא רשאית להפילו. ואילו על-פי המוסר האלוקי, אכן, זכות נפלאה היא שניתנה לאישה, ליצור בתוכה חיים חדשים, אך בשום אופן אין זו זכות במובן של בעלות, והמתת עובר חי - היא רצח ממש.

המושג 'צלם אנוש', שמרבים לדבר בו כל-כך, הוא עיוות של המושג 'צלם אלוקים' המוזכר בתורה. איזה 'צלם אנוש' יכול להיות ביצור שהתפתח מקוף קדמון כלשהו? איזו 'קדושת האדם' יש בנו, אם לא נבראנו כיצירי-כפיו של הקב"ה? ואם אכן קדושת החיים נובעת מעובדת בריאתנו 'בצלם אלוקים', הרי האלוקים הוא גם הקובע את כללי המוסר ואת גבולותיהם.

זה המוסר האמיתי, ובזה מותר האדם מן הבהמה.

בציפייה לגאולה

יש חדש

שולחן שבת

מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על-ידי צ' לבנוני

טהרה מלמטה וטהרה מלמעלה

המבול שמחה את כל היקום בימי נח הייתה בו גם כוונה של טהרה. הוא היה בדוגמת מי מקווה המטהרים. לכן גם ירד במשך ארבעים ימים, כנגד ארבעים הסאה של שיעור המקווה.

על עניין הטהרה אמר רבי עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים... מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל". יש כאן שני סוגי טהרה: א) טהרה שנעשית על-ידי ישראל – "לפני מי אתם מיטהרים"; ב) טהרה שבאה מלמעלה – "הקב"ה מטהר את ישראל".

תשובה שמימית

גם בעבודת התשובה קיימות שתי הדרגות הללו. יש התשובה התחתונה, תשובה כפשוטה על חטא ועוון, ויש התשובה במשמעותה העליונה, בבחינת "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה", שהיא התדבקות הנשמה במקורה האלוקי במשיכה פנימית עמוקה שלמעלה מטעם ודעת.

על התשובה הפשוטה נאמר "לפני מי אתם מיטהרים", שכן זו העבודה הבסיסית הנדרשת מכל יהודי, להיטהר ולתקן את החטאים והעוונות שהוא נכשל בהם. למעלה מזה היא הטהרה העליונה – "הקב"ה מטהר את ישראל", שהיא הדרגה העליונה שבתשובה – "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה".

להיכנס לתיבות

ההצלה ממי המבול הייתה על-ידי תיבה. הבעש"ט אומר, ש'תיבה' משמעותה גם מילה. צריכים להיכנס ל'תיבות' התורה והתפילה, ועל-ידי כך ניצלים מה'מבול'. גם כאן אנו רואים את שני הדברים שהוזכרו לעיל. תיבות התפילה מסמלות את עבודתו של האדם, העומד מול בוראו ומתאמץ להתעלות ולהתקרב אליו. לעומת זאת, תיבות התורה מסמלות את הסיוע שבא מלמעלה, כשם שהתורה ירדה אלינו מן השמים.

יהודי נדרש לחיות בתוך שני הקטבים הללו. מצד אחד עליו לפעול בכוחות עצמו, ולהשתמש בשכלו ובהבנתו, ברגשותיו ובשאר כוחות נפשו לעבודת ה'. מצד שני, עליו לעבוד את בוראו במסירות-נפש, שלמעלה מטעם ודעת.

מסירות-נפש לכול

גם הגדול שבגדולים, שהגיע להכרה עמוקה בקב"ה ולרגשות נשגבים של אהבת ה' ויראתו, נדרש למסירות-נפש. אין הוא יכול לטעון, שעל-ידי הבנתו והשגתו הוא מגיע לדברים שאדם אחר, קטן ממנו, יכול להגיע רק על-ידי מסירות-נפש. גם הוא נדרש למסירות-נפש, על-פי דרגתו, עד שיגיע להתמסרות לקב"ה שלמעלה גם מהשגתו-שלו.

זה הרמז בכך שאחרי עבודת ה' בחודש תשרי קוראים בתורה את פרשת נח. אחרי שהגענו לדרגה רוחנית גבוהה ביותר בראש-השנה וביום-הכיפורים, אפשר לחשוב שכבר אין צורך במסירות-נפש, מאחר שהכול כבר ספוג באור אלוקי. באה פרשת המבול ומלמדת, שצריכים 'להיכנס אל התיבה', לתיבות התורה והתפילה, לשני קווי התשובה שפורטו לעיל, עד מסירות-נפש ממש.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 11)

אמרת השבוע

מן המעיין

מעשה שהיה

חתונה פתאומית

רבי שאול וואהל, שחי לפני כארבע-מאות שנה, כיהן כשר בממשלת פולין ואף היה היהודי היחיד בהיסטוריה שנתמנה למלך פולין. זה קרה בשנת שמ"ו,  בעקבות מותו של המלך המכהן, כאשר הכול החליטו למנותו למלך הזמני עד הכתרת המלך הבא.

הסיפור שלפנינו קשור לבנו, מאיר שמו. הוא היה ילד חביב ופיקח במיוחד. רבי שאול נהג לקחתו עמו מפעם לפעם לפגישותיו בחצר המלך, והילד הקסים את כל רואיו.

כשהתבגר מאיר נתן בו המלך את עינו וביקש לקחתו חתן לבתו. בשלב זה נשמר הדבר בסוד מפני רבי שאול. בתוך כך נשלחה איגרת מהארמון אל האפיפיור, כדי לקבל ממנו 'היתר' מיוחד להביא את הצעיר היהודי בקהל הנוצרים.

רבי שאול חש כי יש סוד כלשהו באוויר, אך מהו הסוד - לא הצליח לגלות. יום אחד גילה לו אחד מידידיו הקרובים את הסוד. רבי שאול נחרד. הוא חשש מפני תשובה חיובית של האפיפיור, והבין שעליו לפעול במהירות. לא נותרה ברירה אלא להשיא את הבן מיד.

אבל איזו נערה תסכים להינשא בבהילות כזאת, בו-ביום? במוחו של רבי שאול צץ רעיון מבריק – להשיא את בנו עם אישה יהודייה הנוטה למות, כדי שלאחר מותה יוכל הבן למצוא לו אישה הראויה לו.

בירור אצל רופאי ורשה הביא אותו אל יהודייה באמצע שנותיה, חולה במחלה אנושה, ששכבה על ערש-דוויי והרופאים נואשו מחייה. האישה הביעה את הסכמתה ובאותו יום נשא מאיר כליל-המעלות את הגוססת המסכנה לאישה.

כעבור ימים אחדים אכן הגיעה תשובתו החיובית של האפיפיור, אך זו איחרה לבוא - רבי שאול הציג את שטר-הנישואין של בנו, והמלך המאוכזב נאלץ לוותר על משאלת-ליבו.

שלוש שנים חלפו מאז. יום אחד התדפקה על דלת ביתו של רבי שאול אישה לא-מוכרת. "שלום, אני כלתך, אשת בנך", אמרה. רבי שאול היה אחוז הלם. הוא התקשה להאמין כי לפניו עומדת אותה חולה שהרופאים קצבו לה ימים אחדים.

"אכן, הרופאים אינם יודעים להסביר את התאוששותי המפתיעה והם מגדירים אותה נס רפואי", אמרה האישה נוכח פניו הנדהמות של רבי שאול. "ואולם אני יודעת את ההסבר לכך. כששכבתי במיטתי, חולה במחלתי, חשתי באובדן טעם החיים. לא הייתה לי סיבה להילחם במחלה והיא עמדה להכריעני. נישואיי לבנך נסכו בי רצון חדש לחיות, וכך הצלחתי להתגבר על מחלתי הקשה".

רבי שאול לא ידע את נפשו. בחלומותיו השחורים ביותר לא תיכנן להשיא את בנו המוצלח לאישה המבוגרת ממנו בשנים רבות. כל כוונת הנישואין לא הייתה אלא להקדים רפואה למכה, והנה לפתע ניחתת עליו מכה חדשה מכיוון בלתי-צפוי לחלוטין!

סח רבי שאול את ליבו, בעדינות וברכות, לפני האישה שעל-פי תורה הייתה כלתו לכל דבר. פייס אותה בדברים ואף הציע לה פיצוי כספי נכבד מאוד אם תיאות להתגרש מבנו - עשרת-אלפים דוקטים. האישה, שהייתה הגונה וטובת-לב, הסכימה להצעה.

בתוך זמן קצר הוזמנו בחשאי שלושה דיינים לביתו של רבי שאול, כדי לכתוב גט ולהסדיר את הגירושין. רגע קודם שהחלו הדיינים בכתיבת הגט, ביקשה האישה לשוחח עם מאיר, בעלה, ביחידות.

פנתה אליו ואמרה לו: "שמע-נא, יודעת אני כי כל גדולי-עולם מתדפקים על דלתכם ומעוניינים בך לחתן. בקשה אחת לי אליך, בטרם ייפרדו דרכינו לנצח, אנא בטובך, הקשב גם להצעת השידוכין שבפי. מבקשת אני להציע לך בת-ישראל מיוחסת ועשירה, יראת אלוקים ומלומדת".

"במי המדובר?", תהה מאיר.

"בי-עצמי", ענתה והשפילה עיניה. "יש לי הון תועפות - עשרת-אלפים דוקטים שאני מקבלת בעבור הסכמתי לגט. כמו-כן אני מיוחסת, בהיותי בתו של הגאון רבי פינחס, גיסו של מורנו ורבנו הרמ"א מקראקה".

מאיר היה מופתע. האישה המשיכה ודיברה: "לאחר מות אבי חליתי קשות והגעתי עד סף מוות. לפתע הופעת כמלאך משמים, ולאחר שקידשת אותי כדת וכדין, חשתי כיצד החיים שבים לזרום בעורקיי. אתה נתת לי חיים, ואתה עלול גם לקחתם ממני בחזרה. בידך תלוי הדבר".

הדברים האחרונים הרעישו את נפשו העדינה של מאיר. לאחר שהרהר בדבר נכנס לחדר שבו ישבו הדיינים והודיע להם שאין בדעתו לתת גט. "הנערה הזו יתומה היא, בת גדולים, ואינני מוכן לצערה. רוצה אני לחיות עמה ולהרנין את ליבה כל ימי חיי".

לא הועילו כל דברי השכנוע של אביו; מאיר נותר נחוש בהחלטתו. הגיעו הדברים ובאו עד שולחנו של דוד האישה, הרמ"א. "ספק רב אם יכולה היא עוד ללדת ילדים", טען רבי שאול, בתוך דבריו. הרמ"א שמע את כל הנוגעים בדבר והרהר בעניין זמן ממושך. לבסוף קבע כי אם אכן רצונו של מאיר להוסיף ולחיות עם האישה שקידש, אין בכך כל פסול. "ובאשר לגילה - ברצות ה' אף תזכה לפרי-בטן".

קיבלו הכול את הכרעתו של הרמ"א והסכימו להמשיך את קשר הקידושין. כעבור כשנה נולדה למאיר ולאשתו בת ונקרא שמה בילה. ברבות השנים נישאה לגאון המפורסם רבי יונה תאומים שהיה אב בית-הדין בקהילות מץ וניקלשבורג וחיבר את הספר 'קיקיון דיונה'.

דרכי החסידות

חיים יהודיים

החיים הם לא "פעם בחיים"

פינת ההלכה והמנהג